איפול מוצדק, מלחמה ראויה, טעות תקשורתית

נא להירגע, במזרח התיכון מתנהלת מלחמה מלוכלכת לחיים ולמוות. נופלים בה קורבנות משני צידי המתרס.

במלחמה הזאת נפל הסוכן בן זיגייר, שהיו לו עוד שמות עבריים, חלקם בדויים. לפי התיאור בטלוויזיה האוסטרלית הוא גויס על ידי המוסד, פעל בקרב איראנים. אחר כך השתבש משהו והוא נכלא בבידוד הגבוה מכולם. אולי מפני שידע משהו כה חמור וסודי, שבמדינה אחרת היו מוצאים את גופתו במורד הנהר. בישראל הוא הוחזק בכלא איילון במרתף נידח.

הועלם? מי שעורך הדין אביגדור פלדמן, ולפניו גם פרקליטים אחרים, פגש בו יום לפני שהתאבד?

אם סיפור המעשה נכון כי אז יש מקום לבדק בית רציני. כיצד עלה בידו להתגייס למוסד? כיצד לא גילו את אישיותו השברירית? מדוע לא עלה בידי שירות בתי הסוהר למנוע את התאבדותו אם כי שאלה זו משנית - שכן בשיגרה המאפיינת את חיי הכלוא עולה בידו להתאבד, אם הוא מעוניין בכך ברצינות.

אלה בעיות השייכות לישראל. לנזקים שנגרמו לה. מבחינת ההליך הדמוקרטי לא נפגע שלטון החוק. הוא עמד לדין כחוק. העמידו לו סניגוריה מעולה כחוק. הוא הוחזק כחוק. משפחתו וממשלת אוסטרליה דווחו כחוק. מה בדיוק רוצים ד"ר אחמד טיבי וד"ר דב חנין? ומה חבל שזהבה גלאון חשה צורך להימנות עימם כאשר נקטו מהלך בלתי ראוי וניצלו את החסינות המוקנית להם מעל בימת הכנסת ושמו ללעג את בית המשפט. על גלאון אני מצר.

משאירעה הטרגדיה - ישראל נהגה כראוי. יש לה סיבות לשמור על עמימות. היא חייבת תודה למשפחתו באוסטרליה ובארץ, שלא הכבידה על האיפול הזה. יש יסוד להניח כי הערפל איפשר למוסד הישראלי להמשיך בעיסוקיו הראויים והחשאיים והבעייתיים. הוא העניק למוסד שלוש שנות פעילות. אין סיבה להצטער. אין במה להתבייש.

חבל רק שהעומד בראשו, תמיר פרדו, לא הבין השבוע כי הפרק הנוח הזה תם; שאין עוד אפשרות למנוע את הפרסום באוסטרליה וממילא בעולם, ועדיף היה לשמור על קור רוח ולהימנע מתגובה ולהניח לדברים להתפרסם. בסופו של יום מתפרסמות אגדות טובות ורעות על המוסד, ואין בציבור הרחב מי שיכול לבור את המוץ מן התבן. אבל כאשר הוא נכנס לפעילות כה ערנית בבתי המשפט ובתקשורת הוא מעורר שימת לב מיותרת המעניקה לסיפור רמה גבוהה של אמינות.

הוא שגה כאשר כינס את עורכי העיתונים וביקש למנוע את הפרסום. זה היה חסר תוחלת. זה הצביע על ניתוק מהמציאות התקשורתית בעולם. היה לו די זמן להיערך למצב החדש, שידע כי ממשמש ובא. שכן לא נעלם ממנו כי הצוות האוסטרלי תר אחרי הסיפור הדרמטי בארץ ובעולם.

עתה טוען המוסד כי הרוויח בכך כמה שעות. לא משכנע. היו לו שלוש שנים. היו לו כמה חודשים שבהם ידע כי הסוד עומד להיחשף. פשוט היה לו לא נעים, וזו אינה סיבה לפגוע בחופש הדיבור, בזכות הציבור לדעת.

מפלגת ה"בערך"

בחירות 2013 גרמו אכזבה לליכוד ביתנו ולעבודה, ובמידה מסוימת גם לבית היהודי ולש"ס. עתה, ככל שהמשא ומתן להרכבת קואליציה מתפתל ומתפצל ומזגזג, מתחזקת התובנה כי בכל הקשור לגוש המרכז ליבת ההצבעה שידרה תמיכה בגוף שהוא אווירה - בחירה בלא-מפלגה. הדבר משתקף בקושי לאגד את הסיעות שאינן מפלגות ולתעל אותן להסכם קואליציוני מחייב.

התבוננות אל תשתית ההצבעה בשקיפות מלאה מעידה כי זו הצבעה בעד "בערך". משא ומתן מדיני עם אבו מאזן? - בערך. שיקום הכלכלה הלאומית במיסוי מוגבר או בקיצוץ השירותים הממשלתיים? - בערך. לתקוף באיראן או להשלים עם גירעונה? כן, בערך, ולא בערך.

מפלגה קלאסית היא גוף מייגע. היא באה בהצעה לבוחר ולאחר מכן נתבעת לדין וחשבון, ויש לה בעיקר מסגרת מחייבת. הבוחר הישראלי לא רצה כל מחויבות. הוא העדיף את ה"בערך". הוא "בערך" בעד הכל ו"בערך" נגד הכל.

כאשר המסר הוא "בערך" נמצאים על ספסל פרלמנטרי אחד של סיעת התנועה מי שמייחלים להצטרף לממשלה ומי שכמו עמיר פרץ התייצב בשורותיה כדי להיות בטוח שיישאר באופוזיציה. כך גם ביש עתיד הנאבקת להותיר את ש"ס באופוזיציה, אך יש יותר רבנים מוסמכים מאשר בסיעתה מאשר אצל אריה דרעי. מפני שהכל "בערך".

על ציר ה"בערך" הורכב או הולבש הרצון במשהו חדש. מעין "ישן מפני חדש תוציאו". מין גחמה מהסוג העולה מן הבדיחה השוביניסטית ביידיש על האיש שביקש לגרש את אשתו. בפני הרב הודה כי היא רעיה טובה ואם מסורה, עד כי נשאל מדוע אם כן לגרשה? "מפני שאני רוצה אחרת, חדשה". הציבור רצה אחרת.

לאו דווקא תכנים אחרים, הרי בתחום זה הוא בחר ב"בערך". אבל פנים חדשות במראה, פעלולים שלא הכיר, סמלים שטרם נראו בזירה. זה ציבור שאינו מעוניין במנהיגים המשתמשים בסמים, אפילו לא בקנאביס - אבל לא אכפת לו אם יאיר לפיד ניסה משהו מזה לפני שנים רבות. הבולט שבסמלים אלה, אשר מבחינת התוכן אינו מבטא דבר אבל מעיד על הלוך רוח, הוא הגיטרה שבה ניגן לפיד בהופעה ציבורית.

אין בסמלים האלה כדי לקבוע שסיעות המרכז לא יחוו שינוי במהותן. אפשר שלאחר ארבע שנים בממשלה או באופוזיציה יהפכו יש עתיד והתנועה למין מהדורה מודרנית של המפלגה הליברלית או אפילו הציונים הכלליים הנשכחים - גופים שנעלמו מהנוף הפרלמנטרי מאז שלהי שנות ה-60. מי יצפה פני העתיד ביש עתיד? אבל ההווה משתקף בו: הפוליטיקה הישנה סיימה את דרכה בזירה, אף שהבעיות הלאומיות לא השתנו כהוא זה.

לפיכך בחירות 2013 הן אות אזהרה לליכוד ביתנו (ולעבודה) לא מפני שהסיעה איבדה רבע מכוחה אלא מפני שהיא נתפסת כביטוי העליון לפוליטיקה הישנה. לכאורה אין לכך כל הצדקה. צמרת ישראל ביתנו צעירה ושאפתנית ורעבה להתקדם. גדעון סער הוא די.ג'יי לא פחות מכפי שלפיד גיטריסט. אלא מה? הבעיה של הליכוד אינה בנבחריו אלא בדימוי הקולקטיבי של המפלגה. אם היא לא תתנער - יהיו הישגיה אשר יהיו - היא תיתפס כחלק מהפוליטיקה הישנה, לרעתה.

אין זאת אומרת שהמהפך הבין-דורי מקדם את ישראל. מאגר המידע והתבונה והניסיון הפורש מוועדת התשעה עם לכתם של בני בגין ואהוד ברק ודן מרידור לא יסולא בפז. אפילו יהיו הבאים במקומם יעילים כמותם יידרש זמן רב עד שיגיעו לרמת הידע והניסיון של ההולכים-לבלי-שוב. יש מחיר למרד הנעורים, שתמציתו "בערך" גם אם הוא בלתי נמנע.

געגועים לבגין

אתמול כונסה הכנסת ה-19 לזכור את מנחם בגין, שהלך לעולמו לפני 21 שנים. מבחינה ציבורית פרש כבר לפני 30 שנים. אך הזמן החולף לא השכיחו. לפחות לא בעיני מי שרואים ביריבים דוד בן-גוריון ובגין את האבות המייסדים של מדינת היהודים.

ככל שחולף הזמן צפות ההשוואות וגובר הגעגוע. אל איזה בגין? אל מי שציווה מתוך אופל ההסגרה של לוחמי האצ"ל לידי הבריטים כי "מלחמת אחים לעולם לא"? אל המופת שזעק לכל הנהנתנים בעם מהדלות שבה התגורר שנים על גבי שנים בדירה טחובה ברחוב רוזנבאום, וסירב להיעזר בחבריו? אל אהבתו היוקדת לארץ ישראל? אל הזעקה הפולחת לב בהשמיעו את קריאתו "יהודים!" בפתח נאומיו-

כל שנה והמופת שלה. ב-2013, נוכח הלהיטות לג'ובים ולכבוד מדומה - איני יכול שלא להיזכר בשיעור בדמוקרטיה, שהעניק לאומה בשבחו ובטפחו את השירות באופוזיציה - האופוזיציה של הוד רוממותה הממלכה - שבה עשה 29 שנים. לשימת ליבם של רודפי הכיסאות.

המורמים מעם

בדיון שהתקיים לפני 13 חודשים במעמד דורית ביניש ואשר גרוניס נאמר במפורש כי יש שופטים, שצריך לגרום להם להתפטר. גם לולא נאמרו הדברים הם ידועים לציבור הסובל מהסחבת בדיוניהם ובמתן פסקי הדין. כל ההסברים בזמן אמת וגם בדיעבד כי יש בעיה להבטיח את הפנסיה של השופטים העצלים שראוי להוציאם מהמערכת אינם מחזיקים מים.

בכל הכבוד, מה יאמרו שופטי בג"ץ אילו התברר כי נהגים במגן דוד אדום אינם יודעים להוביל את רכבם במהירות ובבטחה לבית החולים, אבל אין מוציאים אותם ממקום עבודתם מפני שרוצים להשלים את תקרת הפנסיה שלהם? או מפקדי גדוד בצה"ל? ואפילו בכירים ברשות המסים-

הם היו מגנים את ההנהלות. מצווים לסלק את הבלתי ראויים. ללחוץ עליהם לפרוש. רק הכלל של "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" לא חל כנראה על מערכת המשפט. יותר מצער מאשר מכעיס.

לשחרר את הגורילות

בין הערביים של סיום כהונת ממשלה אחת וכינון אחרת מוצע בזה לחזור לסוגיית המאבטחים, שעולה למשלם המסים מיליונים רבים ומקנה לישראל דימוי של מדינה מהזן של ניקולא צ'אושסקו ברומניה הקומוניסטית.

השבוע פגשתי באחד השרים במסעדה תל-אביבית שוקקת, ושוב ניצבו במרכזה שני צעירים חביבים וגבוהים עם חוט באוזן ונשק גלוי-סמוי, ולא חסר הרבה שירחרחו במנת הפרגיות שיצאה מן הטאבון.

רוב השרים אוהבים את המאבטחים למרות שמצוות אנשים מלומדה היא לומר כמה נוכחותם מעיקה. לא, זה מעניק להם סטאטוס. הכרה במקום שבו הם כמעט אלמונים.

ברור שנשיא המדינה ונשיא בית המשפט העליון וראש הממשלה ושר הביטחון וכל שר שבזמן נתון מצוי במצוקה - ראויים להגנה רחבה. אבל לא כולם, ואפילו יהיו רק 22 במקום 30. הרוב המכריע מבין השרים יכול להסתפק בנהג מיומן אשר עבר קורס ירי והגנה ושליפה מהירה של אקדח מן המותן, וזה מספיק במקום שמונה המגוננים על השר בכל שעות היממה, גם באשמורת השלישית.

זו רמה מספקת של ביטחון אישי. פחותה מכפי שיש עכשיו? ובכן, אלה החיים בישראל. רמת הביטחון האישי של ילדינו הצועדים על קו הרכס ובנקיקי הסלעים פחותה מאשר של צעירים בני גילם בארצות אחרות; ורמת ההגנה של המשטרה על האזרח מפני אלימות ברחוב ובבית הספר - נופלת מזו הנהוגה בשווייץ; ומי שרוצה להיות שר - שיסתפק בהגנה סבירה ולא מוחלטת שמעניקה מדינה המצויה במצוקה ביטחונית ותקציבית.

אני מתגרה בזה במי מהשרים אשר יעלה הצעה כזאת להכרעה מיידית בכנסת. גם מציע לכל אלה מארגני העצומות באינטרנט להתחיל במלאכה. כדי לשפר את מהות הממשלה ואת דמותה ברשות הרבים. שחררו את הנוף הציבורי מהגורילות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו