בין בית אלפא לחברון

ההצלחה הגדולה שלי בחיים היתה להסתיר את עצמי", התוודתה שנים אחדות לפני מותה הסופרת נעמי פרנקל בפני הביוגרפית שלה וידידת נפשה ציפורה כוכבי-רייני, "מעולם לא סיפרתי את האמת. לא יכולתי לספר לאיש מה באמת קרה לי בחיים... קרו לי דברים נוראיים... היתה לי עוגמת נפש... זה נגמר... אל תשאלי מה יגידו עלי... אל תחשבי על הקוראים... כתבי את אמת חיי". כוכבי-רייני זוכרת היטב את הרגעים הללו, הרגעים שבהם נשאבה בעוצמה אל תוך סיפור חייה של אחת הסופרות המחוננות והסוערות שצמחו בישראל. שנים רבות זוהתה נעמי פרנקל (2009-1918) כמלכה וכקלאסיקונית של הספרות העברית. בין ספריה שהפכו לרבי-מכר היו "שאול ויוהאנה", "דודי ורעי" ו"צמח בר", אבל כשמת עליה אהובה, ישראל רוזנצוויג, ולאחר שהחליטה לעזוב את קיבוץ בית אלפא ולקבוע את מקום מגוריה בקריית ארבע-חברון, התהפכו חייה.

פרנקל פגשה את ציפורה כוכבי-רייני בשנת 1974 באחד מבסיסי חיל הים, שם שירתו השתיים. פרנקל היתה סופרת ידועה. רייני היתה חיילת צעירה. האינטלקט והרוחניות חיברו בין השתיים. כשההיכרות העמיקה, פרנקל ביקשה מרייני לכתוב את סיפור חייה. אחרי היסוסים מרובים רייני הסכימה. זה היה פרויקט חיים.

* * *

נעמי פרנקל הלכה לעולמה לפני כארבע שנים והיא בת 91. בתשע השנים האחרונות לחייה היא ורייני תיעדו ושיחזרו יחד את קורות חייה. על פי דרישת הסופרת, רייני עברה להתגורר בביתה שבקריית ארבע שלושה ימים בשבוע. הן היו קשורות וכרוכות האחת אחר האחרת, חברות טובות. בשנים 2008 ו-2009, כשפרנקל כבר היתה חולה מאוד, נטלה אותה רייני ליישובה שערי תקווה, וטיפלה בה עד יום מותה. עכשיו, אחרי 12 שנות עבודה, יוצאת לאור בהוצאת גפן הטרילוגיה "מלכת הקונכייה", שלושה כרכים שמחזיקים 1,500 עמודים, על חייה של הסופרת נעמי פרנקל.

דפי הטרילוגיה הזאת אינם קלים לקריאה. הם נעים בין האישי ביותר, על גבול החושפני, לבין ספירות עליונות של הגות ואידיאולוגיה. פרנקל השביעה את רייני לחשוף את הכל, לספר את האמת, ורק את האמת. האמת של פרנקל, צריך לומר. רק לעיתים רחוקות הן עיגלו פינות. "מלכת הקונכייה", לפיכך, אינו עושה הנחה לאיש, בייחוד לא לפרנקל עצמה, לא לשני בעליה, לא למשפחתה הקרובה וגם לא לשורה של אישי ציבור וידוענים שדרכיה של פרנקל ושלהם הצטלבו לאורך השנים.

פרנקל חשפה לפני רייני את סודות וצפונות ליבה: מכתבי האהבה שהחליפה עם אהבת חייה ישראל רוזנצוויג וסודות אפלים על פוליטיקאים ומנהיגי ציבור. רייני שמעה מפרנקל על אינוסה פעמיים, לדבריה, כצעירה, בידי אחד המרכזיים שבין חברי קיבוץ משמר העמק, מהיהלומים שבכתר ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל (שמו הפרטי מופיע בספר, והוא אינו עוד בין החיים); על מעורבותה לכאורה של הנרייטה סאלד שעמדה בראש ארגון עליית הנוער בטשטוש הפרשה; על שתי הבנות שנולדו לה מהאנס, שמהן התנתקה ולהן התנכרה; על איש הרוח והסופר ישראל רוזנצוויג, אהבתה הגדולה, שלו היתה נשואה 17 שנה, עד פטירתו; ועל נישואיה השניים - בצל אהבתה הגדולה שממנה ללא נרפאה, לעיתונאי ויו"ר איגוד העיתונאים מאיר בן גור, נישואים שאותם החשיבה לכישלון. לפחות פעמיים ניסתה פרנקל לשים קץ לחייה על רקע תסכולה מהנתק עם בתה דיתי דנן ונכדיה. רייני אינה פוסחת גם על הרגעים הקשים הללו.

לא פחות משהיו חייה האישיים סוערים, היו גם חייה הציבוריים של פרנקל מלווים בתפניות חדות. במרכזם עמד המהפך האידיאולוגי שהסעיר את המדינה. אחרי שנות מגורים רבות בקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר וקריירה ספרותית עתירת פרסים ותהילה, חברה פרנקל למתנחלים והעתיקה את מקום מגוריה לחברון ולקריית ארבע. הממסד התרבותי והפוליטי בישראל מעולם לא סלח לה על "הבגידה" האידיאולוגית הזאת, ולמעשה נידה והקיא אותה מתוכו.

פרנקל סיפרה לרייני על מגוריה בכפר הערבי דורא, שנועדו כדי ללמוד את אורחות חייהם והשקפת עולמם של הפלשתינים, וכן על שיחותיה עם אנשי רוח ערבים במחנה פליטים הסמוך לחברון. היא רחשה אהבה גדולה למתנחלים ולאנשי חברון, אך קיימה גם ויכוחים לוהטים עימם, בעיקר בעניינים הקשורים ליהדות ולאמונה.

נאמנות לשומר הצעיר

נעמי פרנקל נולדה למשפחה יהודית מתבוללת בגרמניה בשנת 1918, עם גידול ענק על ראשה. המנתח, שאביה ארתור הביא אותה אליו, התבונן בה ובעיניה החקרניות ופסק שאם תישאר בחיים "תהיה גאון או אידיוט". אביה החליט להסתכן. הוא גרס כי "מוטב מותה מאשר תתהלך בחיים ללא דמות אנוש", אבל הניתוח הצליח ונעמי ברטל (בשם הילדות שלה) אכן התגלתה כגאון, שכתבה, ציירה וגמעה ספרים עבי כרס כבר כילדה קטנה. אמה נפטרה כשהיתה בת שנתיים. שנות ילדותה המוקדמת היו רווי אכזבות וקשיים, אבל גם מלאי עניין. היא גדלה בבית אריסטוקרטי וקראה יצירות של טולסטוי, גתה ותומאס מאן. עד שהיטלר עלה לשלטון לא ייחסה חשיבות רבה ליהדותה הפורמלית, ורק אז החלה לחקור ולדרוש בשאלה מי היא ומה הוא יהודי.

בשנת 1934, אחרי עליית הנאצים לשלטון, עלתה פרנקל לארץ ישראל, במסגרת קבוצת נוער, והיא בת 16. תחילה נקלטה בחוות הנוער של רחל ינאית בן צבי ואחר כך הגיעה למשמר העמק, ואחר כך לבית אלפא, שניים מקיבוצי השומר הצעיר. בית אלפא היה אז ממרכזי המרקסיזם הציוני. פרנקל תיעדה את חוויית הקיבוץ בספריה "דודי ורעי" ו"צמח בר", ואף היתה מקורבת ל"אדמו"ר" של השומר הצעיר, מאיר יערי.

אלא שליבה של פרנקל לא היה שלם עם החשיבה הטוטאלית, ולעיתים הטוטליטרית, שאפיינה את הקיבוץ באותם ימים. יעקב חזן הכריז באותה תקופה מעל בימת הכנסת כי רוסיה היא המולדת השנייה שלו. אחרים התכחשו ליהדותם ונתפסו לכנעניות. ביום כיפור, שהיה יום עבודה - כך סיפרה פרנקל - הסתגרו היא ובעלה ישראל רוזנצוויג בחדרם וקראו בחשאי את התפילות מן המחזור.

כמעט הכל רשמה והנציחה, אבל את ההדים המשמעותיים עורר הרומן ההיסטורי הגדול שלה, "שאול ויוהאנה", שתיעד את חיי היהודים בגרמניה על רקע עליית הנאציזם. מי שגדל כילד בשנות המדינה הראשונות, יתקשה לשכוח את תסכיתי קול ישראל שהופקו על בסיס הספר הזה.

בבית אלפא העלתה פרנקל על הכתב גם את קורותיו ומופתיו של בן היישוב, גיבור ישראל מאיר הר ציון, שנפצע אנושות והחלים. צה"ל גייס את פרנקל, שכבר לא היתה צעירה, בעקבות פרסום קורותיו של הר ציון, כדי שתתעד את דיווחיהם של חיילי שייטת 13 לאחר פעולותיהם העלומות. היא יצאה עימם לפעולות ולאימונים, שטה עימם בימים, זחלה בשדות קוצים ובמחילות עפר והשתחררה לאחר מלחמת יום הכיפורים בדרגת רב-סרן.

פגישה בבית העלמין

במסגרת תפקידיה בצה"ל הוטל על פרנקל לרשום את "קיצור דיוני המטה" של חיל הים ולערוך את הכתובים. היא התוודעה לסודות צבאיים ולסודות מדינה, לרגעים היפים וגם לרגעים הפחות יפים שאליהם נקלעו מנהיגי ישראל. בשנת 2004, לרגל צאת ספרה "פרדה", סיפרה פרנקל לעתיה זר בראיון לשבועון "בשבע", כי היא מתקשה לשכוח כיצד באחד הימים מפקד חיל הים נעמד מאחורי כתפיה והסתכל על מה שהיא כותבת: "ופתאום צעק: 'אבל זו בגידה. מה שאת כותבת זו בגידה'". פרנקל סיפרה כי בדיוק כתבה "שהרמטכ"ל דדו בא אל דיין, שר הביטחון, וביקש ממנו לבצע פעולת מנע נגד הסורים. דדו אמר לו: 'אני יודע את היום ואת השעה שבהם תפרוץ המלחמה', ודיין אמר לו: 'יש לנו הסכם עם האמריקנים שאנחנו הפעם לא פותחים במלחמה אלא רק מתגוננים', וזה קבע את גורל החיילים שנהרגו שם".

פרנקל חתמה על התחייבות שלא לפרסם את הדברים, וחשפה אותם רק לאחר שקיבלה אישור לכך. "מסך שחור ירד על עיניה", כותבת רייני בביוגרפיה, "מדוע מחפים על שר הביטחון... דם חיילים תמימים, קורבנות של תפיסה מדינית, זועק מן האדמה".

על דפים רבים פורסת הביוגרפית של נעמי פרנקל את קווי מופנמותה וסגירותה. היא אינה מוצאת את עצמה בקוקטיילים של "בוקי סרוקי", שאליהם נוטל אותה בעלה השני, מאיר בן גור. עם לאה רבין היא מתנגחת ובסלון של אורה נמיר (שרה ומראשי מפלגת העבודה בעבר) היא עדה להערות ציניות של יצחק רבין על דוד לוי ומוצאו, אבל הקרע שלה עם העילית החברתית והתרבותית ועם הסלונים הספרותיים והפוליטיים של ראשי המדינה מתרחש כשהיא נותנת גט כריתות לשמאל ולהשקפותיו וחוברת לימין.

תחילה הגיעה פרנקל לביתה של משפחת לוינגר בחברון. כבר באוטובוס, בדרך לשם, מתערערים הסטריאוטיפים שאימצה בקשר למתנחלים, בעודה עדה לשיחות בין יהודים לבין ערבים, ולצעירות מתנחלות חשופות זרוע. הרב משה לוינגר הלוחץ את ידה ומנהל עימה שיחות נפש ארוכות וקבלת הפנים הלבבית של רעייתו, מרים לוינגר, שברו סופית את הקרח. המחיצות נפלו. פרנקל כושפה מנופיה של חברון וממערת המכפלה ופנתה לבית העלמין היהודי העתיק, במטרה ללמוד על החיים דרך המתים. בבית העלמין היא פגשה את השומר, מרדכי לפיד, שלימים נרצח בפיגוע דמים, ואת ידידו המלומד פרופ' בן ציון טבגר, מדען בעל שם בינלאומי שבחר להמיר קריירה מפוארת בשיקום חורבות הרובע היהודי בחברון.

סיפור קבורתו של התינוק אברהם ידידיה נחשון, שמת בשנתו, וקבורתו בבית העלמין העתיק של חברון אל מול ההתנגדות הנחרצת של שלטונות הביטחון, הסעירו את רוחה של פרנקל. כשהיא עדה לצעקה מצד הפלשתינים על מרים לוינגר - "באיזו זכות את גרה בחברון-" ולתשובתה הנחרצת של הרבנית: "בזכות דוד המלך" - פרנקל מחליטה שזה מקומה, "כאילו מישהו מעצב ומחדש אותה באזמל".

אהדתה המופגנת של פרנקל למפעל ההתיישבות היהודי ביהודה ושומרון אינה מונעת חיכוכים עם חבריה החדשים. היא זועמת על הרב משה בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון התולה את השואה באי קיום המצוות. "זה לא קשור באלוקים", היא מתעקשת. פרנקל גם המומה מנימת ההערצה, "הערצת אין קץ" של מייסדי גוש אמונים למפעל ההתיישבות של התנועות הסוציאליסטיות. היא רואה בחיבור בין ציונות וסוציאליזם פגיעה רוחנית קשה, "שהפכה את המדינה לעיקר ודחקה את היהדות... העם ששב מגלות לא שוקם רוחנית", היא מתריעה.

ויכוחים אל תוך הלילה

הימים הראשונים בחברון היו קשים לפרנקל מכל הבחינות. יום אחד קרב לעברה בצהלה מורלה בר-און, מראשי שלום עכשיו: "יופי נעמי, גם את באת להפגין איתנו", הוא אומר לה, אך היא מצננת את התלהבותו: "לא מורלה, אני מפגינה נגדכם". במועדון צוותא שבתל אביב התכנסו סופרים לדון בספרות עכשווית, והם עולבים ופוגעים בה בפרהסיה. "יצחק, אתה כבר לא מכיר אותי-" היא פונה באירוע חברתי אחר ליצחק רבין, והוא משיב לה ביובש: "דעותינו נפרדו וגם אנחנו נפרדנו", ופונה מעימה.

כשיעקב אחימאיר חושף בטלוויזיה את סיפור מגוריה של פרנקל בחברון והתפנית בהשקפותיה, גואות ההתקפות עליה מצד חבריה לשעבר. הדה בושס, ידידתו של בעלה מאיר גור אריה, מדביקה לפרנקל בעיתון הארץ תווית של מיסיונרית, שנוהגת כתיירת קולוניאליסטית בשוק בחברון; יורם קניוק מדביק לה נימה של גזענות; נתן זך מכנה אותה "טיפשה"; וההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור מלגלג עליה במדורו ב"על המשמר": "נכנסו לה ציפורים בראש, ציפורים חובשות כיפה סרוגה להפליא עוד קורבן של הבגיניזם ושל האווירה אותה הצחין בארץ. חבל על נעמי פרנקל, סופרת כישרונית, אבל היא עוד עשויה להתרפא. ממדור זה אנו שולחים לה איחולי החלמה מהירה".

אבל לפרנקל אין תוכניות "להירפא". יותר ויותר היא משוכנעת שמקומה בחברון. היא מוקסמת מתכונותיהם וממידותיהם של רוב המתנחלים: "מוסר, צניעות, איפוק, אהבת מולדת ועוד איכויות אנושיות. גמילות חסדים, עזרה הדדית". לעיניה מתגלים עולמות חדשים, ואנשים שמוכנים לשלם את מחיר אמונתם. אבל החיים החדשים של פרנקל אינם נעדרי בעיות. לילות ארוכים היא מתווכחת עם שכניה החדשים על דינים, הלכות ומסורות.

לעיתים היא משתכנעת, לעיתים היא משכנעת, אבל בני שיחה כבולים להחלטות הממסד: "חכמי התורה המוצהרים הם בני הסמכא ורק על פיהם יישק דבר. תופעה של אדנות על היהדות אינה לרוחה. ציפיותיה מהאינטלקטואלים הדתיים הן לא לחשוש מהממסד הדתי, אולם הם אינם מגלים סימני מרידה. עם זאת, אינם מונעים מילדיהם ללמוד בחוגים של פרקנל, שגישתה ליהדות שונה מגישתם".

ילדי חברון וקריית ארבע מוקסמים מאישיותה. בהשפעתה, רבים מהם פונים לעולם האמנות, הספרות והשירה. היא מייסדת את "ענבל", עיתון ילדי קריית ארבע-חברון. הפעילות המעורבת של בנים ובנות מפריעה לחלק מהרבנים. נעמי מורדת. ללא מילים היא מסירה וילון שנועד לחצוץ בין קהל האבות והבנים לקהל האמהות והבנות. הגמרא שלילית, היא מטיחה ברבנים, לעיתים בתסכול. "את כופרת", מטיח בה הרב ליכטנשטיין ומצטט באוזניה דווקא את אחד משיריו של ידידה המנוח אברהם שלונסקי. הוא קורא לעברה: "זו יהדות. זו דוגמה ומופת לשיר יהודי. שלונסקי ידע מה זאת יהדות", אבל פרנקל משיבה לו: "כבוד הרב, שלונסקי לא דוגמה. זה שיר אנטי יהודי. שלונסקי היה מרקסיסט".

"רומן נגוע בטומאה"

בחברון מתוודעת פרנקל לקיצוני הקיצונים. עולמה מזועזע כשנחשפת המחתרת היהודית. בספרה רומזת כוכבי-רייני על זהותו של "השטינקר" שחשף את חבריו, דמות ידועה, גם כיום, בין ראשי המתנחלים, אך אינה נוקבת בשמו. אם הדברים נכונים, מדובר בידיעה מרעישה. גם את ד"ר ברוך גולדשטיין פרנקל לומדת להכיר, או לפחות מניחה כך. הוא, שגילה בגופה את מחלת הסרטן שממנה החלימה. אבל שום דבר אינו מכין אותה לידיעה על הטבח שמבצע גולדשטיין בפורים 1994 במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. הלם מכה בה. עיתונאים עטים עלה ומראיינים אותה, והיא מזועזעת, ממהרת לאלמנה, מרים גולדשטיין, לוחצת את ידה ואומרת לה: "המוות של ברוך כואב לי מאוד. איש לא יודע מה היה שם... היינו ידידות ונישאר ידידות".

אלמנתו של גולדשטיין מספרת לה כי בעלה "יצא למערת המכפלה לתפילת ותיקין עטוף טלית". האלמנה דוחה את הסברה כי נטרפה דעתו של בעלה הרופא כתוצאה ממגעו היומיומי עם הרוגים או עם פצועים שנפגעו מפעולות איבה. ככל הידוע, זוהי התבטאות ראשונה של אלמנת גולדשטיין בקשר למניעי בעלה, המובאת מפיה באמצעות ידידים קרובים.

כמעט 20 שנה לא כתבה נעמי פרנקל ספר, ובקריית ארבע, כך העידה על עצמה, "קמה לתחייה. פה איש לא החרים אותי, אפילו כשראו שאני לא נאמנה לקו המקובל". עתה בוקע מתוכה "ברקאי" - רומן על יהודים, מצאצאי מגורשי ספרד החיים בטורקיה, ועל אחד מהם, שעתיד להיות ראשון מיישבי חברון. פרנקל פונה להוצאת עם עובד, שעימה עבדה כמעט שני עשורים, וסופגת סטירת לחי: "ספר על חברון ועל יהדות ספרד אינו מתאים לעכשוויזם", מצטטת רייני עורכת בכירה בעם עובד. פרנקל משקיעה בכתיבה את שארית כוחותיה. בהוצאת גפן מקבלים אותה בזרועות פתוחות, אבל "ברקאי" שלה, רומן היסטורי אינטלקטואלי, "נגוע", אבוי, גם ב"טומאה" וכולל "אינוס ומעשה עגבים אצל קברו של המהר"ם, הרב האשכנזי הדגול".

דווקא בחברון ובקריית ארבע מוטלת צנזורה על ספרה, והיא, מתפקעת מחמה, יוצאת נגד גזירת הרבנים: "היצר - דומיננטי בחיי האדם. לא יעלה על הדעת להתכחש לו. אם הוא מהווה חלק אינטגרלי ממרקם העלילה - אין לראות באזכורו משום זימה לשמה". דווקא הרב משה לוינגר מטיל את מלוא כובד משקלו למען קיומו של ערב חגיגי לכבוד הרומן ההיסטורי החדש, והרב יעקב מדן יוצא להגנתה.

* * *

הפרקים האחרונים בביוגרפיה שכתבה רייני על נעמי פרנקל עצובים במיוחד. לא פעם מתחננת הסופרת למות, יחסיה הקשים עם בתה מנישואיה הראשונים ועם נכדיה מדכאים אותה עד עפר. הביוגרפית שלה, ידידת נפשה, מושכת אותה כמעט בכוח אל שאריות החיים, כדי שתסיים את יצירתה האחרונה "פרדה", העוסקת ביישוב היהודי בחברון עד מאורעות תרפ"ט.

פעמיים מצילים הרופאים את חייה של פרנקל המנסה לשים קץ לחייה. השנים האחרונות מתאפיינות גם במערכת יחסים קשה עם הבעל השני, מאיר בן גור, שהלך לעולמו בינואר 2008. שנתיים אחר כך הולכת לעולמה גם פרנקל ונטמנת על פי בקשתה לצד בעלה הראשון, אהובה, ישראל רוזנצוויג, בבית העלמין בבית אלפא.

ציפורה כוכבי-רייני אומרת כי "איש אינו אשם בחייה האומללים של פרנקל. היא נולדה עם תכונת אופי של אמנים גדולים שסיבכה אותה. המציאות והדמיון היו שזורים אצלה זה בזה. היא חיה במאבק מתמיד להפריד בין המציאות לדמיון. בתשע שנותיה האחרונות סיננו, נעמי ואני, את גרעיני האמת המשובצים בסיפוריה".

כל הדברים המופיעים בביוגרפיה של פרנקל, מדגישה רייני, "נמסרו לי מפי נעמי. לא נטלתי לעצמי חירות לפרש את דבריה או להביע דעה אישית בנושא זה או אחר. היא היתה חידה שקשה לפצחה ואי אפשר לשייכה לשום טיפוס אדם, לשום מעמד, לשום חברה; רוחניותה הגדולה וחוכמתה מילאו את עולמה שהיה מבוצר ומסוגר. נעמי היתה מלכת הקונכייה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו