למלא את החלל

שלא בטובתי התגלגלתי במוצאי שבת לאירוע רב משתתפים. בעודי משווה בין דגמים שונים של בורקס, מכרסם אצבעות גזר ומפטפט עם הנוכחים, זיהיתי דמות מוכרת רצה לעברי, מנופפת בהיסטריה ביד אחת ומסתירה את פיה ביד השנייה. מכיוון שחיי חשובים לי ויש לי עוד כמה תוכניות לעתיד, אני מעדיף לא לחשוף את שמה של הגברת. האמת היא שבדרך כלל אני קורא לה אשתי, אבל בטור הזה אני מעדיף לקרוא לה ד'.

ד' קיצרה את הטווח אלי בריצה מהירה, רומסת בדרך קשישה אחת ואישה בהריון. כשהגיעה אלי לחשה לי באוזן את המשפט שעתיד לשנות את חיינו: "נפלה לי שן".

היא גררה אותי לחדר צדדי, ושם, אחרי שווידאה שאין סיכוי שמישהו ייכנס, חשפה את שורת שיניה הקדמיות מינוס אחת מרכזית מאוד. גילוי נאות (גם אם לא ממש אובייקטיבי): בימים רגילים, לאשתי - סליחה, לד' - מראה מצודד, ובקרב הבריות, וגם בעיניי, היא נחשבת לאישה יפה. לא פעם אמרו לי מכרים וחברים מעיר הולדתה ראשון לציון שבשנות ה-80 היא אפילו נחשבה לנערה הכי יפה בין נס ציונה לים. בדקתי, ולעניין לא נמצאו סימוכין בארכיון המקומונים, וגם לא בפסטיבל מספרי סיפורים. אני חושב שהיא רק משתבחת עם השנים, אבל מצד שני, גם ראשון גדלה מאוד מאז, וגם הראייה שלי נחלשה.

בקיצור, ברגע שד' חשפה את חיוכה חסר השן, לא היה אפשר להימנע מלהיזכר במכשפה מעמי ותמי. למען האמת, הופתעתי לגלות איך חסרונה של שן אחת יכול לנטרל מוניטין יופי של שנים, אבל קרה מה שקרה, ועכשיו צריך להתמודד. אז מה בעצם קרה? רצה הגורל ובזמן שהיא ניסתה להתמנגל עם הסביבה ולפצח פיסטוק, עפה השן שלה ישר לזרועותיה של בת שיחתה. כשהיא סיפרה לי את זה צחקתי כמו דביל, אבל המרפק שקיבלתי לצלעות הבהיר לי שאותה זה כנראה משעשע פחות.

חשבנו מה עושים. האירוע רק התחיל, ולחתוך הביתה לא יכולנו, כי זה היה מעליב את המארחים. אז ניסינו להחזיר עטרה ליושנה ושן למקומה, אבל השן התעקשה והניסיון נכשל. ניסיתי לקדם כמה רעיונות יצירתיים, למשל לדחוף לחריץ את הקש של קוקטייל הפינה קולדה או למלא את הרווח בסיגריה או במסטיק, אבל כל הרעיונות שלי נפסלו. לפחות נהניתי מהדאחקות של עצמי וצחקתי הרבה.

בלית ברירה המתנו עד לכתו של אחרון האורחים, ואז, בשיתוף בעלי הבית, מילטנו אותה אל הרכב כשטרנינג עוטף את ראשה ומשווה לה מראה של עצור לקראת דיון בבית משפט. לדעתי הרבה יותר פשוט היה לצאת מהמקום עם פה סגור, אבל איך אמרו חז"ל - אל תדון אדם עד שגם לך תעוף שן קדמית.

בדרך הביתה הערנו את רופא השיניים וקבענו לדבר על הבוקר. בלילה לא הצלחתי להירדם. בזמן שד' ישנה כמו מלאך, נפלטה מפיה שריקה מעצבנת שנוצרה כנראה מהחלל החדש בין השיניים. השריקה הטריפה אותי. היא הזכירה לי את השי"ן השורקת של שמעון פרס, כשעוד היה אומר "מזרח תיכון חדשששש". הרגשתי שאני ישן עם קומקום. אז עברתי לישון בסלון, לא לפני שהנצחתי את פניה של ד' במצלמת הנייד שלי.

בבוקר ניגשתי לראות מה שלומה. כמובן ששום דבר לא השתנה, ותקוותי ששן חדשה תצמח בלילה נגוזה. החלטנו שעדיף שאני זה שיעיר את הבנות, כי מראה ה"הנזל וגרטל" החדש עלול לגרום להן טראומה. כשחשפנו אותן בהדרגה למראה החדש, העניין התקבל ברגשות מעורבים. הגדולות ביקשו להקטין ככל שניתן את חשיפתה של ד' לאנשים שהן מכירות, וביקשו שנעשה את הדרך לרופא השיניים ברכב שחלונותיו אטומים. הקטנה ביקשה שאת ארוחת העשר אכין לה אני, כי היא חוששת שמא ד' תכניס לתיק האוכל תפוח מורעל. היא גם שאלה אם השן שנפלה היא שן חלב והיתה מודאגת מהמחשבה שיעבור זמן רב עד שהשן החדשה תצמח שוב.

לקחתי את הבנות לבית הספר, לא לפני שהגפתי את התריסים ונעלתי את ד' מבחוץ. חסר לי שמישהו יראה אותה ותתחיל שמועה שניצני נגח באשתו.

צילצלתי לדנטיסט, אבל הוא אמר לי שהמרפאה תיפתח רק בצהריים ושנהיה בקשר. שליח שהביא חבילה לשכן שלנו, משה גרין, הגיע בטעות אלינו. ד' שכחה את הוראות הבטיחות ופתחה לו. מרוב בלבול והלם הוא שאל אותה אם זה הבית של האחים גרים.

עקב המצב נכנסתי לנעליה של ד' באופן טוטאלי, כולל קניות, הסעות, ולמעשה, כל פעילות הקשורה בעולם החיצון. מרוב שוונג, גם כמעט הלכתי לפילאטיס במקומה.

בצהריים התקשרתי שוב למרפאה. הרופא בדיוק יצא לאכול. "תגיעו בעוד שעה", אמרה המזכירה.

יצאנו לסיבוב במכונית, כשד' מכסה את פניה בכאפייה שקנינו פעם במזרח ירושלים. היה במראה שלה משהו מרענן, ועל רקע הסערה סביב השחקנים המוסלמים בבית"ר, הרגשתי שיש פה אמירה.

ברמזור ליד עזריאלי ניגש אלינו קבצן. ד' פתחה את החלון, נתנה לו שלושה שקלים וחייכה אליו. כשראה את החיוך הוא החזיר לה את הכסף ואמר לה: "את זקוקה לזה יותר ממני".

בכניסה לחניון אמר לה השומר בבוטקה שהיא ממש מוכרת לו. כשחזרנו למכונית הוא נזכר. "את המכשפה מהלונה פארק!"

למרפאת השיניים נכנסנו מהדלת האחורית, ואחרי שעה קלה חזרה ד' למה שהיתה. כמקובל אצל רופאי שיניים, נאסר עליה לחייך במשך שעתיים.

בדרך הביתה רמזה לי ד' שהיא מקווה שאשכח במהירות את האינסידנט. "יש מראות שאני מעדיפה שיימחקו לך מהדיסק", אמרה.

"ראי את העניין כמסודר", אמרתי לה. אבל את התמונה בנייד שמרתי.

במשך יותר מדי זמן הכרס שלי היתה מושא לבדיחות וביקורת מצד ד'. חשבתי לעצמי שבפעם הבאה שיצוץ אצלי איזה צמיג סורר, כבר תהיה לי תחמושת להגנה עצמית. אף אחד לא מושלם, מותק.

yairn@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו