"סימנים של חולשה", האלבום שעכשיו מציין ברי סחרוף 20 שנה להוצאתו, אינו הטוב ביותר שלו, לא הכי מהפכני ובטח לא המצליח מכולם. זהו אפילו לא אלבום הבכורה שלו. ובכל זאת, זהו האלבום שבו התחיל סחרוף את דרכו העצמאית, את החיפוש הבלתי נגמר אחר צליל חדש ואת המגוון הבלתי נתפס של הסגנונות שהוא מעורב בהם כמוסיקאי, כמפיק וככותב, גם ביצירה שלו וגם בעבודה עם המון אמנים, מהשוליים ומהמיינסטרים כאחד. "את הרעיון לבוא מתוך חולשה לקחתי מסיפור של קפקא", סיפר סחרוף בתוכנית "האלבומים", ובדיעבד דווקא העמדה הזו מילאה אותו בעוצמה רבה. האלבום "סימנים של חולשה" היה תחילת ההמראה של סחרוף אל מעמד אחד המוסיקאים החשובים ביותר במוסיקה הישראלית בשנות האלפיים. הוא הפך לאמן בעל השפעה עצומה על הצליל הישראלי העכשווי ולא רק בתחום הרוק שממנו הוא בא. הכל התחיל אז, ב-1993, באלבום ניסיוני ולא קל לעיכול, שונה מאוד מכל המקובל במוסיקה הישראלית של התקופה, כזה שהקדים את זמנו. וכמו שקורה בדרך כלל עם אלבומי מופת פורצי דרך, התקשורת המיינסטרימית די התעלמה ממנו בזמן אמת. ובכל זאת, היה באלבום להיט ענק אחד, השיר שפתח אותו. שיר שמסכם את הילדות של סחרוף, כדי שיהיה מוכן לרוץ הלאה. כמה יוסי לשכונה ההיא קראו על שם יושב ראש הכנסת, רומנים-מרוקאים-פולנים התערבבו בחולות. הרבה מלפפון חמוץ (הרבה לחם עם חלבה) במצעד הפזמונים השנתי ראשונה דליילה כמה חול - כמה יוסי היה טוב - היה יוסי. בהצגה יומית טרזן מנצח את מצ'יסטה, ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן ואהובה נתנה את כל מה שהיה לה ואמא ואבא פחדו שתצא עבריין פאני היל מיד ליד ליד... גשם של גוגואים! בור ערבי ובור יהודי ורחוק רחוק בצפון... הדבר האמיתי, בעיר הגדולה (בשישי שבת) מחפשים עניינים הרבה שנים עברו עד שהילד מבת ים, שחלם על הגיטרה של שלמה מזרחי ועל להיות חלק מהדבר האמיתי בתל אביב, התחיל להגשים. ברי סחרוף הגיע ל"סימנים של חולשה" בגיל 36, ואחריו כמעט 20 שנות פעילות מוסיקלית. הוא היה גיטריסט צעיר שניגן עם להקת חלום קוסמי ועם ידידו המבוגר ממנו בשלוש שנים, רמי פורטיס. הוא הקים להקות בחו"ל ובראשן מינימל קומפקט. הוא גם עבד עם פורטיס בסוף העשור ההוא: בלהקת Foreign Affair, באלבום של פורטיס "סיפורים מהקופסא" ובצמד פורטיסחרוף. ב"פורטיסחרוף" הוא עשה צעדים ראשונים כסולן. באלבום הראשון, "הכל או כלום" (1991), סחרוף גם כתב לראשונה מילים לשני שירים, והיו לו כבר לא מעט להיטים, ובהם "חלליות", "האיש שבקיר" ו"ניצוצות" - אבל סחרוף רצה יותר. אחרי סיבוב ההופעות עם פורטיס (שתועד באלבום "כשהגיטרה מנסרת את הלילה") החליט סחרוף לעשות את זה אחרת. ממש ובאופן עמוק להמציא את עצמו מחדש. הוא החל לעבוד עם רע מוכיח, מוסיקאי צעיר שעשה לו שם כמתופף, והשניים בנו שירים בדרך לגמרי חדשה: תחילה הקליטו מרבדי סאונד מדגימות צליל מהתקליטייה של מוכיח. עליהם, בשלב שני, נבנו השירים. כך למשל, ריי צ'ארלס נשמע מנגן וגם צורח ב"כמה יוסי", ובשיר "הדמעות של לילי" נשמעות גניחות שמקורן בקלטת פורנו, שניצן זעירא מפיק האלבום הביא מהתחנה המרכזית. זעירא, אגב, מופיע ברשימת הקרדיטים בעטיפת האלבום כ"המנוול". ברי סחרוף ורע מוכיח הפיקו מוסיקלית וניגנו ברוב הכלים: סחרוף שר וניגן בגיטרות ובקלידים ומוכיח היה אחראי לדגימות ולתכנות המחשב, שר וניגן בתופים, בקלידים, בגיטרות ובבס. השניים הלחינו יחד את כל השירים, שלושה מהם בשיתוף הנגנים הנוספים בהקלטות, עודד שכטר וגידי רז. מלבד שיר אחד (שכתב מוכיח), סחרוף כתב את כל המילים, חלקן עם דן תורן. רני בלייר, שאתם מכירים היום מארץ חדשה, היה סטודנט צעיר לקולנוע שביים סרט קצר עם סחרוף בתפקיד מוסיקאי ג'אז. סמפולים מתוך אותו הסרט עשו את דרכם לאלבום, ובלייר אף תיעד את ההקלטות באולפן בקיבוץ העוגן, ומתוכן יצר קליפים. רוב האלבום הוקלט בשבועיים דחוסים - ברי ורע ושני הטכנאים, אורי ברק ופרנקי ליווארט, עבדו במשמרות, 24 שעות ביממה. אחרי האלבום "סימנים של חולשה" סחרוף לא היה עוד "המוסיקאי המעניין והנחבא אל הכלים שעובד עם פורטיס", אלא "נסיך הרוק הישראלי", שהיה לו חלק משמעותי ביותר בהרחבת גבולות המוסיקה הישראלית החדשה, והוא עשה את זה באלבומיו שלו ובשיתופי פעולה רבים. בשנת 2005 חזרו סחרוף ומוכיח לשתף פעולה באלבום "11 א'", 11 שנים אחרי "סימנים של חולשה". השניים שיתפו פעולה שוב באלבום "אדומי השפתות", משירי אבן גבירול. עכשיו חוגג סחרוף את האלבום בסידרת הופעות עם חלק מחבריו לדרך - רע מוכיח, ג'וני שועלי, גידי רז ותום מוכיח. הופעות במועדון בארבי (18-16בפברואר) ובזאפה אמפי שוני (11 באפריל).
