משפט חובה

פותחים תיק:"עד מתי, קטילינה, תנצל לרעה את סבלנותנו? עד מתי יהתל בנו השיגעון שלך?" כך נפתח נאומו של מרקוס טוליוס קיקרו, גדול האורטורים של העולם העתיק, "נאום ראשון נגד לוקיוס קטילינה" (מלטינית: משה ליפשיץ). משה גילון, נשיא בית המשפט העליון בספרם של ליעד שהם ויובל אלבשן, "הערעור האחרון" מגלה שהוא בשלבים ראשונים של מחלת האלצהיימר, והוא תוהה עד מתי יצליח להסתיר את המחלה שכן גילויה פירושו קץ הקריירה שלו על כס המשפט, ואולי גם זרם אדיר של ערעורים על פסיקותיו. הוא צריך ארבעה חודשים כדי להגיע ליעדו האחרון: למנוע מממלא מקומו, מנחם דקל, להתמנות לנשיא תחתיו.

גבולות הז'אנר:הדבר שבולט מייד לעין הוא העובדה שהספר נכתב על ידי מקצוענים בעולם המשפט. הקורא מרגיש מייד את ידיהם הבטוחות של שהם ואלבשן, שניהם עורכי דין, שמנווטים בידענות את גיבוריהם בעיקר במסדרונות בית המשפט העליון. הספר אקטואלי מאוד ונוגע באחת הסוגיות הנפיצות ביותר בחיינו - היחסים שבין שר המשפטים לבין בית המשפט. לשר לא קוראים אמיר אוחנה, אבל מאפייניו והתייחסותו של בן דמותו, איתי בן עזרא, למערכת מזכירים אותו מאוד.

מדד המתח:הערעור האחרון לא נופל במדויק בז'אנר המותחנים. אין פה פשע במובן המקובל, אף שיש פה סוג של פשע שמניע את אחד הגיבורים לחיפוש אובססיבי אחר ההשתלשלות האמיתית של האירועים אז, והאובססיה שלו מניעה את העלילה (המותחת) קדימה. הוא גם לא דרמת בית משפט במובנה הג'ון גרישמי. זו יותר דרמת מאחורי הקלעים של בית המשפט, בעלת מאפיינים פוליטיים בולטים ומסרים חברתיים חדים.

אני עוקב בהנאה אחר ספריו של שהם כבר מספר לא קטן של שנים, ולדעתי זהו הספר הנועז והביקורתי ביותר בכל המובנים מבין אלה שכתב. פרות קדושות נשחטות על ימין ועל שמאל, ללא מעצורים, ואין פה מלאכים. להפך.

השורה התחתונה:ספר חזק, מותח ואקטואלי מאוד.

הערעור האחרון / ליעד שהם, יובל אלבשן, ידיעות ספרים, 316 עמ'