"השגתי הכל בזכות כישרון ואינטואיציה"

רוב השיחה התעלמנו מהגיל. אבל מדי פעם הגיל הופיע, התיישב בכיסא הפנוי שלצידנו ודרש להשתלב. בעוד חודשיים ימלאו לרבקה מיכאלי 75, והיא מלאת חיים, ערנית, חדה ופעילה כנערה. אבל פתאום משהו מציק, למשל העפעף שמרצד לה. "את רואה-" היא מפסיקה הכל ושואלת, "אוי, זה מרגיז נורא, איך שהוא מגמגם לי. אני מוכרחה ללכת לרופא, שיגיד לי אם אני צריכה לדאוג".

לא מזמן חזרה משישה שבועות ביפן, שם השתתפה בהפקת ענק של התיאטרון הקאמרי והטוקיו מטרופוליטן, שהציגו את "נשות טרויה" של אוריפידס, בהשתתפות שחקנים יפנים, ערבים ויהודים. "היה פשוט אדיר, חוויה מדהימה, עשינו חיים משוגעים", היא מתמוגגת, שולפת את האייפון ומדפדפת בין עשרות התמונות שצילמה. "אבל כשהיינו שם נפטרו לי כל כך הרבה אנשים. רוזינה קמבוס, ענת גוב, אמנון ליפקין שחק, חיים בן עמי (ראש האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון; נ"ל), אברמל'ה מור, זהרירה חריפאי. אלה היו שישה שבועות נהדרים ואיומים. טוקיו נצבעה בהודעות המרות שקיבלתי כל כמה ימים מהארץ. רק להלוויה של זהרירה הספקתי להגיע. על ענת ורוזינה לא הפסקנו לבכות במשך ימים, ממש ייללנו. את הטקס שערכו בקאמרי לכבוד רוזינה העביר לנו רמי ברוך לטוקיו באמצעות הסקייפ, עד שהתרוקנה לו הסוללה".

"אני? כוכבת-"

בעוד שבועיים יערכו למיכאלי אירוע הוקרה, "אין לה רגע דל", בערב הפתיחה של "פסטיבל אישה" בתיאטרון חולון. מיכאלי בחרה בעצמה את המשתתפים, שבהם תיקי דיין, ישראל גוריון, גיא מרוז, חני נחמיאס, מייק בורשטיין, אבי גרייניק ודרור קרן, כולם אנשים הקרובים לליבה, שיציגו מהרפרטואר בן עשרות השנים שלה. אפרים סידון, שמלווה אותה עוד מימי "ניקוי ראש", כתב עבורה קטע קצר, "שחלק ממנו יהיה בשירה, ומסכנים הצופים, כי אני מעשנת. זאת טעות גמורה, כמובן, מהסיגריה העשירית בכל יום אני מתחילה לכעוס על עצמי נורא".

הנה טעימה מהגירסה הלא סופית של שיר שתשיר מיכאלי, על משקל "הדברים שעלי אהובים" של ג'ולי אנדרוז מ"צלילי המוסיקה":

"נוגדים לצרבת, טיפות לעיניים / זוג מסרגות, כוס גדולה לשיניים / מזרזי יציאות או גם פדים עבים / אלה דברים שעלי אהובים // גב שנתפס ושמות ששוכחת / שיער שבקושי מסתיר ת'קרחת / עצמות שדורשות משככי כאבים / כשנזכרת אני בדברים אהובים".

התוכן מקובל עלייך-

"כן, למרות שמדובר בהגזמה, לשמחתי. אין לי בעיה לקבל דברים בהומור. אני, שתמיד עולה על כולם ועושה פארודיות על אחרים, לא אתן שיצחקו עלי? כשסידון כתב לי עם ב. מיכאל את הצגת היחיד 'בת 26 בפעם השנייה', דיברתי על בריחת סידן. עכשיו, כשאני כמעט בת 26 בפעם השלישית, אני מדברת על בריחת שתן. לא מבינה למה כולם בורחים לי".

איך את שומרת על עצמך-

"אני מתאמנת. עושה פלדנקרייז בשילוב עם יוגה, הולכת לחצאי שיעורי מדרגה לקשישים, כי אני תמיד מאחרת ומגיעה באמצע השיעור. ומתאמנת עם מאמנת כושר פרטית".

מה עשית היום-

"אמבטיה. וסודוקו, שזאת מחלה שאני לא יכולה בלעדיה".

חשוב לה מאוד להיות בעניינים. היא קוראת את כל העיתונים ושומעת המון מוסיקה עדכנית, בגלל התוכנית שלה ברדיו ללא הפסקה, "באה לשבת", שמשודרת בימי שישי אחר הצהריים. "אני לא אשמיע שום דבר בלי שאכיר אותו קודם. בעלי ראובן, בן 76, במצב פנטסטי, נראה מצוין ועדיין עובד בתחום הביטוח. גם לי חשוב לשמור כל הזמן על רמת פעילות גבוהה. יש לי סוכנת לענייני טלוויזיה וסוכן לענייני תיאטרון וסוכן לענייני רדיו, אבל הם לא מקדמים אותי. אני מביאה את העבודות, והם עושים את המו"מ. אני רעה בזה, אפשר לסובב אותי בקלות. אני יודעת להגיד אם אני אוהבת טקסט או לא, אבל לדאוג לתנאים שלי, בזה תמיד הייתי איומה.

"בשנות השמונים, כשהגשתי את 'סיבה למסיבה' בערבי שבת, קופחתי מאוד בשכר ואפילו לא ידעתי, עד שהגיע דודו טופז ואמר כמה הוא מרוויח, והתברר שזה פי 10 ממני. הייתי כל כך טיפשה, שבהסכם שלי עם רשות השידור נדרשתי למלא את חובותיי ברדיו, ועל 'סיבה למסיבה' קיבלתי לפי שעות, כמו עוזרת. הם אפילו לא רצו להתחשב בשעות שאני מבלה במספרה או הולכת לבחור בגד".

לא היתה לך מלבישה-

"בהתחלה לא. הייתי צריכה להביא הכל מהבית, עד שהבגדים נגמרו לי והם נאלצו להביא מלבישה".

איך זה קורה לכוכבת בסדר הגודל שלך-

"אף פעם לא התייחסתי ולא אתייחס אל עצמי כאל כוכבת. אין לי את זה. בכלל, פעלתי בחוסר הכרה מוחלט רוב הזמן. לא היתה לי אסטרטגיה ולא טקטיקה ולא לוגיסטיקה, ואין לי מרפקים ולא עושים לי פרוטקציות. אני חפה מהדברים האלה, אולי לצערי. לא היה מי שיקדם אותי. כל מה שהשגתי זה בזכות הכישרון שלי והאינטואיציה. אני יודעת להרגיש דברים בעת התרחשותם, אני יודעת להצביע עליהם.

"ולמדתי לדייק. כשאני צריכה לשחק בגוף ראשון אני נורא מדויקת. מוטי קירשנבאום יישר אותי בכיוון הזה. זה לא תיאטרלי, אני יודעת לדבר על הבמה כמו שאני מדברת בחיים. בטח מאז שירדתי מהרי"ש המתגלגלת, שחייבו אותנו להגות ברשות השידור. זה היה קשה, אבל הצלחתי להיפרד ממנה. מצד שני, יש לי המון פאקים באישיות".

כמו-

"וכחנות ועקשנות, ובדרך כלל אני מבינה בדיעבד שהתעקשתי סתם. חוץ מזה, אני מאחרת ואני עצלנית. יש המון דברים שאני דוחה ודוחה. בייחוד דברים שאני צריכה לסדר עבור עצמי ולא עבור אחרים".

"ההופעות הכי אהובות על רבקה'לה הן ההופעות שמתבטלות", מעיד המלחין והמנהל המוסיקלי רוני וייס, המקורב מאוד למיכאלי. הוא צועד איתה כבר 40 שנה, מאז "ניקוי ראש", ויהיה אמון גם על הניהול המוסיקלי של ערב המחווה ב"פסטיבל אישה". "אין שמחה גדולה יותר בשבילה מטלפון בשש בערב שבו מבשרים שההופעה מבוטלת, ושהיא יכולה להישאר בבית. היא תמיד מאחרת והיא איומה בלמידת טקסטים בעל פה, אבל יסלחו לה, כי זאת רבקה'לה. היא מוסד, אין כמוה במדינה שלנו מבחינת כמות הכישרון, היכולת הקומית והאינטליגנציה. אני אומר את זה בביטחון, כי עבדתי עם רוב האמנים בתחומים האלה. היא דמות שממש חיה אצל כל המדינה בבית, אבל זה מעולם לא עלה לה לראש".

"רבקה'לה היא הגברת הראשונה של הבידור הישראלי", אומר אפרים סידון. "אבל אם תקראי לה ככה, היא תסתובב לאחור לראות על מי מדברים. היא כישרון אדיר, אחת הנשים המצחיקות ביותר שהכרתי. אתה פשוט מת מצחוק איתה. תמיד כתבתי לה מתוך הערצה. היא לא רק מבצעת אלא גם מלאה ברעיונות, הרבה פעמים משוגעים לגמרי".

"אין לה רגע דל"

כאן, פחות או יותר, המקום שבו מציגים את תמצית קורות חייו של המרואיין. אבל עבור התמצית של רבקה'לה דרושה כתבה שלמה. היא נולדה בירושלים ב-1938, ובגיל 14 החלה לשדר במסגרת שידורי הילדים של "קול ישראל". בצבא שירתה בגלי צה"ל, ואז חזרה לקול ישראל והגישה שורה ארוכה של תוכניות - בין השאר "ביקור בית", "מה היה לנו שם" ו"התוכנית לעקרת הבית" ("זה היה השידור המואזן ביותר אחרי החדשות"). בתחילת שנות ה-60 הופיעה ב"מועדון בנות התיאטרון" בחיפה, "שם יוסי בנאי ראה אותי, ומייד אמר לי שאנחנו עוד נעבוד יחד. וזה אכן קרה, כמה שנים מאוחר יותר בתוכניות הבידור 'ילדות קשה' ו'נישואים נוסח גירושים'". בנאי הוא האחד, היחיד והמיוחד של רבקה'לה. עוד נחזור אליו.

בתחילת שנות ה-70 עשו במגזין "את" משאל מי האישה הפופולרית בישראל, ומיכאלי נבחרה למקום הראשון. גולדה מאיר היתה במקום השני. היא באמת מולטי טאלנט, שעשתה הכל מהכל. השתתפה בעשרות מערכונים, הנחתה את פסטיבל הזמר ואת פסטיבל הזמר המזרחי ואת פסטיבל שירי הילדים ואת הקדם אירוויזיון. הגישה את "סיבה למסיבה", את "סופשבוע" ואת "מסיבת גן" בערוץ 1, את תוכנית הבוקר של קשת, את התוכנית "בנות" בכבלים ואת "סיפורים לנימי" בערוץ הופ. היא שיחקה בתיאטרון, בטלנובלות, בסרטי סטודנטים, בחלטורות בבתי מלון, בפסטיגל, בסדרות דרמה ובסדרות קומיות, מ"זהו זה" ועד "בנות הזהב". בקולנוע הופיעה בשלל סרטים, מ"תעלת בלאומילך" של קישון, דרך "מלך הסלים" של דובי גל ו"חסד מופלא" של עמוס גוטמן, ועד "מוכרחים להיות שמח" של ג'ולי שלז ו"ד"ר פומרנץ" של אסי דיין. היא שרה על פרת משה רבנו שמאוד התבלבלה ועל שני חברים שיצאו לדרך בים בם בום, ועל כך שאין לה רגע דל, או סקנדל או פסטיבל. היא המציאה את המילה "להיט", ובעקבות הערה שלה נעמי שמר, חברת הנפש, הוסיפה משפט ל"ירושלים של זהב". כל זה חלקי בהחלט וחוטא לעשייה שלה, שאין לה אח ורע מבחינת הגיוון והעושר.

גם עכשיו, בגיל 75, היא מגישה תוכנית ברדיו, משחקת בהצגות "משפחה חמה" ו"אורזי המזוודות" בקאמרי, עומדת להגיש פינה בתוכנית ערב שבת בערוץ 1 ומדבבת בסרט אנימציה.

אז היתה או לא היתה פה סאטירה טובה יותר פעם?

"כמה רוצים שאני אגיד שעכשיו זיפת ופעם היה נהדר. אבל מה לעשות, אני ממש לא מאלה שחושבים שהתקופה של היום נחותה מהתקופות שהיו פה. יש היום סאטירה. אני יושבת מול 'ארץ נהדרת' וצוחקת ומבסוטה, כי הסאטירה שם יוצאת מהכלל.

"הסאטירה שלנו היתה טובה מאוד לזמנה. היום קטעי המלל טובים מאוד אבל ארוכים מדי, אחרי הפאנץ' עוד ממשיכים לברבר. אני חושבת שבתקופה שלנו היתה יותר תקווה, והאנשים שעשו עליהם את הסאטירה היו הרבה יותר מעניינים מאשר היום. היום האנשים יותר ויותר מיואשים.

"מצד שני, הטלוויזיה היתה הרבה יותר טובה בימיה הראשונים, הכל היה הרבה יותר מושקע, כשההשקעה היא בתוכן ולא בטאלנטים כמו היום. היה יותר רצון לעבוד ויותר גאוות יחידה".

מה הפספוס הכי גדול שלך-

"שלא הלכתי יותר על התיאטרון. וגם שלא חייתי בחו"ל למשך תקופה ארוכה, ושלא למדתי יותר ברצינות - בשלוש הזדמנויות שונות טיילתי באוניברסיטה, אבל אין לי תואר. וגם שלא נעשיתי בלרינה".

בלרינה?

"תשאלי את יוסי גרבר. הוא כל הזמן אומר לי: 'נכון שבכלל היית רוצה להיות רקדנית-' כי הוא תמיד תופס אותי מנסה לעשות פירואטים מאחורי הקלעים".

את מסוגלת להבין את המקום הנפשי שדודו טופז היה בו?

"הסיפור עם דודו טופז הוא דרמה גרוטסקית. לא, אני לא יכולה להבין את המקום שהוא היה בו. אני כן יכולה להבין שזה מעליב, שיש מצב רוח ושאתה מתכנס בעצמך. אני אפילו יכולה לנסות להבין אם הוא היה נכנס לדיכאון ומתאבד. הכישרונות שלו נשארו לו, הוא היה צריך לטפל בהם, לא במי שסירב לו. לשלוח אנשים להרביץ? מה זה הדבר הזה? הוא היה על חומרים".

אותך דחו במהלך השנים-

"כן, אז מה? פיטורים, עלבונות, תוכניות שהופסקו, תפקידים שחשבתי שאני עומדת לקבל ולא קיבלתי. אז את מנהלת דו-שיח תוקפני בתוך הראש שלך עם האנשים שפגעו בך, אבל עוברת את זה. קול ישראל היה הבית שלי 40 שנה, ונפגעתי עד העומק כשהועזבתי. אבל זה לא גרם לי לרצות לפוצץ שם אף אחד. התגברתי. מה, אם יפסיקו לי עכשיו את התוכנית ברדיו אני אשים פצצה מתחת למרפסת של המנכ"ל-

"אנחנו כל הזמן קרובים לתהום, השאלה היא כמה אתה מוכן להכניס רגל פנימה. אני, באופן כללי, אדם שפוחד לקחת סיכונים. בעבר ניסו לשכנע אותי לקחת אל.אס.די, כי זה היה מקובל מאוד, ואמרתי: 'בשום אופן לא, זה פוגע ברקמות'. אמרו לי: 'אבל את לא יודעת מה זה באמת אדום ומה זה באמת ירוק'. אז אמרתי: 'נו, אני אחיה בלי לדעת'".

וחומרים אחרים-

"אולי פה ושם לתפוס איזה פאף. אבל אני לא צרכנית של דברים כאלה, ובחיים לא קניתי. יש לי בעל מרובע לגמרי, ומספיק לי קצת אלכוהול בשביל לפרוץ את גבולות המתאר שלי".

פרסום גדול עלול להיות גם מבלבל וגם לגבות מחיר, בייחוד בכל מה שקשור לחדירה לפרטיות.

"אותי הפרסום לא בילבל. יוסי בנאי לא הלך חופשי ברחובות, בלי לפחד מצלמים וממעריצים? שייקה אופיר לא הלך חופשי ברחובות? אריק לביא? נעמי שמר? מי התעסק בזה בכלל. אני כנראה לא התבלבלתי, גם כי הלך לי לאט. התחלתי ברדיו, אז אף אחד לא זיהה אותי. אחר כך זיהו אותי מהבמה, מי שהיה בהצגה. הטלוויזיה הגיעה בשלב מאוחר, ואז כבר הייתי בשלה ובטוחה. כבר לא היה אפשר לשנות לי את החיים. שמחתי מאוד לקבל תגובות ברחוב, ולא הרגשתי שאני זקוקה להגנה.

"מה שכן - פירסמו עלי הרבה מאוד דברים מרושעים, וזה מרגיז. את המפורסמים מתקיפים על לא עוול בכפם. אתה כל כך משקיע, ומעליבים אותך על התוצרת בכזאת קלות. הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה של עיתון "הארץ"; נ"ל) לא הניחה לי. היא כתבה על עצמה שהיא מחוץ לקונצנזוס - שהיא לא מצטרפת אל הרוב שמעריכים אותי. עיזבי, יש איזשהו רוע תהומי. היו לי ימים קשים כשהיו מתפרסמות ביקורות קשות, אבל נעזרתי בחברות שלי ובבת שלי כדי להעביר את זה. המזל הוא שברגעים הכי קשים ונוראים, אני מצחיקה. אין דבר כזה שלא אראה את הצד המצחיק, המגוחך והפארודי של דברים. לאחרונה כתבו עלי שב'נשות טרויה' הקול שלי לא מוצלח, וגיליתי שאני כבר מקבלת את זה קל יותר מבעבר".

לפני ארבע שנים חדרו כמעט באלימות לחייה הפרטיים, כאשר היא וראובן שרוני, בעלה השני, נפרדו, וברקע כיכבה אישה אחרת. "זה פתח את הדלת לפלוש לחיים האישיים של אישה בת 71, ועשו את זה ללא רחמים", היא אומרת ומבקשת לא להתעכב יותר מדי על הפרשה. "היו שתי כתבות מרושעות במיוחד, שגרמו לי עוגמת נפש גדולה, משהו כמו שעה אחרי שהוא יצא מהבית. אחת מהן היתה של ברוריה אבידן-בריר. בדיוק לפני שבוע ראיתי אותה, והיא היתה שקופה בעיניי, היא לא היתה קיימת. ישבתי לידה בהצגה, היא ניסתה לדבר איתי, ולא ידעתי מאיפה בא הקול בכלל. יש דברים שאני לא אשכח".

הפרידה משרוני היתה זמנית בלבד: השניים ממשיכים היום בזוגיותם בת יותר מ-20 השנים.

ברוריה אבידן-בריר אמרה בתגובה: "כאדם שמעריך ועוקב אחרי הקריירה של רבקה מיכאלי עשרות שנים וכמי שראיינה אותה פעמים רבות, ודאי שהבחנתי איך הפכתי להיות שקופה בעיניה כשישבנו זו ליד זו באולם. אלא שמי כמו רבקה מיכאלי, כוכבת של תוכניות סאטיריות, שמתוקף מקצועה בוודאי פגעה באישים אלה או אחרים, יודעת כי לכל מקצוע הנגעים והרגעים הלא פשוטים שלו. כאישה לאישה אני מזדהה עם מיכאלי, אלא שידיי המקצועיות היו אזוקות באזיקי הקסם של העיתונאות. ברגע שאותה אישה אחרת נתנה לי ראיון בלעדי, לא עמדה בפניי הברירה אלא לבצע את הראיון. אילו נכחה מיכאלי באותו ראיון היא היתה משתאה עד כמה מחקתי, צינזרתי ועידנתי את הדברים. מובן שמתוקף המקצוע, לאחר גמר הראיון טילפנתי אליה וביקשתי תגובה. עיתונאי יודע שאי אפשר להיות נאהב על ידי כולם".

משפחה חמה

על המקרר בביתה של מיכאלי בשכונת אפקה בתל אביב אין כמעט סנטימטר בלי תמונה של אחד הילדים או הנכדים. השיחה איתה גולשת אליהם לעיתים תכופות, אפילו כשההקשר תלוש. גם האייפון והאייפד שלה מלאים בתמונות ובסרטונים שלהם, והיא לא מפספסת הזדמנות להשוויץ בהם. המשפחה היא העוגן שלה, תמיד היתה, הגם שכבר שנים שהיא מתקשרת עם הילדים והנכדים מרחוק. בנה יונתן (45) העוסק בתחום המחשבים מתגורר עם אשתו האמריקנית ושתי בנותיהם, טלי ועמליה, בברוקלין. בתה מיכל (43), העוסקת בתחום היוגה והניו-אייג', מתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם, מאיה ועמרי, בקולורדו. מיכאלי נוסעת אליהם לארה"ב מדי שלושה-ארבעה חודשים, והם באים ארצה פעמיים בשנה, ואז היא מפנה את לוח הזמנים שלה ומסרבת להשתתף בפרויקטים שמחייבים היעדרות מהבית למשך שעות ארוכות. ממש עכשיו באים בנה ומשפחתו לביקור בארץ, והיא כבר קנתה את השוקו שהנכדות אוהבות ואפילו התאמנה בבישול צמחוני עבור כלתה.

"הילדים שלי ישראלים מאוד, אבל הנכדים כבר פחות", היא מודה. "אני רוצה מאוד איחוד כוחות פה בארץ. נורא ואיום כאן בישראל, אבל אנחנו לא בגלות. הם בגלות, למקרה שהם לא יודעים את זה. ואולי משהו עוד ישתנה כאן ותתעורר מחדש התקווה. מבחינה פוליטית אני מיואשת, אבל אני לגמרי ישראלית".

יונתן ומיכל הם ילדיה מיורם ליבוביץ', בעלה הראשון, שממנו התגרשה בסוף שנות ה-70. בשיא הקריירה שלה היא היתה מטופלת בשני ילדים קטנים, בני 8 ו-10, שרוב הזמן גדלו אצלה.

איך הצלחת-

"היתה לי המון עייפות מצטברת בשנים ההן, אבל לא פיספסתי את הגידול שלהם. התעקשתי להיות אמא לכל דבר. הילדים שלי לא הוזנחו בכלל, הם תמיד היו בראש סדר העדיפויות, את יכולה לשאול אותם. אם הייתי מצלמת בירושלים והיו לי שלוש שעות הפסקה, הייתי עוזבת הכל ונוסעת הביתה לתל אביב, אפילו כדי להיות איתם כמה דקות ולחזור לירושלים. בכל צהריים השתדלתי להיות בבית כשהם חוזרים מבית הספר. היו מטפלות ועוזרות, אבל אני הייתי מעורבת בכל דבר - בחוגים, עם החברים. כשהם גדלו, כל הפעילויות החברתיות היו פה בבית, באפקה. החברים שלהם ישנו אצלי ואכלו אצלי, כי זה היה בית פתוח. הייתי חוזרת מהופעה או מהצגה בלילה, ועשרים ילדים היו מחכים לי בבית ושואלים אותי אם להכין לי קפה.

"הילדים שלי פחדו שלא יוכלו לעזוב את הבית, בגלל שהייתי כל כך תלויה בהם. הייתי צריכה לשבת ולהסביר להם כמה דברים אני עושה, כדי שיבינו שאין סיבה להיבהל ושיש לי במה למלא את הזמן".

איך הם התמודדו עם הגירושים כילדים-

"אבא שלהם ואני תמיד הקפדנו על יחסים טובים. למרות שאני מאוד לא ממליצה להתגרש, ונשבר לי הלב כשאני שומעת על זוגות צעירים שמתגרשים ושהילדים מתחילים להתחלק בין שני בתים, יש דרכים למזער את הנזק. לשמחתי היה לנו שכל, והצלחנו בזה. היינו מודעים מאוד לכל דבר שעשינו עם הילדים. כיבדנו אחד את השנייה, האחריות היתה משותפת, והצלחנו להתגבר על הכעסים".

הסביבה המקצועית שלך קיבלה את זה שאת מתעקשת להיות אמא-

"לאנשים היה מוזר לפעמים לראות שאני אמא לכל דבר, למרות שרוב הזמן התגובות היו טבעיות. יש סיפור שאני אזכור לנצח. כשהילדים היו קטנים מאוד, נקבעו לי באחד הימים חזרות ברשפון עם יוסי בנאי ועם נסים אלוני. הייתי צריכה להגיע לשם בתשע בבוקר אבל המטפלת לא הגיעה. חיכיתי עד תשע ורבע, תשע וחצי - ושום דבר. לא היו טלפונים סלולריים, ואי אפשר להודיע כלום, אז בתשע וחצי ארזתי את הילדים, עם כל הסנדוויצ'ים, הצעצועים והבגדים להחלפה, ונסעתי איתם לרשפון. הגענו בעשר. הילדים התחילו להתרוצץ ולהרעיש באולם הריק, ואני ניגשתי ליוסי ואמרתי לו: 'אני מצטערת, המטפלת לא הגיעה'. ויוסי אמר לי: 'אני מצטער, אני לא עובד עם אנשים לא מקצועיים' - והלך. חזרנו הביתה, ואחר הצהריים יוסי בא לדבר איתי, ואני לא רציתי לדבר איתו. הוא אמר לי: 'אני מצטער, אני נורא מצטער, פשוט חיכינו לך שעה, מתשע, ופתאום הגעת עם שני הפרחחים האלה'.

"תמיד העדפתי להיות אמא מקצועית מאשר שחקנית מקצועית, והילדים שלי ידעו את זה כל החיים. הייתי סוחבת אותם איתי לכל מקום שיכולתי - הופעות, חזרות, צילומים. החזרות של 'ניקוי ראש' התקיימו תמיד אצלי בבית, כדי שאוכל להישאר עם הילדים, וגם כל חזרה אחרת שהיה אפשר לעשות הייתי עושה בבית. הילדים נכנסו, יצאו, ישבו, הקשיבו. הם היו חלק".

רוני וייס זוכר היטב את החזרות בהשתתפות הילדים. "היינו מגיעים אליה הביתה, והיה ברדק לא נורמלי. היא היתה מכינה אוכל, מאכילה את הילדים, רצה אחריהם, מתעסקת איתם, ותוך כדי מנסה ללמוד טקסטים בעל פה. חזרות ל'ניקוי ראש', שהיו אמורות להימשך חצי שעה, היו מתארכות לשלוש שעות, כי במקביל רבקה'לה טיגנה, בישלה, חתכה, קצצה, ניקתה והחליפה. אני אהבתי את זה, אבל היו אנשים שהיה להם קשה שפתאום ילד מתיישב להם על הברכיים ומתעסק איתם, או שהילדים מתרוצצים ומרעישים, ורבקה'לה אחריהם. היו כאלה שבשלב מסוים אמרו לה 'די, אי אפשר ככה'. אבל היא לא ויתרה בעניין הזה, וגם דאגה שהילדים יהיו חלק מהחיים המקצועיים שלה בכך שכתבו בשבילה שירים עליהם, והם השתתפו בפרויקטים שלה".

רבקה: "כשמיכל היתה בטירונות, היא כמובן לא סיפרה לאף אחד שהיא הבת שלי. בסיום הטירונות באתי לבקר אותה עם צידנית מלאה באוכל שהכנתי, ספגטי ואורז וקציצות ברוטב והמון סלטים. פרשתי מפה, הוצאתי כלים וישבנו לאכול, ואחת האמהות עמדה בצד ולחשה: 'תראו איך רבקה מיכאלי מתנהגת כמו האמהות הכי נחותות שיש'".

הילדים היו מצניעים את העובדה שאת אמא שלהם-

"למרות שבסוף כולם סביבם ידעו, הם אף פעם לא הציגו את זה. שמם ליבוביץ', והם לא השתמשו בי כטיקט.

"כששודרה 'סיבה למסיבה' אני הייתי צופה בתוכנית בימי שישי בערב, אבל אם לא היו מתארחות דמויות אטרקטיביות בעיניהם, למשל ארקדי דוכין או אהוד בנאי - הם היו יוצאים החוצה וסוגרים את הדלת, כדי שהרעש של התוכנית לא יפריע להם לעניינים הרבה יותר חשובים".

כל החברים שהיו לי

הגיל התעקש לשלוט בשיחה כשדיברנו על חברו-ת, ולמיכאלי היו חברויות אמיצות עם דמויות גדולות. היו, כי רבים כבר אינם, ובהסתלקותם הותירו מכתשים בליבה. גם מי שישנו, אינו כמו פעם. ככה זה עם הגיל.

לאחר הרהור היא בוחרת לדבר דווקא על שמוליק קראוס, שעות ספורות לפני הידיעה שהוא אושפז במצב קשה בבית החולים לאחר שלקה בשפעת החזירים. "אני כל כך אוהבת אותו, ולצערי לא ביקרתי אותו. לא יודעת להסביר למה. בשביל לפגוש אותו הייתי צריכה לטרוח וללכת לשפת הים ולחכות לשעה שהוא בדרך כלל הולך לבית הקפה שלו, ולא עשיתי את זה. אני לא בסדר. ככל שאני מחכה עם זה והזמן עובר, אני ממשיכה להשתהות. הנה, אני שולחת לו דברי אהבה מפה, באמצעותך. הוא היה חבר והיה מאוד טוב אלי, תמיד. הוא איש גבישי, לא עשוי מחומרי חיקוי, על כל הטוב והרע שבו".

בפגישה הבאה שלנו, למחרת אשפוזו, מיכאלי נסערת. "שמעת על שמוליק קראוס? זה נורא, נדהמתי. זה לא נשמע טוב, מה שיש לו. הוא היה מוגבל מאוד בשנים האחרונות".

לאחרונה, כשביקרה ביפן, הזמינו אותה אליהם אנשי כת המקויה, שרוחשים חיבה מיוחדת לנעמי שמר. "עמדתי ביום ראשון בבוקר, יחפה, עם אנשי הכת, ושרתי בקולי קולות את 'לו יהי'", היא מספרת. "זה היה סוריאליסטי לגמרי".

היא חסרה לך-

"מאוד. היינו מדברות בטלפון לפחות כל יומיים, נפגשות לצהריים, כותבות יחד, מטיילות בפאריס. סיפרנו הכל זו לזו. אהבתי להקשיב לה כי היא היתה חכמה נורא. כל דבר שהיא אמרה או סיפרה היה מרתק. היתה לה עברית מדהימה. היא היתה מיוחדת במינה וסוערת - צוחקת תמיד בקולי קולות, ואני הייתי יושבת איתה ואומרת, 'נעמי, כולם מסתכלים, לא נעים'. היא גם היתה בוכה מהר מאוד, אפילו כשהיינו מתווכחות על פוליטיקה. בגלל ששתינו ניצבנו בשני קצוות שונים, היא היתה מתחילה לבכות באמצע הוויכוח, בגלל 'העיוורון שלך'. היא היתה דמות נדירה".

יוסי בנאי הותיר חלל שלעולם לא יתמלא. "עד היום אני לא מוכנה 'להתפרנס ממנו', לעשות עם מישהו אחר משהו שעשיתי עם יוסי. אין לי שום פרטנר אמיתי אחר. הוא ה-פרטנר שהיה לי, בה"א הידיעה, אין ספק, למרות שמשנות ה-80 בכלל לא עבדנו יחד. הדברים שעשיתי עם יוסי ועם 'ניקוי ראש' הם הדברים הכי טובים שעשיתי בקריירה שלי".

בזכות מה המקום שלו מיוחד כל כך-

"קודם כל, יוסי הביא אותי לבמה. אבל הוא פשוט היה חבר טוב. נפגשנו הרבה, בילינו הרבה, אכלנו הרבה. את ראובן, בעלי, הוא אהב אהבת נפש, ונהג להגיד לו שהוא כועס עליו שהוא נכנס לחיי מאוחר מדי, כי היינו כבר בני יותר מ-50 כשהתחלנו להיות יחד.

"בחתונה שלנו, שנערכה אצלנו בבית מול 25 איש, הוא פתאום נכנס לחופה ובאופן ספונטני התחיל לשיר: 'יפה שלי, את יחידה ומכושפה שלי...' בחיים לא הייתי מבקשת ממנו או מאחרים לשיר ולזמזם בשבילי, אבל זה היה מקסים.

"הכרתי את יוסי היכרות אמיתית. פעם ראיינתי אותו ב'תוכנית לעקרת הבית', ופתאום אמרתי לו: 'אתה יודע מה - אתה תשאל אותי את השאלות ואני אענה בשמך, בתור יוסי, כי הרי אני יודעת עליך הכל'. אז הוא שאל אותי שאלות בלשון נקבה, ואני עניתי בלשון זכר, והתוצאה היתה מאסטרפיס.

"יוסי היה קרוב אל אחי (פרופ' דן מיכאלי ז"ל, שהיה מנהל בית החולים איכילוב ומנכ"ל משרד הבריאות; נ"ל), ובמידה מסוימת הם היו דומים. עד כדי כך שבהלוויה של אמא שלי אחי לא היה, כי כבר היה חולה מאוד, ומישהו ניגש אל יוסי והתחיל לדבר איתו כי היה משוכנע שמדובר בדן".

צרור גדול של זיכרונות היא נושאת מבנאי, ובאופן לא מפתיע, היא נהנית להתרפק דווקא על הקטנים והמצחיקים שבהם. "כשהופענו יחד במלחמת ששת הימים הייתי בהריון עם יונתן, והוא לקח אותי אל אמא שלו לירושלים כשהיתה האפלה. היא בישלה על פתיליות אוכל אלוהי, והציעה לי לטעום, בלי לדעת מה אני אעשה עם האוכל שלה, כי פשוט טרפתי וחיסלתי לה את כל האוכל שהיא הכינה למשפחה לשבת. המסכנה היתה צריכה לעמוד ולהכין את כל האוכל מחדש. היא לחשה ליוסי: 'מה זה, בחיים שלי לא ראיתי אישה שאוכלת כל כך הרבה', למרות שבהריון הזה עליתי בסך הכל שישה ק"ג".

היה משהו רומנטי בינך ובין יוסי-

"אף פעם. פעם הצטלמנו יחד לקליפ, והצלם, שהיה הונגרי, צילם אותנו אצלו בבית בעין כרם. אחרי הצילומים ישבתי עם אשתו של הצלם, והיא לחשה לי (כאן מחקה רבקה מבטא הונגרי): 'היה לך אמור עם יוסי-' אמרתי לה: 'לא, לא היה לי אמור עם יוסי'. אז היא אמרה לי: 'כל אחד יודע שהילד הראשון שלך זה ממנו'.

"אני משדרת את יוסי המון בתוכנית שלי ברדיו, כי היום אני מכירה יותר ויותר בגאונות שלו. מכיוון שהיינו קרובים מאוד, האישיות המדהימה שלו קדמה לאמן שהוא היה. אני שומעת אותו שר, מקריא את אלתרמן או מקריא תהילים, ומבינה שהאיש היה מחונן".

את החברים הקרובים שלה היא אהבה לארח בביתה. שייקה אופיר, שעם אשתו לידיה היא עדיין בקשר, הדודאים, מני פאר, גברי בנאי. במשך השנים היו לה שני כלבים, ולשניהם קראו פולי. "האחרון, נצר לכלבה של תיקי דיין, היה איתי 17 שנים וחצי", היא נזכרת ומחייכת. "הוא היה חלק מהבית. היו מצלצלים בדלת, והכלב הזקן היה מופיע ונעמד לצידי. כל מי שבא אלי הביתה הכיר אותו. בסוף הוא היה במצב איום - נפל במדרגות, נתקל בקירות, הסריח נורא.

"עשיתי מסיבת יום הולדת 40 לגששים בבית שלי, המסיבה הכי טובה שהיתה לי בחיים. אבל כשפולי פגש את הכלב הזקן, הוא אמר לי: 'בסדר, אין בעיה. עכשיו אני אלך לקנות לי קו-פה ואקרא לה רבקה'".

naamal@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו