מה עושים עם המתנה הזו?

וירוס הקורונה שמשבש את הסדר וכופה מציאות עולמית חדשה, עשוי להיות זה שגם יכתיב אם תהיה בקרוב ממשלה בישראל. לאט־לאט מתחילים הפוליטיקאים להפנים כי כל התוכניות, ההצבעות, המזימות והתרגילים ייאלצו להכפיף את עצמם ללו"ז הקורונה, שהפך לחלק משגרת חיינו. לטוב ולמוטב.

תוכניות כחול לבן להשתלט על הכנסת, כמו גם אפשרות להקמת ממשלה בראשות הליכוד - כולן כפופות כעת לווירוס שמכתיב מציאות כאוטית משנדמה. ההימור החזק ביותר כרגע נוטה דווקא לכיוון ממשלת אחדות, אבל כלום לא סגור וכל האופציות עדיין על השולחן. 

בטווח הקצר, התפשטות הקורונה משחקת לידיו של בנימין נתניהו. המנהיגות שהוא מפגין עם הופעות יומיומיות על המסך, תדרוכים והוראות לציבור מתקבלים בסך הכל בהבנה ומקבעים את מעמדו כאדם היותר אחראי בסביבה, המנווט ומוביל את כל המערכת במציאות הבלתי נתפסת שאופפת אותנו לאחרונה.

פה ושם אכן נשמעות טרוניות, בעיקר מצד עיתונאים וצייצני טוויטר, על כך שבאותן הופעות יומיות אין מקום לשאלות של התקשורת וכן על כך שהכנסת לא מתפקדת כרשות המפקחת על עבודת הממשלה, אבל אלה לא השאלות המרכזיות שמעסיקות את מרבית הציבור בימים אלה. זעקת בעלי העסקים והשכירים שהפכו ברגע אחד למובטלים, למשל, היא כנה וקורעת לב בהרבה. עיניהם נשואות אל נתניהו שיחלץ אותם מהמשבר ולא אל החבורה הטוענת לכתר, שכישוריה פחותים בהרבה. 

זה שנתניהו ניצל את תחושת האיום והחשש לטובתו, לא סותר את העובדה שאכן יש ממה לחשוש. אבל בעיקר היו אלה, שוב, יריביו, שהתקשו להפנים את גודל השעה והמשיכו בעשייה עסקנית, מוכוונת קמפיין, ולפעול הפוך ממה שמצופה ממי שמתיימר להוביל את המדינה כולה. תחושת התסכול מובנת - הקורונה שיבשה לחלוטין את כל תוכניותיהם להשתלט על הכנסת, למנות יו"ר חדש ולהוביל חקיקה פרסונלית נגד נתניהו. אבל איבוד העשתונות שגילו בשבוע האחרון פוגע בראש ובראשונה בהם. 

התוכנית מלכתחילה היתה פשוטה. לקבל את המנדט מהנשיא ולהשביע ממשלה הנשענת על הרשימה הערבית המשותפת, להחליף מיידית את נתניהו, להתיישב בלשכת ראש הממשלה ולהתחיל להתנהל מתוך תקווה שגוש הימין יתפרק ואפשר יהיה להרחיב את הקואליציה בהמשך. גם אם אחרי כמה חודשים העסק יקרוס, לפחות בזמן הזה ראש הממשלה יהיה גנץ ולא נתניהו. 

יועז הנדל, צביקה האוזר ואורלי לוי־אבקסיס הרסו את הכל. הודעתם כי לא יתמכו בממשלה הנשענת על קולות הרשימה המשותפת הסירה למעשה את האפשרות מהפרק. בלעדיהם אין רוב. הנחישות שמפגינים השלושה, לעמוד על התחייבות ראש המחנה, בני גנץ, שלא להסתייע בתמיכת הח"כים הערבים, מרשימה ולא מובנת מאליה. 

הוועדה היא רק תירוץ

בצר להם פנו בכחול לבן לתוכנית ב'. במקום לנצל את המנדט שניתן לו להרכיב ממשלה, מנצל גנץ את המנדט להשתלט על הכנסת. על פי החוק, ראשות הוועדה המסדרת הולכת למפלגה שנציגה קיבל את המנדט להרכיב ממשלה. בימי הביניים שבין השבעת הכנסת לכינונה של ממשלה, הוועדה המסדרת היא הכל. בה מכריעים באיזה אופן תפעל הכנסת, מה יהיה הרכב הוועדות, אילו חוקים מגישים ומתי ועוד. החוק גם קובע מה יהיה הרכב הוועדה. בהתאם למפתח הסיעתי יוכלו כחול לבן להשיג רוב בוועדה אם חבריה ימנו 27 ח"כים.

במשך ימים לחם יו"ר הסיעה, אבי ניסנקורן, שזה יהיה מספר החברים על מנת לקבל את היתרון בוועדה, למרות החלטת הנהלת הכנסת כי לא תמנה יותר מעשרה (מספר החברים המותר לכינוס בימי הקורונה). 

אלא שאז הודיעה אורלי לוי־אבקסיס שהיא פורשת מסיעת העבודה־מרצ, מה שהוריד את זכאותה של הסיעה המשותפת בייצוג ולכך שיהיה שוויון בוועדה. אז גם גילה ניסנקורן שאם יהיו 17 חברים שוב יוכל לקבל על פי המפתח הסיעתי יתרון של ח"כ. בינתיים עלו הצעות פשרה של זאב אלקין ויו"ר הכנסת אדלשטיין, אולם כולן נדחו. בכחול לבן מעוניינים ברוב ויהי מה, ללכת לחקיקה פרסונלית נגד נתניהו ולהחליף את היו"ר. 

שיהיה ברור, הם צודקים. הרוב הפרלמנטרי לרשותם. אבל התעקשותם מונעת הקמת ועדות והפעלת הכנסת. דבריהם הנמלצים על כך שאין פיקוח על הממשלה בימי הקורונה, הסגר ומעקב השב"כ אחרי חולים, ריקים מתוכן. לו היו מוותרים על החוקים הפרסונליים היו מקבלים את הרוב בוועדה המסדרת ומחדשים את פעילות הכנסת בהסכמה מלאה. התנהלותם מבהירה שלא זה מה שבאמת בראש מעייניהם. אגב, גם לא של הציבור. פיקוח פרלמנטרי הוא חשוב והכרחי, אבל לא הדבר הכי חשוב והכי הכרחי כעת אלא עניין משני וצדדי. הדבר המרכזי הוא ממשלה מתפקדת, מעבירה תקציבים ומקבלת החלטות בזמן אמת. 

אחרי שהציגו את נתניהו כארדואן וטענו שהוא שליט כל יכול, הראו בכחול לבן עד כמה אגרסיבי הוא השלטון הבולשביקי חסר המעצורים של השמאל. מספיק יתרון של שני מנדטים כדי לדרוך על כל מוסכמה, נוהל או מסורת שהשתרשו בבית המחוקקים ולהצעיד מפה והלאה דרך מסוכנת שתתהפך על כל מי שלא יהיה בשלטון מפה והלאה. כי החוקים הפרסונליים נגד נתניהו הם לא פחות מחרפה. הנשיא העניק לגנץ מנדט להרכבת ממשלה, לא להעברת חוקים נגד יריביו. שום דבר לא עוצר בעדו מלהציג ממשלה כבר השבוע. המנדט בידיו. שישתמש בו או שיעביר אותו הלאה. 

וכך גם לגבי המאמצים להחליף את אדלשטיין. אם גנץ היה מרכיב ממשלה, לא היה לו צורך בחוקים אלה ולא בהחלפת היו"ר טרם עת. מאמציו ללכת לערוצים אלה מלמדים כי הוא זה שיודע טוב מכולם שאין לו באמת ממשלה. 28 הימים שקיבל מיותרים וחסרי תוחלת. הם יקרים מדי מכדי שיתבזבז הזמן בעת שבה הקורונה מכה בכל חלקה טובה. 

המו"מ בין כחול לבן לבין הליכוד נמשך במקביל למהלכים הדורסניים בכנסת. הפער בין הצדדים כעת נוגע בעיקר במשך הכהונה של נתניהו שיהיה ראש הממשלה הראשון בהסכם הרוטציה. נתניהו לא מוכן לשמוע על פחות משנתיים. בכחול לבן דורשים שנה נתניהו, שנתיים גנץ, ושנה נתניהו בסוף. חוסר האמון בין הצדדים מונע התקדמות. זה יכול להיגמר באחדות, ובאותה מידה גם בפיצוץ. 

לו"ז הקורונה ופגרת פסח הממשמשת מפחיתים את הסיכויים להעביר את החוקים ולהדיח את אדלשטיין. חוקי יסוד דורשים רוב של 61. רק עכשיו יש ארבעה ח"כים בבידוד שאינם רשאים להגיע למליאה. בהמשך יהיו כנראה יותר. שינוי תקנון הכנסת שיאפשר להם להצביע ממקום בידודם, אפשרי אבל יארך זמן. זמן שאין ברשותם. 

בינתיים בצמרת כחול לבן העצבים מתחילים להתרופף. יאיר לפיד ומשה יעלון לא מוכנים בכלל לשמוע על ממשלה תחת נתניהו אפילו יום אחד. כשדעתם לא מתקבלת והמגעים לאחדות נמשכים, הם מתחילים לצייץ כאחוזי דיבוק מתוך כוונה לטרפד הכל. גבי אשכנזי שותק. הוא רוצה אחדות. לשם הוא חותר.

אשתו, רונית, שקיבלה את פרסומה בפרשת הרפז כשהתברר שהטלפון האישי שלה היה מעורב אינטנסיבי בפרשה, אמרה השבוע שממשלת המיעוט הנשענת על קולותיה של הרשימה המשותפת היא רק אמצעי לחץ ולא באמת על הפרק. זו גם עמדתו של בעלה. אבל הקמת ממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת נמצאת גם נמצאת על הפרק.

אם יכלו כל הקיצים, לשם יחתרו בכחול לבן ויהי מה. את המנדט שקיבל גנץ מהנשיא, הוא לא יחזיר הפעם כל כך בקלות. אגב, רבים במערכת הפוליטית שואלים את עצמם היכן גנץ בסיפור האחדות. עמדתו של אשכנזי מחד ידועה. כך גם עמדתם של יעלון ולפיד. וגנץ? נעלם. 

גנץ עוד לא החליט. הוא רוצה אחדות ומקדם את המגעים החשאיים בינו לבין הליכוד, אבל גם לא רוצה לשרוף את הקשרים עם הרשימה המשותפת שאת המנדט קיבל בזכות המלצתה. הוא היה רוצה להיות שר ביטחון שנתיים ואחר כך להתמנות לראש הממשלה, אבל גם לא סומך על נתניהו שייתן לו את התפקיד בעוד שנתיים. הוא יודע שהסיכוי היחיד כנראה שיש לו לכבוש את בלפור יהיה באמצעות הסכם רוטציה, אבל גם חושש שהדרך לשם תרחיק אותו משם לתמיד. לכן הוא מתמהמה, נתון לחסדיהם של יועציו ובכירי מפלגתו. מחכה שהסערה תחלוף מעל ראשו מעצמה. לא פעם זה הצליח לו. אולי גם הפעם.

הפרת התחייבות הדדית

אבל לו"ז הקורונה שכעת משחק לידיו של הליכוד יכול להתהפך. במידה של קטסטרופה לאומית, איש לא יכניס את עצמו למיטה החולה של ממשלה שכשלה ויהפוך עצמו בהתנדבות לחלק מהכישלון. בליכוד חוששים כעת בעיקר משני תרחישים: הראשון הוא מהלכים שייתפסו יותר מדי אנטי־דמוקרטיים, שיתוק הכנסת והיעדר פיקוח פרלמנטרי, מה שעשוי, אולי, לדחוק את הנדל והאוזר חזרה לזרועותיו של גנץ ויאפשר הקמת ממשלת מיעוט. השני הוא קריסה במערכת הבריאות והכלכלה שתרחיק כל אפשרות לשותפים אופציונליים לממשלה: כחול לבן כולה או חלקה, אורלי לוי־אבקסיס וכן מפלגת העבודה.

אורלי לוי-אבקסיס // צילום: אורן בן חקון

לוי־אבקסיס לא בגדה במחנה שאליו השתייכה עד הבחירות. השותפות עם עמיר פרץ היתה אמיתית. הצירוף עם מרצ לאחר מכן היה כפוי ובלתי רצוי. לא רק עליה, אלא גם על פרץ. על ממשלה הנשענת על חברי הרשימה המשותפת היא לא מוכנה לשמוע. מעולם לא אמרה שכן. גם באותו ראיון שבו נשאלה שוב ושוב אם תהיה מוכנה לשבת איתם, התחמקה פעם אחר פעם מתשובה ישירה ואמרה שתהיה מוכנה לשתף עימם פעולה בנושאים חברתיים. בהם בלבד. 

שיהיה ברור, ממשלה הנשענת על תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת לא זקוקה לאצבעותיה רק בהצבעה על כינון הממשלה כפי שטען לפיד, אלא מדי יום. אין ממשלה אם אין שליטה על הכנסת. בהיעדר רשת ביטחון יומיומית של הח"כים הערבים, תוכל האופוזיציה להעביר מדי שבוע עשרות חוקים פרטיים וסעיפים תקציביים בסך מאות מיליארדים. ראשי ממשלה לדורותיהם הלכו לבחירות לא כי הפסידו בהצבעת אי אמון ולא כי לא הצליחו להעביר תקציב בזמן, אלא כי לא השתלטו על הכנסת. 

הצורך ברוב תמידי וקבוע הוא הבסיס להישרדות הממשלה, ובהינתן שהרוב הזה יושג על ידי תמיכה של הח"כים הערבים, אפשר רק לדמיין כיצד תהיה ההתנהלות בנושאים מדיניים וביטחוניים. תרחיש האימים של הקורונה זה כלום לעומת סרט הבלהות הצפוי. ולזה לוי־אבקסיס לא מוכנה. 

בשבוע האחרון ביקשה לוי־אבקסיס מפרץ כמה פעמים, כולל בפגישה אישית, לקיים את הבטחת הבחירות ולפרק את החבילה עם מרצ, שעימה היא לא רואה עין בעין בנושאים מדיניים, דת ומדינה ועוד. כשבושש לעשות זאת פרשה בעצמה. המפלגה בראשותה התחייבה להמליץ על גנץ לראשות הממשלה, אבל גם גנץ התחייב לא להתבסס על המשותפת. החלטתו לעשות זאת שחררה אותה ממחויבותה שלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו