בבית המרקחת שור טבצ'ניק מחזיקים את המסיכות הכי לוהטות בעיר, מסיכות N95 בירוק כהה עם שסתום פליטה באדום, פס בלבן החוצה אותן לאורך ולוחית דקיקה ממתכת להידוק באזור האף. המסיכה הזו שעומדת בתקנים הגבוהים ביותר מומלצת בימים כתיקונם לשימוש באזורים לחים וחמים ובעבודה הדורשת הגנה מפני חומרים מסוכנים, ועד לא מזמן היה אפשר למצוא אותה באינטרנט במחיר של 32 שקלים. אבל ככל שמתארך משבר הקורונה, כך הספקים מעלים את המחיר, שהוכפל בינתיים. שרונה בן יהודה אומרת שאין מה לעשות, זו ההזדמנות שלהם, המכה שהם עושים. "ככה זה עם אנשים".
שנים היא הרוקחת שלי, הנכדה של הרוקח טבצ'ניק שעלה מאודסה וב־1925 פתח בית מרקחת בשבזי, ושל הרוקח שור שעלה מפולין ובית המרקחת שלו פעל ברחוב אחד העם, מול גימנסיה הרצליה. זמן קצר אחרי שהבן של שור עלה לרכבת ונסע ללמוד בבית הספר האמריקני לרוקחות בביירות, נסעה לשם גם הבת של טבצ'ניק. האב המודאג ביקש שהילד של שור ישמור לו על הילדה, אז הוא שמר היטב, וב־48' פתח הזוג הצעיר בית מרקחת בקינג ג'ורג' פינת דיזנגוף, שאותו מנהלת שרונה, הבת שלהם, שבכלל רצתה להיות עיתונאית ואמה אמרה לה, "מאה אחוז, אבל קודם כל תלמדי רוקחות".
לשרונה יש ידע עצום, כישרון מוערך ברקיחת תרופות וסבלנות של ברזל שבה היא עונה באריכות לכל האנשים בתור שנדמה שלעולם לא ייגמר. נאנחת את זיכרון הימים שבהם ההורים שלה היו עולים להפסקת צהריים, לאכול, לנוח, חוזרים לעוד כמה שעות ואז יוצאים להתהלך בדיזנגוף פינת בן יהודה, לנשום חיים. "אני בת 70 ואני עובדת מהבוקר עד הלילה".
בשבועות האחרונים, בכל פעם שנכנסתי לשם, ראיתי אותה מנהלת חמ"ל, אמרה לי שהיא נדרשת למשפטי שלמה, למי לתת וכמה לתת, אלכוג'ל או מסיכות, שומעת את הניסיונות הנואשים שלה ושל הצוות לשכנע את הקהל שלא קרה אסון גדול כי נגמר האבץ במציצה, שגם אבץ בבליעה סופו להיטמע במחזור הדם. כל המלצה שנזרקה בתקשורת כמועילה במלחמה נגד הקורונה שיגרה את הקונים לציד חסר מעצורים.
כשהגעתי לשם ביום ראשון השבוע, התור חיכה מחוץ לדלת בית המרקחת, שאליו הורשו להיכנס לא יותר משני לקוחות בכל פעם. העובדים כולם חמושים במסיכות, ובעיניים הצוחקות של שרונה היה אפשר לראות שהיא על הקצה.
בחמישי הגיעו 1,200 בקבוקי אלכוג'ל, בשישי בבוקר לא נשאר אחד. "כל קונה שנכנס לוקח עשרה. אני מנסה להגיד שיגיעו עוד, שישאירו גם לאחרים, אבל אין עם מי לדבר. בסופר־פארם שמעתי מישהי אומרת למוכרת, 'תני לי! מה את נותנת לערבייה?', יוצאים דברים נורא קשים.
"בפיגועים של דיזנגוף עברנו טראומה קשה, חשבתי שכבר ראיתי הכל". שרונה בן יהודה // צילום: איתיאל ציון
"אנחנו חודש בסיפור הזה ואני מצטערת שאני רק רוקחת ולא סוציולוגית, כי אני מרגישה שזה שדה למחקר חברתי. אילו תהליכים עברו על אנשים, החל מהכחשה טוטאלית, אחריה הגיע השלב של 'זה רק שפעת ולי זה לא יקרה'. ואז כל הסיפור קיבל תפנית כשהגיע הסיפור של האונייה ביפן".
אנחנו יושבות במשרד הקטן שלה, שם על השולחן גוועת ארוחת הצהריים שלה, שמחכה כבר שעות שתתפנה אליה. מדי פעם נפתחת הדלת, מישהו מהעובדים יורה שאלה, היא עוצמת לרגע עיניים, מכבה לרגע את העולם כדי שתוכל להתרכז בתשובה.
"נולדתי כאן, עברתי מלחמות, עברנו טראומה קשה בפיגועים של דיזנגוף, חשבתי שכבר ראיתי הכל, אבל לא. פה הלא ידוע משחק תפקיד גדול. אני הבנתי את מלוא המשמעות כשלקוחה, שהיא לחלוטין לא מישהי פרימיטיבית, אמרה לי שהיא רוצה לבקר חברה אבל פוחדת לעלות אליה לדירה, אז היא תדבר איתה דרך האינטרקום, ואם אני חושבת שזה עלול להיות מידבק.
"אין ספק שלתקשורת יש תפקיד עצום בדמוניזציה שנעשתה למחלה הזו. אם היו מאזנים ומספרים, באותה העוצמה, שרובם של האנשים עוברים את זה כמו שפעת קלה, הכל היה נראה אחרת. אין לי ספק שאחרי שכל זה ייגמר, החיים שלנו לא יהיו אותו הדבר. אנשים פתאום מבינים שיש כוחות שהם לא יכולים, או לא יודעים להתמודד איתם".
מסיכות, אלכוג'ל, כפפות, מטליות לניקוי משטחים ותרופות לאגירה הם השלאגרים של התקופה. שרונה אומרת שהכי מסכנים הם הרופאים, שנדרשים למגן את עצמם בעצמם. "מכרתי מסיכות לרופאים באלפים. קל לדבר על הדמון במקום לבדוק את ההתנהלות בבתי החולים", היא אומרת ועולה בה הלהט. "במקום לדבר על ההצטיידות, על שר הבריאות לבדוק לאיפה הלך כל הכסף ואיך זה שלרופאים אין כפפות ומסיכות".
אני שואלת לדעתה על הגישה הבריטית, זו שאומרת שאנחנו בקרב ובקרב יש קורבנות, אבל אי אפשר לגרור את כל המדינה לסחרור בגינו. היא חושבת לרגע ואומרת שאצלנו אין לחשיבה כזו שום סיכוי, "אצל יהודים, 'העיקר הבריאות' זה הדבר העליון. פה, כשרופא אומר 'אין לי מה לתת לך', זה הכי נורא. זה נתפס כגזר דין מוות. לפעמים באים אנשים שרוצים תרופה אונקולוגית לאדם שימיו ספורים, התרופה עולה עשרות אלפי שקלים, וכל כך מתחשק לי להגיד להם שישמרו את הכסף ליתומים, כי היא לא תעזור. מקסימום תאריך את חייו בחודש. אבל אני יודעת שאין מצב שלא יקנו".
באלימות היא לא נתקלת, רק בגסות מצד אנשים שמשוכנעים שהיא עובדת עליהם, שיש לה איזשהו סטוק סודי, מחבוא של מסיכות. את הילדים והנכדים היא לא רואה מחשש להדבקה, אומרת שהיא מרגישה על סף שבירה. לפני כמה ימים הלכה לאופרה, לראות את "הספר מסביליה", "חצי שעה לפני הסוף השתעלתי, שורה שלמה הסתובבה אלי. יצאתי החוצה. זה אנחנו, הישראלים. נותנים לנו סיבה להיסטריה ואנחנו שם, מתגייסים בשנייה. והכי נורא זה שאף אחד לא יודע להגיד מתי כל זה ייגמר".
***
גם ארז מזרחי אומר ששיעול הוא בעיה. שימים שלמים הוא מתאפק לא להשתעל בזמן העבודה. 30 שנה הוא נהג בחברת דן, הגיע אליה בעקבות אחיו הגדול, שבועיים אחרי השחרור, ישר לקו 4. אומר שזה הקו הכי שווה. יוצא ממסוף רדינג, עושה את בן יהודה, אז עולות כל הבנות שהיו בים, משם לאלנבי, עם כל השמחה שבו, רחוב העלייה, ההמולה של שוק לוינסקי. בקו 4 הוא פגש את אשתו, שהיתה אז אשדודית שעבדה בחברת נסיעות על בן יהודה. עד לפני כמה ימים היה מסתיים הקו בתחנה מרכזית, אבל הוחלט לאחד אותו עם קו 204, אז הוא ממשיך דרך שכונת התקווה, אל שכונת הארגזים, עד מסוף הטייסים.
הוא מספר על נוסעת שלפני כמה ימים ברח לה שיעול, ומייד הודיעה לו ולנוסעים שאין לה קורונה, ועל מישהי אחרת שהשתעלה כמה פעמים ברצף וירדה מהאוטובוס בגלל המבטים שספגה.
הוא בן 50, רץ מרתון וחבר במועדון חתירה שעכשיו הקורונה סגרה. גדל בנס ציונה ועכשיו הוא גר ברחובות, "לפעמים אני רץ ליד מכון ויצמן, אולי ייתפס משהו בשכל".
ברוח התקופה, נאסרה הישיבה במושבים הקדמיים, גם האיסור לשלם לנהגים במזומן נאכף עכשיו ביתר תוקף. האזור של מושב הנהג הוא המקום לביטוי אישי, ואצל מזרחי הספורט הוא המלך. דגלים של צ'לסי, מדליות מהריצות שלו, כדור אדידס קטן עם אוזניות, שעליו תלוי שלט "אם יש ביכולתך לדמיין את זה - יש ביכולתך לעשות את זה". סמוך לשמשה הקדמית הוא שומר את ערכת הקפה שלו ובקבוק אלכוג'ל במרחק לחיצה. מסיכה הוא לא חובש, "אומרים שממילא זה לא ממש עוזר".
כתבתנו בעורף הקורונה // צילום: איתיאל ציון
לא, הוא לא פוחד מקורונה, גם לא מגרש את הנוסעים שעולים מהדלת הקדמית, כמו שראיתי כל כך הרבה נהגים עושים הרבה לפני שהגיעה הקורונה. "שתי דקות לידי לא באמת משנות למשהו", הוא אומר, "רק מסרטן אני פוחד. לאשתי היה סרטן", הוא אומר בקול השקט הזה שלו. "מהתמודדות איתו אני פוחד. הקורונה הזו היא שטויות. זו מגיפה, נכון, אבל הרוב לא מתים מזה. שבוע קצת משתעלים וזהו. אולי היה צריך לתת לכולם להידבק ולגמור עם זה. אבל מה נעשה עם הזקנים?" הוא ממהר לשאול כאילו עלתה בו חרטה על הרעיון שהשמיע, "זה לא לעניין להשאיר אותם למות".
גם הקטע הכלכלי לא באמת מטריד אותו, אומר שהוא כבר התבסס, עוד כמה שקלים לכל כיוון לא באמת ישנו לו, רק מבר המצווה של הילד בעוד חודשיים הוא קצת מוטרד. איך ואם בכלל יחגגו לו.
"ומה שלום אשתך?" אני שואלת. "היא בסדר גמור. כבר שנים שהיא בעולם שכולו טוב. נפטרה ב־2012".
נפגשנו בכניסה לחדר־אוכל של הנהגים במסוף רדינג, שם שלט מודיע שהחל מ־15.3 המקום פועל במתכונת מצומצמת, יוגש בו אוכל ארוז בלבד והישיבה בפנים אסורה. אותו זה לא מעניין, הוא ממילא נמנע ממה שמגישים שם. הוא שותה קפה ואוכל תפוחי עץ. "צריך לשמור", הוא מחייך.
***
התחנות הצפוניות ריקות, בבן יהודה־ארלוזורוב עולים הנוסעים הראשונים, שני עולים מהונגריה, חמושים במסיכות, רפאל וסאן, שעד אתמול עבד במלונאות ועכשיו הוא מחזיק טפסים לביטוח הלאומי. סאן אומר שלפני כמה ימים עלה מבקר ובדק לכל הנוסעים את הרב־קו. זה הבהיל אותו שהוא נוגע ככה בידיים של כולם, שלא יעביר את המחלה.
איום הווירוס מזכיר לי את שהבטחתי בבית, אז אני שולפת מהתיק מסיכה ירוקה עם שסתום אדום ופס בלבן. "פששש, אלגנטית", מסנן הזוג מאחוריי, "תתחדשי".
האוטובוס מתמלא, אנשים לא עוזבים את חומרי החיטוי, עובדים זרים, קשישים ונוער, כולם מתמרחים, ידיים חמושות בטישיו אוחזות בעמודים, דברי ההנהגה חלחלו לכל שכבות הציבור. אני מגלה שהשהייה בתוך המסיכה היא הזדמנות נדירה לברר את ריח הבל הפה, חושבת על האפשרות לזייף שיעול, לראות איך אנשים מגיבים, ברדיו פורטיס וסחרוף שואלים מי מסתתר מאחורי המסיכה, חתול מפלצת או ילדה יפה, כשפתאום נשמעים שיעולים והתעטשויות מכיוון הדלת האחורית, שם עומד בחור צעיר בטישרט לבנה ובתספורת קצוצה, מתכונן לירידה, מחייך לכל האוטובוס שהסתובב אליו. "נו די! מספיק! יש אלוהים בשמיים. זה מביך לראות כמה מסיכות", הוא מרעים.
"גנבת לי את הרעיון", אני אומרת לו.
"אני המשיח. קוראים לי איתי".
"דמיינתי אותך אחרת".
"איך?"
"שיער ארוך וגלבייה".
"יש לי שיער על החזה, זה נחשב? יאללה, אוהב אתכם. העיקר הבריאות", הוא יורד ונעלם ברחוב המוביל לשוק התקווה, משאיר אחריו קהל בפנים חתומות.
שתי נשים עולות, אחת מסבירה לשנייה ששום שהורתח במים הוא התרופה הכי טובה למכה שניחתה עלינו. "אין על חליטת כורכום", עונה לה השנייה, ואני נזכרת ששרונה אמרה לי שמכל הוויטמינים המומלצים לחיזוק המערכת החיסונית, היא מחזיקה מהכורכום.
צילום: איתיאל ציון
אחרי הרוקחות מקו 4 עולה אסתר, היא כבר לא צעירה ובידה עגלת קניות גדולה. מתיישבת מולי בפנים מחייכות. עלתה לארץ לפני 68 שנה מפרס. היתה אז בת 7 וחצי, זוכרת היטב את היופי שלה, את הטעם. היא גרה עם בעלה בשכונת הארגזים. היא בת שיראז, הוא מטהרן, בשבת האחרונה בישלה גונדי, הכינה שניצלים, אורז ברכז רימונים וקטשופ, מנת מהגרים בשיא תפארתה. את הכל השאירה מחוץ לדלת, שיהיה לילדים. "אני, תודה לאל, לא יותר מדי היסטרית, אבל הילדים פוחדים להדביק אותי, רק שבלי האוכל שלי בשבת הם לא יכולים. אז הם באו, לקחו, ואני יצאתי למרפסת לעשות שלום לנכדים".
אומרת שהמסיכה שלי היא הכי יפה שראתה, ואני שוקלת לשלוף את ג'ל החיטוי מהתיק, לסחוט עוד מחמאות בעידן הקורונה. אולי היא תקנה לה ולבעלה מסיכות כאלה, כי סתם מסיכות, ככה אמרו לה, אין טעם לשים. אז היא משתמשת רק כשהיא הולכת לקופת החולים, אחרת הם לא מכניסים. "68 שקלים? איך אפשר לשלם את זה? כי צריך שתיים, לי ולבעלי".
אסתר יורדת ומייד נתפס המקום. פתאום נופל לי האסימון שזו המסיכה. הרי יש עוד מקומות פנויים באוטובוס, אבל אנשים מעדיפים להתיישב מול מישהו במסיכה, ועוד אחת כזו שמשדרת רצינות, שאיש לא מעלה על דעתו שזו הפעם הראשונה בכל התקופה הזו שבה שמתי לי משהו על הפנים.
ברוכה הבאה, לידיה. גם היא בת פרס, עוד מעט בת 50, עם עיניים של ילדה ורעב גדול לשיחה. גרה בדרך הטייסים, חולמת על בית בשטח פתוח, עלתה לארץ ב־84' והפרסית עוד מתנגנת לה חזק בתוך העברית.
יורה שאלות ותשובות משל ביקשה להספיק כמה שיותר לפני שתגיע התחנה ותיפסק השיחה. "לא חם פה?" היא שואלת, "חם לי תמיד", היא עונה. "איזה צעיפים יפים יש לך - ממרוקו? השנה תכננתי לנסוע לשם. אבא שלך מארה"ב, אז מה אתה עושה בארץ? אם לי היה אבא אמריקני, הייתי שם. אין כמו אמריקה, שתדעי. אין כמו טהרן. אכלו אותה חזק עם הקורונה", היא מחייכת את המילים. אומרת שקראה מאמר, ושהכל בסדר. הקיץ ימס את הנגיף, "אבל הוא יחזור בעוד עשר שנים. הם ידעו שהוא יבוא, אבל לא התכוננו".
מי לא התכונן? אני מנסה להבין, האיראנים? "כולם", היא אומרת, ומרצינה באחת. נזכרת במאמר שקראה הבוקר. "זה לא כל כך פשוט כמו שאומרים. את חושבת שאת מחלימה, אבל נשאר נזק בריאות. הייתי רוצה להיות עכשיו במרוקו, או בברצלונה. אין כמו אמריקה".
הגענו לתחנה הסופית, ארז סורק את האוטובוס, כמו ריקוד מעולם ישן הוא מחפש חפץ חשוד. הוא זוכר היטב את השנים שבהן אוטובוסים התפוצצו, את תנועת הנוסעים שהלכה והידלדלה מהפחד, שכמו עכשיו רק האין ברירה הצליח לנצח אותו. את השמות של הנהגים שנהרגו, את היום שבו אחת הנשים הגיעה למסוף כי קבעה עם בעלה ופרצה בבכי כי הבינה שהוא נהרג ואיך הוא ברח משם, כי לא יכול היה לשאת את הכאב שלה.
ואני מסתכלת עליו, על האיש הזה שיש בו שקט גדול, נימוסים וסבלנות, שאוהב את הפנאי שלו ואוהב את העבודה, ויש לו לב גדול ומוצנע, שבא לאנשים בהבנה, כי עכשיו תקופה קשה. הוא אוהד גם את מכבי וגם את הפועל בשביל הבן שלו, שיצא אדום, ועוד מעט הוא מסיים את המשמרת וילך להכין איתו שיעורים, ואז גם ייצאו לעשות קצת ספורט. ומחר שוב להגה, כמה שיידרש, גם אם ינהג את הנוסע האחרון.
***
רציתי לספר על ארז הנהג לאורי שפט, משהו בחיתוך הקול הזכיר לי אותו. אבל כשנכנסתי למאפיית לחמים ברחוב
החשמונאים, התיישבה לי ג'ולה בגרון והרגשתי שאם אפתח את הפה, ייצא ממנו בכי. כל כך הרבה אנשים שאני אוהבת איבדו כל כך הרבה, בבת אחת קרס כל כך הרבה, כל כך הרבה איום באוויר. שרונה אומרת שהיא מפחדת לאבד את השפיות, באוטובוס פגשתי אנשים שפוחדים מהמחלה, בענף המסעדנות הפחד הוא מקריסה כלכלית, מהאפשרות שלא יצליחו לשרוד, לטפס חזרה.
מאפיות, כמו נהגי אוטובוס ובתי מרקחת, ימשיכו לעבוד בכל תרחיש אפשרי. במאפיית לחמים כל קומת הקפה מיותמת, רק עמדות הטייק־אווי מאוישות, בבטן הבניין, שם נמצאת המאפייה, נכנסו לייצור מוגבר של כיכרות לחם. יש פחות קונים, אבל כל אחד קונה הרבה יותר.
בעשר בבוקר נחטף כל המלאי בחנות המאפייה באבן גבירול ובזו שבברודצקי. המדפים בחשמונאים גדושים, וריח המאפים נדמה חזק יותר הבוקר. אולי כי הוא שר סולו עכשיו, לא מתחרה בשלל ריחות אנוש שגדשו את המקום הזה בכל יום.
אורי שפט. "אנו מתנהלים כמו מהמרים". // צילום: איתיאל ציון
בתור לקופה אישה נוזפת בגבר, כי התקרב אליה יותר מדי, או אולי זה הוא שצעק עליה. אני לא בטוחה. שקיות מתמלאות להתפקע, שיהיה להיום ויהיה לימים הבאים. אנשים מתקשים לסמוך על מילות ההרגעה, שבכל מקרה ובכל תסריט אוכל לא יחסר. "מה את מחייכת אלפרט", אומר לי ידיד משפחה שלא ראיתי שנים, ביציאה מלחמים, כשבידיים שלו ארבע שקיות, מאיימות לחתוך בכפות הידיים שלו. "אנחנו לא באנו ממרוקו, לנו יש טראומות של פולנים. לא סומכים על אף אחד. חוץ מעל וירוס קטן ורשע. עליו אפשר לסמוך שימשיך להתפשט. שינסה לאכול את כולנו".
אורי, הבעלים של לחמים, מוריד כיסאות מאחד השולחנות, אני מנסה לחייך, הוא גם. "אני לא אדם שפוחד", הוא אומר, "זו תקופה שיש בה מסר לביחד. שאולי אפשר לראות בה הזדמנות לרזות, להתפטר מכל מה שמיותר. אני מאמין שאנחנו נדרשים להיות סופר יצירתיים עכשיו, סופר גמישים. היכולת להשתנות, לשנות, להגיב, להחליט מהר. אנחנו בלחמים, כמו הרבה אחרים, מאותגרים עכשיו באופן חריף, אנחנו בלא פחות ממלחמת הישרדות כרגע. שומרים על אופטימיות ושפיות ומבינים שיש לנו אחריות הדדית כלפי העובדים, הלקוחות והספקים. אנחנו בוחנים ושואפים להמשיך לתת פרנסה לחלק גדול מהעובדים, כי כבר ברור שלא אוכל לתת לכולם.
"אנו מתנהלים כמהמרים, כשכל החלטה עלולה להיות קריטית. כמה חומר גלם להזמין? איך וכמה עובדים לזמן למשמרות? את מי כן? את מי לא? כמה לחם לייצר? יגיעו לקוחות או לא? כל החלטה בעולם של מחזורים מצומצמים משמעותה הכספית קריטית".
הם הורידו את דמי המשלוחים, כל המוצרים המוצגים ארוזים בצלופן או ניתנים על ידי איש שירות בלבד, כבר אי אפשר לקחת לבד כמו פעם, מתקני חיטוי ידיים הוצבו בכניסה לחנויות, הוצאו הוראות קפדניות להיגיינה אישית, הכוללות החלפת כפפות בתדירות גבוהה. כ־20 אחוזים מהעובדים הוצאו לחופשה ללא תשלום, כל המנהלים הבכירים ירדו לשטח, ואחת לכמה שעות מתקיימת הערכת מצב. ואני חושבת שבכל השנים שבהן אני מדברת עם שפט, כשפתח את המאפייה, בארץ או בניו יורק, כשהוציא ספריי אפייה, מעולם לא שמעתי אותו תכליתי כל כך. האיש הזה, שמאוהב במלאכת ההרהור, בסימני השאלה, מנסה לקושש עכשיו סימני קריאה.
כבר יש ספקים, עובדים וחברים שפנו אליו בבקשה לתמיכה כספית, "נכנס לפני רגע לקוח ותיק מאוד שלי, איש עסקים מכובד שביקש ממני עבודה במחלקת הלחם. לתדהמתי, התמימה כנראה, אמר שהוא מוכן לכל עבודה ושאין לו כסף לדברים בסיסיים. הלב נחמץ, אבל אני חייב קודם כל לדאוג לעובדים שלי. 300 משפחות תלויות בי".
בערב התקשרתי לחבר. שנים שהוא בענף המסעדנות. "את קולטת? בִן לילה הפשיטו את תל אביב מבגדי התרבות והבילוי, ועכשיו היא רועדת מפחד וקור. נשאר רק הים. לכי לשם, תפגשי את כולם. או רצים או סתם תופסים את הראש, מנסים לחשוב איך עושים מלימונים לימונדה. אני בכלל שונא לימונדה", הוא הרים את הקול, והיה לי ברור שהוא מנסה להבהיל את הבכי עם הצעקות שלו. "אני מתקרב ל־60, וזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגיש אבוד. אני יכול להבין למה אלוהים החליט להתיישב עלינו, אני לגמרי מבין את ההזדמנות הרוחנית, אבל אין לי שום יכולת להתכנס לזה עכשיו".
רציתי לספר לו על הנוסעת שעלתה בתחנת ביאליק אלנבי, יפהפייה סודאנית שסירבה להצטלם, אבל בעברית שבורה הסבירה לי שאין מה לפחד מקורונה כי אלוהים החליט. וכששאלתי אותה אבל למה הוא החליט, היא אמרה, "אני בחיים שלי ראיתי כל כך הרבה דברים קשים. הרבה יותר רעים מקורונה. אני כבר לא שואלת למה. לשאול למה אלוהים עושה זה מוציא את הכוח מהאנשים. שובר להם את הלב".
hillaal1@gmail.com