לא רוצים לצאת מהבידוד
בני גנץ מנסה להרכיב פאזל מחלקים לא מתאימים, ומדגים שלומיאליות פוליטית • הביקורת על יועז הנדל וצבי האוזר היא אבסורדית, ומדגימה עד כמה הדמוקרטיה רחוקה מכחול לבן • והעצבים של אבי דיכטר מתעצמים ברגע שהוא שומע את חברי הרשימה המשותפת, אבל בערבית
ניסיונות הרכבת הממשלה של בני גנץ נראים כמו מאמציו של ילד להרכיב חלקים לא מתאימים בפאזל. הוא מכה עליהם בידו הקפוצה שוב ושוב, כדי שבעל כורחם ישתלבו זה בזה. אחרי שעבר את המשוכה הערכית והחליט להקים ממשלה הנשענת על הרשימה הערבית המשותפת, מנסה גנץ בכל דרך להנדס את המספרים, הזהויות, המפלגות והח"כים שבידו כדי להביא לכינון ממשלה בראשותו, עד שמתחוור לו בכל פעם מחדש שהדרך לשם עוד רחוקה מאוד.
הדרך הקצרה שעבר גנץ בפוליטיקה היא שיעור בהידרדרות המוסרית המהירה שעשויה לבוא לכל מי שנכנס לעולם הזה ללא העוגנים הערכיים המתאימים. בפעם הקודמת סירב גנץ לחבור לרשימה המשותפת לכינון ממשלה שהיתה מכניסה אותו מיידית למעון ראש הממשלה בבלפור, אף שאז כל שנדרש היה לסכם איתם על היעדרות או הימנעות.
כשהתבררו תוצאות הבחירות האחרונות, ותאוותו של גנץ להיכנס ללשכת ראש הממשלה הפכה נחרצת יותר, בחר תחילה גנץ ללכת בדרך עוקפת ממשלה הנשענת על הח"כים הערבים, ולהשתמש ברוב שברשותו בכנסת להעביר חוק שיפסול את נתניהו. וכשהתברר שהחוק לא יכול לחול רטרואקטיבית והוא לכל היותר ייכנס לתוקף רק אחרי מערכת בחירות נוספת, גמלה בליבו של גנץ ההחלטה להקים ממשלה שתכלול תמיכה אקטיבית של הח"כים הערבים - למעט בל"ד, הנחשבת קיצונית יותר.
אלא שלאחר שהובהר לו על ידי יתר חברי הרשימה המשותפת כי משחקי ההפרד ומשול לא יעבדו, נאלץ גנץ לוותר גם על קמצוץ המוסריות שניסה לשמור, ולמעשה התפרק מכל נכסיו הערכיים שעמדו לו רק לפני חודשים בודדים. אגב, אם מישהו רצה לקבל דוגמה כיצד נראית מציאות קואליציונית התלויה מדי יום ברשימה המשותפת להישרדותה קיבל השבוע הצצה חטופה; בקלות מדהימה הצליחו חברי הרשימה לכפות על גנץ לשבת בניגוד לרצונו עם נציגי המפלגה ששניים מראשיה בעבר עברו עבירות ביטחון חמורות, וחבריה מזדהים עם רוצחי ישראלים.
הבעיה שגם אחרי כל אלה נותר גנץ כרגע ללא ממשלה בת הקמה. זה כבר לא עניין מוסרי אלא סתם שלומיאליות פוליטית קיצונית. גנץ, בעצת יועציו ויתר בכירי מפלגתו, החליט לשעוט קדימה, לחיבורים הבלתי אפשריים שאמורים להוביל אותו לשלטון, אבל לא טרח להביט אחורה ולוודא שכל הדבוקה נעה איתו. והיא לא.
חברי כחול לבן יועז הנדל וצביקה האוזר הודיעו ראשונים שיתנגדו לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת. אחריהם הביע מחאה על כך גם חילי טרופר. הודעתה של אורלי לוי־אבקסיס מהעבודה־גשר־מרצ כי לא תצטרף גם היא לממשלה כזו קברה ככל הנראה את היוזמה, וכלל לא בטוח שמדובר במסמר האחרון בארון. ייתכן שיש ח"כים נוספים שמתנגדים בתוקף לכך, אולם לא גייסו מספיק אומץ בשביל לומר זאת בשלב הזה.
הדוגמה של 2006
כשנתניהו הקים יחד עם אריה דרעי את גוש הימין אחרי בחירות 2019 ב', הוא לא הסתפק בבדיקה אם בגוש, כולל בתוך הליכוד עצמו, יש בקיעים או מורדים, אלא הקפיד לשמר את חברי הקבוצה קרוב אליו על בסיס יומיומי. לא היה יום שבו נתניהו לא הרים טלפונים לראשי המפלגות, שרים, חברי כנסת מהגוש, ודאג לתחזק את המחנה על כל מרכיביו. גנץ אפילו את הבדיקה הראשונית לא עשה.
בליל הבחירות, כשהבין שלא ניצח, נשא גנץ נאום הפסד מול פעיליו בהאנגר 11. יומיים אחרי כן, ואחרי התייעצויות קדחתניות עם היועצים ובכירי כחול לבן, החליט גנץ שהוא בעצם לא הפסיד כי הגוש של נתניהו לא השיג רוב בכנסת והגיע רק ל־58 מנדטים. אולם לא היה זה אלא חזיון תעתועים.
גנץ אכן הפסיד. נתניהו לא השיג רוב להקמת ממשלת ימין צרה, וכנראה בזמן הבחירות היו רבים יותר בציבור שסולדים ממנו מאשר תומכים בו, אבל הבחירות הן בין שני מועמדים, לא בין נתניהו ואנטי־נתניהו. אין הצבעה נגד, רק בעד. לכן גם אם מחנה אנטי־ביבי סיים עם 62 מנדטים לעומת 58, אומר אולי מה הציבור חושב על נתניהו, אבל אין לכך שום קשר לגנץ.
אגב, גנץ עצמו הודה בכך כשנאם את נאומו השני אחרי הבחירות, יומיים אחרי הראשון, שבו לא טען שניצח אלא שרוב הציבור לא רוצה את נתניהו. כנראה בלי לשים לב הפך את עצמו גנץ במילותיו לסוג של דחליל. שגריפת הקולות אליו ולמחנהו כמעט שלא קשורה אליו, ליכולותיו ולתכונותיו. לכן לא ברור על איזה יסוד קפץ וניסה בכלל להקים ממשלה בראשותו.
אחרי בחירות 2006, שבהן ניצח אהוד אולמרט, עלתה בראשו של מי שהיה אז יו"ר העבודה עמיר פרץ המחשבה שאפשר להסתכל אחרת על מפת המנדטים ואולי לשלול מאולמרט את הניצחון ואת היכולת להרכיב ממשלה. לדעתו, גם לו כיו"ר מפלגת העבודה וגם לליכוד בראשות נתניהו, שהתרסקה ל־12 מנדטים, יש אינטרס משותף והוא למחוק את מפלגת קדימה של אולמרט. אולם אחרי כמה שיחות קצרות שבהן ניסה להפיח רוח חיים ברעיון, הבין פרץ שזה מאולץ ובלתי סביר, גם אם אפשרי מספרית, וזנח את היוזמה.
האחריות של פרץ לא הסתיימה בהרכבת הממשלה אלא גם אחריה. עד שנאלץ לשלם את מחיר מחדל מלחמת לבנון השניה ושובו של אהוד ברק. גם במערכות הבחירות האחרונות נהג פרץ באחריות לעומת עמיתיו בשמאל, כאשר סירב לשים את נושא מצבו משפטי של נתניהו בפרונט ולהתמקד יותר בפערי אידיאולוגיה והשקפה. הוא פסל ישיבה תחת נתניהו בשל מצבו פעמיים זאת למרות ציפייה בקרב לא מעט גורמים בסביבתו שימשיך בקו האחראי ולא יפסול חבירה לממשלה.
כעת עומדת בפניו אפשרות שונה מקודמותיה. מפלגת העבודה מצומקת יותר אבל בעלת מספר האצבעות הנדרש להקמת ממשלה צרה עם גוש הימין. זו לא האופציה העדיפה עליו אבל רחשי לב הציבור מגיעים לפתחו והצורך להימנע מבחירות רביעיות עשוי לגבור.
הומלסים עם גאווה
הדרישה מהנדל והאוזר, המתנגדים לממשלה הנתמכת על ידי המשותפת, ליישר קו או להתפטר - לא פחות ממחוצפת. במשך שנה מתחזה כחול לבן למפלגת "מרכז", מתהדרת בקישוטים הימניים ברשימתה ומודיעה בראש חוצות שלא תישען על הרשימה המשותפת, ועכשיו הם אלה שצריכים להתפטר? אם כבר כל היתר צריכים להניח את המפתחות.
הנדל והאוזר לא מוכנים לזוז מדרכם ולסגת מהקו האדום שסימנו לעצמם (שאותו סימנו גם חבריהם אבל אחרי הבחירות מיהרו למחוק). במפלגה עם פריימריז אפשר היה להבין את עמידתם גם כניסיון לגרוף פופולריות פוליטית, אולם במפלגה כמו כחול לבן, שרוממות הדמוקרטיה בגרונה ועליונות הדיקטטורה בתקנונה, אין זה עניין של מה בכך. אחרי מהלך כזה יכולים השניים - ואם יצטרף טרופר אז שלושה - למצוא את עצמם חסרי בית. ועדיין נראה שהם מתעקשים על עמדתם בכל הכוח.
גם הביקורת כלפי אורלי לוי־אבקסיס על שהעזה לצאת נגד חבירה לרשימה המשותפת, שקרית וצבועה. לוי־אבקסיס לא גנבה מנדט מאיש. את המנדט שלה הביאה מהבית. בבחירות שבהן התמודדה לבד לא עברה את אחוז החסימה אבל מנדט אחד כן קיבלה. האמירות של עמיר פרץ בקמפיין על כך שאפשר לשתף פעולה עם המשותפת - לא מחייבות אותה.
בצדק לא תקפה אותו לפני הבחירות, כי לא רצתה להזיק, אבל שתיקתה לא אומרת שהיא מסכימה. הבית שבו גדלה, ואותו מבחינה רעיונית לא עזבה, מאפשר חופש פעולה (גם אביה דוד לוי חבר ב־99' לאהוד ברק ומפלגת העבודה לרשימה אחת לכנסת), החיבור למרצ היה עוד צעד אחד קדימה, אבל במקום כלשהו אמור לעבור הגבול שאותו לא חוצים.
משל הפיתה והשמש
"קרה פה משהו שלא האמנתי שיקרה", אומר ח"כ אבי דיכטר, "נדהמתי ממכירת החיסול של הנושאים הכי שורשיים שאני מכיר בשביל להקים ממשלת מיעוט שנשענת על 40 אנשי שמאל, ומסתערבים שאלה אנשי ישראל ביתנו, ולא זוכר תקדים כזה בכל תולדות מדינת ישראל. אני לא זוכר את הרשימה המשותפת כל כך אלימים מבחינה מילולית. שניים מהם חצו את הקווים, על בגידה והעברת טלפונים למחבלים בכלא. אגב, זה יותר מהברחת נשק כי טלפון מאפשר להפעיל חוליות טרור".
אבי דיכטר // צילום: אורן בן חקון
דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, דובר ערבית שוטפת ועוקב בעניין רב אחר התבטאויותיהם של הח"כים הערבים בתקשורת הערבית. "בהצהרת חיפה (מסמך חזון לערביי ישראל שנכתב ב־2007) מדובר על הפיכת המדינה ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינת כלל לאומיה, כולל ביטול חוק השבות ובעד מתן זכות השיבה, ביטול הרעיון הציוני באופן הכי מפורש, ומי שחתם עליה הוא ח"כ איימן עודה".
לדבריו, "על חוק הלאום שיזמתי חתם אביגדור ליברמן. יאיר לפיד התנגד אבל הביא חוק לאום משלו גם הוא עם הכותרת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. איך אפשר לבנות חומת מגן מאלה, שאמנם נבחרים על ידי חצי מיליון ערבים, אבל מייצגים מבחינה לאומית את העם השני? אחמד טיבי אמר ברמאללה 'יחי השאהידים. במולדת ובנכר'. כלומר יו"ש ועזה. אצלו המחבל המתאבד שפוצץ את עצמו במלון פארק הוא שאהיד. הפיגוע בירושלים שערבי־ישראלי ניסה לרצוח אזרחים ונורה ונהרג הוא שאהיד".
עוד אומר דיכטר כי "איימן עודה נשמע רך ונינוח. אבל כשמקשיבים לדברים שלו מבינים על מי מדובר. הוא אמר בראיון בערוץ 12: בכנסת יושבים רוצחים. אבי דיכטר. רמטכ"לים ובכירי צה"ל. אני רוצה להיכנס לראש של גנץ ויעלון ואשכנזי. הוא קורא להם רוצחים. יש משפט בערבית - את השמש אי אפשר להסתיר כשמרימים פיתה. אי אפשר להרים פיתה ולהסתיר איתה את המציאות כדי לומר שטיבי ועודה לא כופרים בעמודי השדרה של המדינה הציונית".
דיכטר מתקומם על ההשוואה בין הרשימה המשותפת לסיעות החרדיות שגם הן לא ציוניות, ואומר כי "כל הסיעות החרדיות הצביעו בעד חוק הלאום. מי שאנטי־ציוני לא היה מצביע בעד החוק הזה". הוא הוסיף כי "דיברתי עם אנשים שאיבדו חיילים, משפחה ועוד, לא מבינים מה הולך פה. עפר שלח איבד עין ואתה שואל על רמטכ"לים וקצין שנפצע קשה - איך תאוות השלטון מעבירה אותם על דעתם ואולי דתם".
שלוחים נגד הקורונה
בעוד בארץ ובעולם מתמודדים עם הקורונה מבחינה בריאותית וכלכלית, רשימת הנפגעים בכל הגזרות הולכת ומתארכת, ובהם גם בתי חב"ד הפזורים בכל העולם. בשנה שעברה השתתפו בליל הסדר בתאילנד יותר מ־5,000 איש, ועל בסיס זה הזמינו אנשי חב"ד בתאילנד מכולות עם מצות ויין והחלו בהכנות לקראת החג שהיה אמור לגדול השנה, אך בפועל המצות הגיעו והמטיילים לא. סחורה רבה ועלות כספית עצומה ירדו לטמיון.
לפני כשבועיים נערך בתל אביב ערב ההתרמה השנתי של בית חב"ד בנגקוק, אך ברגע האחרון הרב יוסף קנטור והרב נחמיה וילהלם, שליחי חב"ד בבנגקוק, לא יכלו להגיע לאירוע בגלל הקורונה וערכו אותו בשידור סימולטני מתאילנד. במקום לראות את הפנים הקורנות של "השלוחים", ראו את פני הקורונה שמשפיעה על חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו