הקורונה היא רק משל

קשה להאמין, אבל עד לפני ימים ספורים העולם עדיין התנהל על פי דרכו. אזרחים שנפגשו לפתע הושיטו יד זה לזה, לחצו אותה לחיצה ארוכה וחסרת דאגות ולא הסתפקו במחווה המוזרה ההיא עם המרפק שהשתלטה עלינו מאז שהכל התפרץ.

אם אני זוכר נכון, היו אז כאלה שממש התחבקו סתם כך, בזים לכל סכנה. היום זה נראה קצת כמו הימים הרחוקים ההם, שבהם כולם עישנו. במשרד. בבנק. באוטובוס. בטיסות.

עד לא מזמן אנשים הצטופפו. התגודדו. התחככו להנאתם. הגיעו לאירועים הומי אדם. התבאסו עמוקות אם התגלה להם שהאירוע מעט פחות הומה מהמצופה. אנשים רבים פשוט אהבו להיות במחיצת הזולת. כולם הכירו את המשפט ההוא של סארטר, אבל לא באמת הסכימו עם הצרפתי הנרגן. מה לנו ולו? הבדידות היא הגיהינום. הזולת הוא אחלה בחלה קוקטייל פארטי.

ואז הגיעו הבחירות האלה.

הקורונה? הקורונה היא סתם תירוץ. הרצף החולני של שלוש מערכות הבחירות ללא מבוגר אחראי, בצירוף הנוסחה הנצחית שכמה שפחות מהות ככה יותר טינופת, זיהמו את האוויר בגל של שנאת אדם שאני לא זוכר כמותו.

לא מזמן האישה השיגה כרטיסים והודיעה לי שאנחנו יוצאים להופעה בצוללת. בוא נכה את הסטטיסטיקה, נוציא לשון לקורונה, ובעיקר נעלה באופן תלול את ממוצע הגיל במקום. רוקנרול!

היה ברור שיש לנו עסק עם ימיו האחרונים של עידן האנשים המצטופפים. בקרוב כל זה ייצא מחוץ לחוק. בקיצור, לא היתה כאן שאלה בכלל.

שאלתי את הילדים הגדולים מי יכול להישאר להשגיח על האחים הקטנים ולפרגן לנו, והתברר שהמתבגרת פנויה. היא דווקא התכוונה לצאת, אבל נגמרו הכרטיסים.

לאן? שאלתי בסקרנות. להופעה בצוללת, תעזוב, אתה לא מכיר. מה הסיכוי? - שאלתי את עצמי - מה הסיכוי שדבר כזה היה קורה לי עם אבא שלי?

מה הסיכוי שבגיל 15 הייתי מגלה שהוא בדרך להופעה של גזוז? או שלום חנוך? נכון, הוא אהב מאוד מוזיקה, מכל מיני סוגים, אבל לדעתי המופע שהוא לא היה מצליח לסרב לו, שהיה מזקק למקסימום את אהבותיו, ושמעולם לא התקיים בפועל, היה "ג'ו עמר שר נעמי שמר".

כן, כן, גברתי הצעירה. ייתכן שאין צדק בעולם. אבל את תישארי להשגיח, וצמד המקשישים ייצא לקרוע את העיר - עדיין אומרים לקרוע את העיר? - ולפזז בצוללת לצלילי... איך אמרת קוראים להם?

בערך שעה לאחר מכן הזמינה להקת "פול טראנק" את אחד האורחים שלה לעלות לבמה עם הגיטרה. "קבלו את הגיטריסט של מרסדס בנד" - אמר גל, כוכב הערב, ולקול התשואות הוסיף - "הם חוגגים איזה מאה שנה ללהקה, איזה עתיקים, אמא'לה", והעוכרת ואני החלפנו מבטים והבזק עז של תובנה חלף במוחנו והבהיר את חומרת המצב ואת מקומנו בשרשרת המזון. כי אם מרסדס בנד כבר נחשבים ארכיאולוגיה, מה יגידו אזובי הגבעטרון?

טוב, אני לא מבקר המוזיקה של העיתון הזה, ולכן אסתפק בכך שמאוד־מאוד נהנינו. מאוד.

נכון, יש מעט מאוד דברים שיכולים לענג כמו להשמיץ את המוזיקה הבינונית שבוקעת מכיוון "הצעירים של היום", אבל "פול טראנק"? לכנופיה הזאת יש ערימות של מוזיקה וכישרון בנשמה ובוורידים, והם שופכים הכל בנדיבות אינסופית על הבמה ועל הקהל, שיודע להעריך מה הוא מקבל. ואיזה כיף זה.

וברגע שהם נתנו את הגרסה הנהדרת שלהם ל"ברצלונה" של ג'ו עמר, התחלתי לחשוב שאולי זה לא מופרך כל כך להגיע בגילי להופעות כאלה. אבל אני רוצה להוסיף משהו כללי יותר על הסצנה. נתחיל בצוללת עצמה.

מי שלא מכיר את הצוללת הצהובה לא באמת מכיר את ירושלים האמיתית. זה עשוי להפתיע, אבל לצד נכסי הנצח כבדי הראש של עיר הבירה, יש כמה מקומות ירושלמיים, שהם בכלל לא אנדרטה. ולפעמים יש להם אפילו שם שאין לו קשר קלוש למקורות.

הצוללת ממוקמת באזור התעשייה של תלפיות והיא מקום למוזיקה ולצעירים. אבל לא רק. היא גם מגדירה סוג של ישראליות. כי, כידוע, כמעט כל מה שמתחיל כירושלמי - ההומור, המוזיקה, האוכל - הופך בתוך זמן מה להיות מגדיר ישראליות. ובצוללת אפשר לראות משהו שלא הכרתי בצעירותי: דוסים שרוקדים עם חילונים. ממש רוקדים. מקדימה. קרוב לשפת הבמה.

בתקופת האבן של נעוריי, דוסים רקדו ריקודים של דוסים. ריקודי מעגל ורכבת, לצלילי פסוקי מקורות רפטטיביים עד כלות.

כך היה ואין מה להתבייש. כשהגענו להופעות של להקות רוק, ורצינו לזוז, העדפנו לבחור פינה אחורית ונסתרת. וזזנו, אבל ממש קצת. אולי כי האמנו שאנחנו אורחים לא כל כך רצויים כאן. או בכלל. ובכן, זה השתנה. בערך שליש מהקהל שראינו בצוללת היה חניכי החינוך הדתי. והם ידעו את כל המילים, ומתי לקפוץ.

עוד דבר שהשתנה הוא התדמית של הקהל הירושלמי. פעם נהגו האמנים בישראל להתלונן שהקהל הירושלמי כבד. לא מצטרף. עושה טובה שהוא בא בכלל. לא מרגישים אותו.

היום אפשר לשמוע יותר ויותר אמנים שיורדים מהבמה הגדולה של בריכת הסולטן או מהבמה הקטנה של הצוללת, ואומרים שאין דבר כזה. שדווקא בירושלים הם פגשו את הקהל הכי מרגש. ואני מרשה לעצמי להאמין שיש קשר בין שני הדברים שהשתנו, כי כשהעם הזה זז יחד, הוא מצליח לייצר אנרגיות שאין כמותן. וכשהוא זז לחוד, הוא חורק שזה מכאיב.

מומחים לתהליכי עומק טוענים שהדבר ששינה את תרבות הקהל הירושלמי היא התופעה שנקראת הפועל ירושלים כדורסל. יום אחד, פתאום הפך היציע הירושלמי האדום לדבר הכי שמח והכי דוחף בספורט הישראלי. מתי זה קרה? ובכן, פחות או יותר כשהתחילו לצוץ שם צעירים בכיפות וחצאיות. קשה לחשוב על חיבור טבעי פחות מאשר הצעיף האדום עם הכיפה הסרוגה, אבל זה עובד. וכשהחבר'ה האלה מגיעים למופעי מוזיקה, פואטרי סלאם או הומור, הם מביאים איתם את האנרגיות האלה שיכולות לנער פקידי ארכיון מאדישותם.

למחרת ההופעה פחות או יותר התחילו להתפרסם נתונים על אירועים שמתבטלים. המילה בידוד הלכה ותפסה מקום מרכזי בשפה שלנו, ולך תדע מתי כל זה יסתיים. דבר אחד ברור, הקורונה, כמו כל שאר המגיפות, תשקע לבסוף. היא תיחלש, תפסיק לעניין ותהפוך להיות סתם מחלה בין המחלות. ובכלל, כמו שאמרנו, הקורונה היא רק תירוץ. המחלה האמיתית שמאיימת על עצם האפשרות שלנו להתאסף, או סתם לתת יד, היא סכנת נפשות ממש, ואותה אפשר לעצור בשיחת טלפון.

shishabat@israelhayom.co.il