החוצפה של המשותפת אינה יודעת גבולות

הנה זה בא, מוקדם מהצפוי. דווקא בעיצומו של חג הפורים המסיכות הוסרו: המשותפת תובעת מכחול לבן להפסיק את ביקורי היהודיםבהר הביתכאשר תקים ממשלה, או בלשון המקובלת כבר שנים בשיח הפלשתיני והערבי־ישראלי, "להביא להפסקת ביקורי המתנחלים הקיצונים" שם; זהו הכינוי של חובשי הכיפות, רוב רובם ומניינם של המבקרים היהודים בהר בשנים האחרונות.

התיאבון והחוצפה, כך מתברר, אינם יודעים גבולות. במשותפת "פושטים את עור הדוב עוד בטרם ניצוד", ואפילו את כבשת הרש האחרונה שהסטטוס קוו הותיר ליהודים בהר הבית - ביקורים במקום - המשותפת מבקשת למנוע. זו אמנם רק ההתחלה, אבל כמה שהיא סמלית.

העובדה שבארץ ישראל "קם העם היהודי", תקועה להם כמו עצם בגרון, והעובדה שלפני 53 שנה מדינת ישראל שחררה גם את קודשי ישראל ובראשם הר הבית, היא מבחינתם תאונה היסטורית קשה אף יותר שיש לתקנה.

זה פשר הניסיונות הרבים בשנים האחרונות לפגוע ביהודים שמבקרים בהר. זהו גם ההסבר לטרמינולוגיה של הפלשתינים ושל חלקים במשותפת: "להציל/לשחרר ולגאול את הר הביתמידי היהודיםשמטמאים אותו בעצם נוכחותם שם".

חלק מהח"כים של המשותפת מדברים כמו הפלשתינים ברש"פ על "העם הישראלי", הם הרי אינם מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. את הנכונות לסבול את היהדות כ"דת חסות" נחותה ("דימי"), החליף רעיון "מדינת כל אזרחיה", ולא פעם רק כשלב ראשון בתוכנית ארוכת טווח פי כמה.

בשמאל הקיצוני יש ל"מדינת כל אזרחיה" קומץ שותפים עיוורים, אך צריך לקוות שבכחול לבן ייפקחו עתה העיניים לרווחה: הר הבית הוא רק הצעד ראשון, הדגל שמונף בדרך למחיקת "התקלה" הזאת של מדינת הלאום של העם היהודי.

אסור להתבלבל:בהר הביתעשתה מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, את הוויתור הגדול, העצום והבלתי ייאמן ובלתי נתפס, ויתור שאין לו אח ורע בין דתות אחרות בעולם. היא הפקידה את המקום הקדוש ביותר בעבורה בידי דת מתחרה - האסלאם, ויתרה על מימוש זכות התפילה שם והותירה ליהודים רק את זכות הביקור בהר.

במשךשנים רבות, מסיבות ישראליות פנימיות - עמדת פוסקי ההלכה - נמנע הצד היהודי מלממש באופן רחב את היתר הביקור בהר הבית. למימוש המזערי של הזכות הזאת לא היה קשר לעמדת הצד המוסלמי. עתה, כאשר השתנתה דרמטית עמדת רבנים רבים, והמדינה פתחה את ההר לביקורי יהודים רבים - אסור להתנצל על כך. ירדן כבר הכירה בכך. "הבנות קרי" מ־2015 הכירו בכך, וגם תוכנית המאה הכירה בכך.

לאורך ההיסטוריה דתות ועמים שכבשו את ירושלים הרסו את מוקדי הפולחן ובתי התפילה של קודמיהם, והסבו אותם למקומות תפילה בעבורם. כך נהגו המוסלמים והנוצרים אלה עם אלה כאשר ירושלים עברה מיד ליד.

המוסלמים והנוצרים גם מנעו מהיהודים לאורך כ־1,900 שנה את הגישה למקום הקדוש ביותר בעבורם - הר הבית. לעומת זאת, כשישראל שחררה את קודשי ישראל, היא נקטה מדיניות שונה, הותירה את המתחםבניהול דתי מוסלמיוביצעה תיקון זעיר בלבד של העוול ההיסטורי - מתן גישה ליהודים להר הבית, אך תוך שלילת זכותם של היהודים להתפלל במקום.

זה הסיפור שלהר הביתביובל השנים האחרונות, ואל תיתנו למשותפת לטשטש אותו. קומו ועלו ציון. בואו להר הבית. בקרו בו. כבדו את הוראות המדינה אך הבהירו שיהודים לא יוותרו לעולם על הזכות היחידה שניתנת להם כיום למימוש שם: גישה וביקור בקדוש שבמקומותיהם.