ביקור אובאמה: הלחץ הוא בעצם נוכחותו

אור ליום אתמול לא התכוון בנימין נתניהו לכלול בקווי היסוד של הממשלה הבאה את נכונותו לנהל משא ומתן לכינון "שתי מדינות לשני עמים". אם יאיר לפיד וציפי לבני לא יעמדו על הנוסחה הנדושה והנפיצה, היא תצוף רק בנחות הנשיא ברק אובאמה על אדמת ישראל בשלהי מארס. דברי נתניהו באוניברסיטת בר-אילן ב-2009 ישוחזרו. אין זה מספיק לחידוש המשא ומתן עם הפלשתינים.

כבר זמן מה שבלשכת ראש הממשלה נערכים ללחץ בינלאומי כבד שיופעל על ישראל מצד מדינות המערב. אתמול פירסמו ברק רביד וחיים לווינסון ב"הארץ" כי יעקב עמידרור ויצחק מולכו מודאגים מדרדור מעמדה המדיני, ונדון הצורך לרסן את תוכניות הבנייה בהתנחלויות ואפילו להפסיקן לזמן מה תמורת חידוש המשא ומתן עם הפלשתינים. למרות שאובאמה הודיע כי יגיע למזרח התיכון בלי תוכנית שלום חדשה, עצם נוכחותו תורמת ללחץ על ישראל להאט את הבנייה.

זו סיבה נוספת למאמץ המושקע מטעם נציגי הליכוד ביתנו בראשות דוד שמרון, משה ליאון ויואב מני לצרף את לפיד ואת לבני לממשלה. היא גם סיבה ראויה, בעיקר מאחר שהרכב סיעת הליכוד בכנסת ה-19 ימני מבעבר וחיזוק הבית היהודי מדאיג דיפלומטים מערביים, אם כי לנפתלי בנט אין כוונה לפרק את הקואליציה בטרם יוצע לכונן בפועל מדינה פלשתינית.

חידוש המשא ומתן עם אבו מאזן הוא אחד העניינים המרכזיים שבעטיים מגיע אובאמה למזרח התיכון, אך לא היחיד. קריסת בשאר אסד מבוששת לבוא; טורקיה הופכת יותר אלימה באיומיה הלשוניים; איראן שהולכת ומאבדת את סוריה שולחת זרוע ארוכה לעבר מצרים. כיצד בתנאים אלה ממשל אמריקני, אשר התחייב למנוע את גרעונה של איראן, יעמוד בדיבורו? (ראו להלן).

ההכרזה על כוונת אובאמה לבקר בישראל היא גם תיקון מה לטעותו כאשר פסח על ישראל בהשמיעו את נאום קהיר, שבעקבותיו הגיע האביב הערבי ולפי שעה פתח את שערי מצרים בפני מחמוד אחמדינג'אד. בנתונים אלה המפגש עם נתניהו בירושלים נראה כמעט הכרחי.

אין צורך בדמיון מופלג כדי להניח שייפתח בזרות מסוימת, בניכור שלא ברור לאן יוביל לאחר כל מה שנאמר בתקשורת על יחסי שני האישים בשתי מערכות הבחירות בארצותיהם. אך במדיניות ממשיכים עם מה שיש, וההנחה בירושלים היא שארבע שנותיו הקרובות בבית הלבן יהיו קשות לישראל מקודמותיהן.

הפרשנות השגרתית בישראל היא שביקור אובאמה יסייע לנתניהו להקדים את הרכבת הממשלה, וזה נכון. הפרשנות מחוץ לקופסה היא שהידיעה על בואו בקרוב תעלה את מחירן של יש עתיד והתנועה וקדימה, וגם זה נכון.

עניין של זמן

עוד קודם לביקור אובאמה פירסם המכון למחקרי ביטחון לאומי את הערכתו האסטרטגית לשנה הבאה, והעומד בראשו עמוס ידלין הדגיש בסיכומו כי אם ימשיכו בקצב ההעשרה הנוכחי, יחצו האיראנים עד קיץ 2013 את "הקו האדום" שהציב להם בנימין נתניהו בנאומו באו"ם. הם יהיו במרחק של ארבעה עד שישה חודשים מהיכולת להרכיב פצצה.

"יכולת הפריצה" שלהם לעבר פצצה היא נייר הלקמוס הקובע את הכורח לפעול באורח צבאי נגד איראן. לתפיסת ידלין, אם יעלה בידי האמריקנים להשיב את הגלגל לאחור - כדי ש"יכולת הפריצה" שלהם תידחה בשנתיים - יושג היעד הדיפלומטי, ולא יהיה צורך בפעילות אלימה כדי לפגוע במיזם שלהם.

במהלך הביקור יבקש נתניהו המחשה להתחייבותו של אובאמה למנוע מאיראן לייצר פצצה גרעינית. האם הנוסחה של ידלין מספקת? ריבוי הצנטריפוגות לא יפחית מהדאגה בישראל.

יש סימנים רבים שארה"ב ריככה את תקיפותה כלפי איראן. החיזור להידבר עימה מעיד על כך. אפשר כי הממשלה הבאה בישראל תצמצם את היקף עיסוקה בנושא. בני בגין, אהוד ברק ודן מרידור, שהירבו להפרות את הדיון, ייעדרו מן התשיעייה. ייוותר משה (בוגי) יעלון ויתווספו גדעון סער וגלעד ארדן וסילבן שלום וצחי הנגבי, ומוקדם להעריך מה יהיו פני הוועדה שניהלה את הביטחון הישראלי.

אך נתניהו שעוסק בנושא שנים רבות ייטיב לעשות אם ייתן דעתו להיבט מאיים אחד, שיצביע על הבנה בקריצה בין מחמוד אחמדינג'אד ובין אובאמה: הנשיא האמריקני התחייב לסכל את הרכבת פצצת הגרעין האיראנית. טהרן יודעת מה משמעותה של התחייבות נשיאותית, אבל אובאמה הופך לאזרח מהשורה בעוד ארבע שנים. איראן - לטובתה - תאפשר לו לסיים את שנותיו בבית הלבן בלי שתהיה במרתף בטהרן פצצת אטום. היא תעשה כן בין הבחירות של 2016 ובין כניסת הנשיא הבא לבית הלבן בתחילת 2017. רב החשש שהזאב יטרוף את הכבש במועד הנוח לשני השחקנים הראשיים בזירה הבינלאומית.

התקווה - בג"ץ

הצורך הדחוף לחקור את פרשת "מסמך הרפז" הגיע לשיאו ב-1 במאי 2012. בועז הרפז מסר עדות כתובה למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. זה הבין את משמעות המסמך, וביקש מיהודה וינשטיין להעביר את הנושא לחקירת משטרה. היועץ המשפטי דחה וחמק, ובקושי נענה עתה לתביעה זהה של הפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני, והפקיד את תפוח האדמה הלוהט בידי המשטרה הצבאית.

רק שבמקביל לצעד הקמצני, שנעשה כמעט בכפייה, חשפה לפני שבוע איילה חסון בערוץ 1 מידע מרתק: הרפז טען במסמך כי במאי 2010 היפנה אותו אשכנזי לחברו שוקי שחרור, כמי שיש לו חומרים מכפישים על יוני קורן מלשכת ברק. שחרור אישר את ההפניה בעדותו במשטרה. אלא שארבעה חודשים לאחר שמסמך הרפז נמסר לווינשטיין, הוא מינה את רעייתו זהבית שחרור לעמוד בראש לשכתו.

לאיש אין טענה כלפיה. הטענה היא כלפי וינשטיין, שכאשר התברר לו מי המועמדת לא מצא בכך פסול מחמת הנראות. יש לו תירוצים. הוא אסר על שחרור להשתתף בדיונים בפרשת הרפז. נכון שהיא חתמה על מכתבים, אבל לפי וינשטיין רק אישורים על קבלתם או על שיגורם.

היועץ המשפטי מיתמם, סביר ששחרור ראויה למשרתה, אבל רק אחרי שנושא הרפז שאליו שורבב שמו של בעלה יגיע לסיומו. זו אותה היתממות כאילו אין צורך בחקירת משטרה לגבי השיחה שקיים אשכנזי עם הרפז מדירת חברה של רעייתו רונית; או השיחה שבה דיברו הרפז וארז וינר על תצלומים "פורנוגרפיים" של קצין שעשה במסתור עם קצינה.

חסון גילתה בשידור כי היא יודעת מי צילם אותם (משמע שהם קיימים), ווינשטיין אינו סבור כי יש מקום לחקירה פלילית. מי נוהג כך? ולמה? ושמא היתה זו סחיטה חמורה נגד קצין שכל חטאו הסתכם בתמיכה פוטנציאלית בברק?

וינשטיין מפיץ בלחישה באוזני התקשורת כי הוא היחיד שרצה בחקירה ואילו המשטרה התנגדה, חמקה. אפילו אם הדברים נכונים - ערכם כאדים חמים. ניצב יואב סגלוביץ' אינו רוצה? אבל היועץ המשפטי מכריע. היה על וינשטיין להורות לו - והוא היה נשמע.

אפשר שהצדק ייעשה בבג"ץ בעקבות עתירה שהגישו אליעד שרגא, דפנה קירו-כהן וחי מיארה מטעם התנועה לאיכות השלטון. הם הסבירו בפירוט מדוע החלטת היועץ לדחוק את חקירת הפרשה החמורה לתחתית המשטרה הצבאית אינה עונה על הצורך. דרושה חקירה ממשית, לא כמו זו שהמשטרה עשתה בשטחיות בתחילת הפרשה ב-2010.

זו עתירה חשובה. היא עומדת על משמעות הפרשה אשר אינה נופלת מאירועים כמו "עסק הביש" ו"קו 300". יועץ משפטי שאינו עושה הכל לרדת לחקר האמת הוא מכת מדינה. לבג"ץ הזדמנות לתקנה.

השבוע פגשתי באקראי במנחם (מני) מזוז, והשמעתי באוזניו את הטיעון הבא: בני האור ניצחו את בני החושך במלחמתם למיגור השחיתות. גרמו להם למצוא את עצמם בבתי הכלא ועל ספסלי הנאשמים. אבל במלחמה המוצלחת הזאת נפלו רוב לוחמי סיירת האור - אהרן ברק ודורית בייניש ומני מזוז ומיכה לינדנשטראוס ויעקב בורובסקי ונחום לוי כבר אינם על משמרתם, וגם הסייענים הגדולים מתוך המערכת הפוליטית, בני בגין ודן מרידור, בדרכם החוצה.

חיים יוצאי דופן

תשע שנים לאחר מותו של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, שנפטר בגיל 91, יוצג סיפור חייו בערוץ 8 של הוט ובסינמטק. רינת קליין ואורי רוזנווקס ליוו אותו מלידתו בלטביה ועד ללילה האחרון בדירתו הצנועה בירושלים. אז הגיע אליו חרדי אלמוני ושוחח עימו ארוכות, ובבוקר מצאה אותו רעייתו ללא רוח חיים, ומקץ זמן שב האורח האחרון והזדהה וביקש להישאר אלמוני שמא יאונה לו רע בקהילתו.

אז, כשהלך לעולמו, קיבלה רעייתו מכתב תנחומים מהפרופסור הנודע ישעיהו ברלין. ראש המוסד בדימוס אפרים הלוי קרא בו כי 10 שנים קודם, בתגובה על מכתב ברכה לרגל יום הולדתו, השיב לו ליבוביץ כי הוא אינו פציפיסט ולא ליברל או טולסטויאני. להפך, "אני מאמין במלחמות אם הן הכרחיות". הוא חי בישראל כי "זה המקום שאלוהים רצה שנהיה". ליבוביץ העדיף מדינה דמוקרטית, אבל הודיע לברלין כי יוסיף להתגורר בה גם אם הרוב יבטל שיטת ממשל זו. רק דיכוי הערבים קומם אותו, למען היהודים.

הפרופסור למדעי הטבע היה אסכולה דתית של איש אחד. כינו אותו כופר שומר מצוות. הוא בז למתפללים המבקשים תמורה מבורא עולם. "אלוהים אינו קופת חולים", סנט בהם. היה אמון על שיטת הרמב"ם. הנוהים אחריו - בעיקר אחרי מותו - הפריזו כאילו היה בעצמו רמב"ם ב'. אורי אבנרי כינה אותו ישעיהו ג'.

הוא התהלך ברחובות ירושלים כסגפן. היה נעצר ליד כל זב חוטם שביקש להתווכח עימו. הנחיתי תוכנית טלוויזיה כאשר יוסף (טומי) לפיד ביקש ממנו "לכבודנו ולכבודך" לוותר על זכייתו בפרס ישראל. "לכבודי אינך צריך לדאוג", השיב ליבוביץ, "ולכבודך תדאג בעצמך". אך כשראש הממשלה יצחק רבין הודיע כי יחרים את הטקס אם מגדפם של חיילי צה"ל יקבל את הפרס - ויתר עליו.

בחייו היה אסכולה דתית ופוליטית של איש אחד. את מרדכי ואנונו שנא לא מפני שבגד, אלא כיוון שהמיר את דתו. מהשטחים ביקש לסגת ללא תנאי, אבל הודה כי זה לא יביא שלום אלא את המלחמה הבאה. הגורל היהודי הוא לחיות על החרב, וזה עדיף על שליטה בעם אחר.

לא היה אפשר שלא לריב איתו לאחר שכינה את חיילי צה"ל "יודו-נאצים", ולא היה אפשר שלא ללכת שבי אחר הקסם שבלוחם כה בודד.