אבא שבת

אני מגיע לסוף השבוע גמור מעייפות. כל השבוע אני מתרוצץ כמו עכבר מורעל, מתזז כמו משוגע כדי להספיק כמה שיותר, ובין לבין חולם על שבת. שבת במובן היהודי שלה - כזו שתאפשר לי לנוח, לנמנם על יד התנור, לחבק את אשתי, לשוחח עם הבנות על ענייני דיומא, לקרוא קצת, לאכול המון, ובעיקר לא לעשות כלום. אלא שככל שעוברות השנים אני מבין שלגבר החילוני החדש, ההטרוסקסואל והאולטרה מבולבל, עדיף אמצע השבוע על סוף השבוע. בימי החול יש לפחות שיגרה. היא לא כיף גדול, אבל היא מסודרת. אני יכול לנסות לתכנן מראש עם מי אני נפגש, איפה ולכמה זמן. סוף השבוע, לעומת זאת, הפך בשנים האחרונות למאסר עולם עם עבודת פרך. וזה התחיל לא למצוא חן בעיניי.

הפרומו מתחיל כבר בשישי בבוקר. במקום לשבת עם החברים לפרלמנט על כוס בירה, לדבר על פוליטיקה, כדורגל, ואם הגרמני של "מאסטר שף" עבר ברית מילה, הגבר החדש יושב בשישי בבוקר בבית קפה ואוכל מוזלי. עד כאן חביב, אבל מפה העניינים מתחילים להידרדר. באפקט של רובוטריק אתה הופך מבעל אוהב לנהג בוס. קופץ לשנייה לקצב, משם לירקן, מכניס לרוורס ומגיע לסופר, בצעד קליל למאפייה, ומקנח בדוכן הפרחים. בחן את עצמך: אם גם אתה מכיר את כל תוכניות הרדיו של שישי בבוקר - שרון וגולדן, סידס וסגל, בילוי נעים וקולה של אמא - אתה כנראה הנהג של מיס דייזי.

ואז מגיע שישי בצהריים. פעם, בימים אחרים, הוא היה מוקדש לקריאת עיתונים במיטה ולתנומה מפנקת. היום הוא מוקדש כולו להסעות לימי הולדת, לחברות ולצופים.

חושב שתוכל לנוח אחרי ארוחת הערב? הצחקתני. אחרי שסיימת לעזור בפינוי השולחן, פינוי המדיח ופינוי עצמך לספה מתוך תקווה להתרסק שם - הפתעה! עליך להתלבש ולהוביל בני נוער למועדונים, או להשקיע בחיים החברתיים שלך ולנסוע למפגש חברים. אל תבינו לא נכון, אני טיפוס חברתי מאוד, הרבה יותר משלי יחימוביץ', לדוגמה. יש לי המון חברים, אבל האירועים הללו נגמרים תמיד שעתיים מאוחר מדי, אוכלים בהם יותר מדי עוגות, ותמיד מדברים על עוזרות בית. באישון לילה אתה נוהג הביתה מעוך, כשאשתך ישנה בזווית מוזרה על המושב שליד.

בשבת בבוקר אתה רוצה לישון קצת, אבל אותם ילדים שביום רגיל לא רוצים לקום בשמונה לבית הספר יקפצו עליך מלאי אנרגיה כבר בשבע. אתה יכול לבחור: או שתיזום מרצונך לעשות משהו עם הילדים, או שיכריחו אותך לעשות איתם משהו. או שתנמנם בסרט מדובב עם עוד כמה אבות בטרנינג ומשקפי תלת-מימד, או שתלטף ארנבים/סוסים/אבובים/שלג בחרמון/נדנדות/מוצגים במוזיאון המדע/קרובי משפחה (מחק את המיותר).

אם התפללת חזק ויורד גשם, יש סיכוי שתישארו בבית. אבל אל תתלהב יותר מדי: הבית דורש את שלו. זה אומר תליית תמונות, סידור ארונות, הרכבת מנורות, ניקוי מרזבים ובישולים.

זהו. מוצאי שבת הגיע חיש מהר, ואתה נראה ומרגיש כמו אחרי ניקוי יבש. תשוש ועייף אתה מוכן לעוד שבוע של עבודה.

אבל יש גברים שאצלם זה אחרת. לא מזמן הלכתי לי ברחוב בשבת וראיתי משפחה דתית חמימה וחביבה יוצאת אחרי תפילה מבית הכנסת. האב צעד לו מהורהר בראש, ואחריו האישה והילדים. מייד הבנתי שיש פה סוג של סטארט-אפ. הבחנתי שהוא מכונס במחשבותיו, ואף אחד לא מעז להפריע לו. אולי התנגנו לו בראש זמירות של שבת, אולי התפלפל עם עצמו בפרשת השבוע "כי תברח". בכל מקרה, הוא נראה רגוע מאוד, ואני גם ידעתי למה. הרי לא היה שום סיכוי שהטלפון יצלצל בכיסו, שמישהו מהילדים יבקש ממנו להסיע אותו לחבר בפתח תקווה או שאשתו תבקש ממנו לתלות וילון.

ניסיתי לדמיין איך נראית השבת של אחי הדתי. בשישי אחר הצהריים תמו המטלות, ההסעות וההתחייבויות. אין סידורים, אין לעשות כלים, ואף אחד לא מצלצל לבלבל את המוח. הוא צועד במיטב מחלצותיו לבית הכנסת, מתפלל קצת, מפטפט קצת, צוחק עם החבר'ה, וחוזר הביתה. בכניסה מקבלים אותו ילדיו בנשיקות ובחיבוקים, אשתו אומרת לו "שבת שלום!" ומזמינה אותו לשבת בראש השולחן. כבוד.

ארוחת הערב מוגשת לו ראשונה. יש יין טוב, כמה ברכות בשביל הפרוטוקול והעיכול, ואחר כך, במרפסת, התעמקות נוספת בפרשת השבוע, ולישון. אין "אבא תקפיץ אותי", אין "אבא אני צריכה כסף", אין טלוויזיה, אין חדשות, אין פייסבוק ואין אי-מיילים מאיזה בוס בקליפורניה שהחליט שזה הזמן לחשוב איך אפשר לייעל את המערכת ודעתך חשובה לו.

בשבת בבוקר, בזמן שאני כבר עומד במזנון של צומת גולני ומחכה בתור להמבורגר עבור 12 ילדים, אחי הדתי קם לו באיזי והולך עם אשתו שוב למועדון החברים, הקרוי גם בית כנסת. הוא צועד בראש, הילדים אחריו (כבוד), מחזקים את מעמדו הרם כראש המשפחה. אחרי שחרית קלילה וכמה דאחקות עם החברים למניין, מגיע הבונוס: שבת חתן עם בורקס, רוגלעך, קפה, תה ואיזה דג מלוח. תענוג.

המסע הקולינרי ממשיך בבית עם חמין טוב שיושב על הפלטה עוד מאתמול. בעודו דוחק החוצה את הגרעפס האחרון, יזמזם לו הגבר איזה ניגון קטן של שבת ויפנה למלאכת העיכול על כיסא הנדנדה במרפסת. אני, בזמן הזה, מדשדש במימי המג'רסה ומנסה לסגור בטלפון מקום ל-12 איש לצהריים אצל יונס. לפנות ערב, כשאני משתגע בפקקים בדרך חזרה מהצפון, אחי הדתי חוזר מתפילת ערבית ומתקבל בבית באיחולי "שבוע טוב!" התה והעוגיות כבר מחכים על השולחן, והוא מוכן לעוד שבוע של אתגרים.

שתי גישות, שני אבות, אחד אלוהינו. איזו גישה טובה יותר-

אז אחרי היהדות האורתודוקסית, הקונסרבטיבית והרפורמית, החלטתי לייסד את הזרם הדו-שבועי, שיאפשר לכל יהודי לעשות שבוע-שבוע. סקר שעשיתי בשבת שעברה בין אבות בספארי מוכיח בוודאות שאני עובר את אחוז החסימה.

yairn@israelhayom.co.il

לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו