שובו של הבייקון

קווין בייקון הוא סופרסטאר מזן שונה. ב-30 שנותיו בקולנוע הצליח למצב את עצמו בתור אחד השחקנים הוורסטיליים בתעשייה, גילם דמויות בולטות בשוברי קופות דוגמת "JFK תיק פתוח", "בחורים טובים" ו"אפולו 13" - אבל כמעט אף פעם לא בתפקיד הראשי. הוא הופיע בכל כך הרבה הפקות וסרטים, עד שיש אפילו משחק טריוויה על שמו, "שש דרגות של קווין בייקון", שטוען כי אפשר לקשר אליו כל שחקן שהופיע אי פעם בקולנוע באמצעות שישה דילוגים לכל היותר.

"הבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל להשתתף בפרויקטים מהמעלה הראשונה עם במאים מהמעלה הראשונה היתה אם לא אהיה הכוכב של הסרט", הוא הודה בראיון באמצע שנות ה-90. הוא המשיך בקריירה יוצאת הדופן שלו, אבל נראה כי תמיד קיננו בו תחושת הפספוס והרצון לעמוד, ולו פעם אחת, בפרונט של הפרונט.

אולי זה מה שהניע את בייקון לעשות את המעבר הלא פשוט מהקולנוע לטלוויזיה, ולקחת על עצמו, בגיל 54, את התפקיד הראשי באחד הפרויקטים השאפתניים שהושקו לאחרונה בטלוויזיה האמריקנית: הסידרה "The Following" של רשת פוקס, שעלתה בארה"ב לפני שבועיים (ומשודרת אצלנו סמוך לשידור בארה"ב בערוץ yes oh בכל מוצאי שבת). בייקון מגלם בה את ריאן הרדי, סוכן FBI שפרש אחרי שהמרדף אחר אויבו המר, הרוצח הסדרתי ג'ו קארול (השחקן הבריטי ג'יימס פיורפוי), כמעט עלה לו בחייו. כשקארול בורח מן המאסר נקרא הרדי לשוב מהפרישה כדי להציל את המצב, רק כדי לגלות שהנמסיס יצר לעצמו רשת של רוצחים סדרתיים שסרים למרותו.

"מה שקרה זה שהגישה שלי לחומרים שכתובים לטלוויזיה השתנתה בצורה קיצונית. הרי התחלתי את הקריירה שלי באופרות סבון, וכשעזבתי נשבעתי שאני לא חוזר לטלוויזיה לעולם. למרות שלא היתה לי אז עבודה חלופית, והציעו לי חוזה לעוד שנה - סירבתי בתוקף. טלוויזיה לא היתה המקום שבו רציתי להעביר את חיי. היו כמה תוכניות מצוינות, אבל זה היה מקום שאליו שחקן הולך לסיים בו את הקריירה, ולא להתחיל אותה", הוא אומר לנו. "אלא שבשנים האחרונות משהו השתנה. פתאום התחלתי לצפות בטלוויזיה כל הזמן, ומצאתי את עצמי מדבר על תוכניות טלוויזיה עם חברים שלי. זה הפך להיות חלק כל כך מעניין מהתרבות. ואז, לפני שלוש שנים, עשיתי את הטלפון לסוכן שלי ואמרתי לו: 'אני רוצה לעשות טלוויזיה'".

השיחה הזאת היתה עבורו רגע מכונן. "זה היה לי ממש קשה. היה טבוע בי שטלוויזיה היא לא משהו שאני הולך לעשות, ולקח לי המון זמן לשכנע את עצמי שזה הדבר הנכון. ההצטמקות של תעשיית הקולנוע עזרה לי לעשות את הסוויץ'. מספר הסרטים הבאמת-גדולים של האולפנים קטן משמעותית, וכיום הוא עומד אולי על ארבעה-חמישה בשנה. אז בסופו של דבר - אין כל כך הרבה תפקידים".

בייקון החל לחפש את הפרויקט המתאים. הוא קיבל הצעות, קרא עשרות תסריטים והיה אפילו מעורב בפיתוח של שתי סדרות שלא הבשילו לפיילוט. "ניסיתי לקדם סדרות, קראתי המון - כמעט תמיד אלו היו 43 דקות נפלאות - ובסיום הקריאה הייתי חושב לאן הסיפור הולך מכאן, והאם זו דמות שאני רוצה להחזיק בה לאורך זמן. וכאן הייתי נתקע. הגעתי למסקנה שמה שאני רוצה להתמקד בו זה לא לשחק את האיש הרע, הרי ההזדמנויות שלי לשחק את התפקיד הזה בקולנוע קיימות למכביר. לא, אני רוצה להיות הגיבור, ולא סתם גיבור: פגיע, מורכב, בעל שכבות רבות. בניגוד למה שאנשים עשויים לחשוב, לא ראיתי בטלוויזיה הזדמנות להישען אחורה ופשוט לקחת את המשכורת".

כשנתקל בתסריט של "The Following", שכתב קווין וויליאמסון (שאחראי בין השאר לסידרת סרטי "הצעקה"), בייקון הבין שזה זה. דמותו המתוסבכת של הסוכן הרדי היתה בדיוק מה שהוא חיפש. "הגיבור פה נמצא בבלאגן מוחלט, ועדיין הוא הבחור הטוב. זה מישהו שמאז ומתמיד היה מוקף במוות, עוד הרבה לפני שהכיר את הרוצח ג'ו קארול, והוא מרגיש כאילו לא משנה לאן הוא הולך - אנשים מתים סביבו. בסופו של דבר, זו היתה פיסת המידע המרכזית שלקחתי איתי, וסביבה בניתי את הדמות. אהבתי בתסריט את אלמנט הסיכון הגבוה, שזה משהו שמשך אותי מאוד בסדרות שראיתי בשנים האחרונות. כשהסיכון גבוה, כשזה עניין של חיים ומוות, זה מאפשר לך מנעד רחב לשחק בו".

ולפחות בינתיים - זה עובד. פרק הבכורה של "The Following" סיפק לרשת פוקס רייטינג של 10.4 מיליון צופים על פי מדד נילסן, וגם הפרק השני שמר על המספר והיה לתוכנית הנצפית של אותו ערב בארה"ב (הפרק ששודר השבוע כבר ירד מתחת ל-9 מיליון).

את הקשר לחיבור המחודש שלו לטלוויזיה סיפקה רעייתו, קירה סדג'וויק, ששיחקה בשבע השנים האחרונות את הדמות הראשית בסידרה הפופולרית "המפענחת". השניים חולקים מערכת יחסים שהיא בין הארוכות בתעשיית הבידור האמריקנית: הם נשואים מאז 1988 והורים לשני ילדים. אף על פי שבייקון היה מעורב מאוד בהצלחת אשתו ואף ביים כמה פרקים של "המפענחת", המעבר שלו לטלוויזיה לא היה חף מהפתעות. השינוי המשמעותי ביותר היה קוצר הזמן, לעומת עשרות הטייקים שאליהם רגילים בהוליווד.

"בהתחלה, בפיילוט ובפרק הראשון, היה לי המון זמן. ישבתי חודשים על כל אחד מהם, חשבתי עליהם, עבדתי עליהם, קיבלתי החלטות על המשחק ועל הדמות. אבל בפרק השני זה נגמר. מאז אני מקבל את התסריט פחות מיומיים לפני שאנחנו מתחילים לצלם פרק, בזמן שאנחנו עוד מצלמים פרק קודם. לפעמים התסריט משתנה אפילו בעיצומם של הצילומים. בהתחלה הייתי בהלם גמור מזה. אז חשבתי על זה הרבה. הגעתי למסקנה שאם אתה באמת מבין מיהי הדמות שאתה מגלם ומה ההיסטוריה שלה, אתה אמור להצליח במהירות לחבר אותה לכל סיטואציה שנזרקת לעברך. זה דורש סוג של משחק אינסטינקטיבי. אין לך זמן לחשוב, להרהר או להחליט. אתה לוקח את הדמות, מזכיר לעצמך שאתה כבר מכיר אותה, ופשוט זורק אותה לתוך הסצנה".

הוא עוצר רגע ומחייך. נראה שגם אם לא יאמר זאת בפה מלא, משהו בקצב הרצחני הזה התחבב עליו. "זה מעייף לפעמים, שאין שנייה הפסקה. אבל האמת, יש משהו מרגש בלצלם תוך כדי ריצה, פשוטו כמשמעו, ולדלג מסצנה לסצנה".

גם החלפת הבמאים מפרק לפרק היא משהו חדש עבורו. בקולנוע הוא היה רגיל למערכות יחסים אינטימיות עם הבמאים שלו - אגדות דוגמת רון הווארד, קלינט איסטווד ואוליבר סטון. "השינוי הזה בכל פרק קשה מאוד. יחסים בין במאי לשחקן הם קשר עדין שצריך לטפח ולפתח סביבו דיאלוג ואמון. אלא שבמקרה של "The Following", יש לנו בסך הכל תשעה ימים לצלם כל פרק. מה שקורה הוא שאתה מצליח להגיע לאיזו הבנה עם הבמאי אחרי חמישה ימים, וכעבור עוד שלושה ימים אתה כבר צריך להתרגל למישהו חדש".

איך אתה עומד בזה-

"אם אני מחליט לעשות משהו, כל כולי בתוך זה. אני לא מאלה שחושבים לעצמם 'אוי, יכולתי לעשות את זה אחרת', אין בי חרטה. אני פשוט לא יכול לקטלג משהו על איזה ציר היסטורי בעודי חווה אותו".

מה לדעתך תעשה הסידרה הזאת לקריירה שלך, עם כל ההשקעה והבאזז שסביבה-

"האמת? לא יודע. כשאתה כל כך עמוק בתוך משהו, קשה מאוד להסתכל על זה מלמעלה בפרספקטיבה רחבה. אצלי זה משהו שקורה רק שנים אחר כך, כשאני עוצר ומביט לאחור. אני מנסה לחיות את הרגע, קשה לי להסתכל רחוק מדי אל העתיד, כי יש בזה משהו משתק. עבורי, תכנון קריירה הוא סוג של אוקסימורון. מעולם לא תיכננתי דברים מראש, הכל בקריירה שלי קורה באופן די מיידי, כך שאני לא ממש חושב על זה".

בקריירה שהחלה לפני 35 שנה, לבייקון היו כמה רגעים ששינו את הכל. כשהעיתונאים מבקשים ממנו להיזכר ברגע כזה, הוא שב אל ימיו הראשונים כשחקן טלוויזיה. "בדיעבד, אני חושב שהיו כמה רגעים משמעותיים, אבל הראשון שבהם היה כנראה כשעזבתי את עולם אופרות הסבון. התפטרתי, ולא היתה לי אף עבודה. אמנם חסכתי קצת כסף, אבל בטח שלא מספיק, וכנראה הייתי חוזר מהר מאוד למ-לצ-ר. אלא שכמה שבועות אחר כך הזמינו אותי לאודישן לסרט 'דיינר'. נשמתי לרווחה, אבל לא ידעתי שהסרט הזה יהיה קפיצת מדרגה עבורי. אלו החלטות שאתה מקבל ברגע, ורק בדיעבד אתה מבין שזה היה עניין משמעותי".

"דיינר" זכה להצלחה ביקורתית גדולה בזמנו, וגרר אחריו כמה מעריצים נלהבים. אלא שהיה זה סרט קטן, שלא זכה להצלחה מסחרית. פריצת הדרך המשמעותית הגיעה ב-1984 בסרט "פוטלוס", דרמת נעורים רומנטית שזכתה להצלחה קופתית גדולה. זה היה אחד הסרטים הבודדים שבהם גילם בייקון את הדמות הראשית.

"היה תהליך ארוך מאוד, שבמהלכו ניסו לשכנע את האולפנים שאני יכול לגלם כזה תפקיד", הוא משחזר. "אולי זה היה מכיוון שב'דיינר' גילמתי דמות קצת מוזרה ואקסצנטרית. מי שעמדה אז בראש האולפנים, דון סטיל המנוחה, היתה משוכנעת חד-משמעית שאני לא מתאים לתפקיד. המשפט שהיא אמרה למקורביה היה: 'הוא פשוט לא ראוי לזיון' ('He’s just not fuckable')".

היום, כשהוא מספר את הסיפור, בייקון יכול לחייך. למזלו, כבר אז היו כאלו שהתעקשו לעשות הכל כדי לעמוד לצידו. "הבמאי והמפיק של הסרט האמינו בי כל כך, שהם שילמו מכספם על אודישן מצולם בשבילי. הם שכרו שחקנים במיוחד לאודישן, וביצעתי סצנות שלמות מהסרט. אחרי שערכו אותו קצת והוסיפו פסקול, הציגו לסטיל את הסרטון בהקרנה פרטית - ובסופו של דבר, היא השתכנעה".

את ההקלטה של האודישן ההוא זכה לראות רק לאחרונה. "ישבתי לצפות בזה, ופשוט הייתי בהלם. ראיתי את האמביציה והרעב בעיניים של הבחור הצעיר הזה, וזו היתה ממש סוג של חוויה חוץ-גופית. פתאום הרגשתי שאני חייב להפסיק את הסרט. הייתי צריך לקום מהכיסא, לעמוד מול הראי ולבדוק אם אני מצליח לראות את אותו אדם, את אותה מחויבות".

אם תשאלו את עמיתיו לסידרה החדשה, הלהט הזה קיים בו גם היום, ומהלך קסם על כל מי שזוכה לעבוד איתו. "למרות שהמעבר לטלוויזיה קשה לו, זה מדהים לראות עד כמה הוא הפך להיות הדמות", מספר התסריטאי והמפיק קווין וויליאמסון. "הוא ממש הופך להיות האיש הרדוף הזה, והמשחק שלו רק הולך ומשתפר".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו