עם הישגים לא הולכים למכולת

בסוף, התיקו נסדק. חודשים ארוכים לא חדלה המערכת הפוליטית לדבר בתסכול על "התיקו הארור", והסוקרים מרטו את שערות ראשם משעמום. אבל בישורת האחרונה, התיקו התפוגג; אם תרצו - התרסק. קשה לשים את האצבע על הרגע שבו זה קרה.

סביר יותר להניח שמדובר בצבר של אירועים שהביא לכך: בנימין נתניהו ירה בשבועיים האחרונים את כל התחמושת שלו, מכל הכלים שברשותו, בהנחה שמשהו יפגע. הוא "לכלך" על גנץ. הוא ביצע לכאורה את "מהפכת הקנאביס". הוא קרץ לדרוזים בהתבסס על "אמירות מזעזעות" של גבי אשכנזי עליהם בתמלילים נושנים מפרשת הרפז. הוא גם התחנף לקהילת יוצאי אתיופיה, ביקר בבתיהם, סעד מבישוליהם, החזיר "הביתה", לשורות הליכוד, את גדי יברקן, ופתח מחדש את ברז העלייה של היהודים מאתיופיה שהיה סגור שנים.

נתניהו גם הפשיר בנייה בירושלים וביהודה ושומרון שהיתה מוקפאת עשור ועשור וחצי. תוכנית המאה של טראמפ ושלו שהוצגה בסוף ינואר, רמזה בפעם הראשונה שמשהו קורה מתחת לפני התיקו והסקרים. אחרי קיפאון ממושך ועיסוק אינטנסיבי בשאלה "כן ביבי, לא ביבי", הגיע סוף־סוף דיון בשאלות תוכן. הליכוד ונתניהו הצטיירו כמי שמובילים קו ועמדה מגובשת ובעיקר כמי שעוד רגע יחילו ריבונות על הבקעה והיישובים היהודיים. כחול לבן, לעומת זאת, הצטיירה כמפלגת כן ולא.

אלא שעוד יותר מתוכנית המאה, התותח הכבד ביותר של נתניהו, כך נדמה, היתה המתמטיקה. ראש הממשלה הצליח לשכנע ציבורים רחבים שלגנץ אין ממשלה בלי תמיכה או הימנעות של הרשימה המשותפת, זו שרבים מחבריה נתפסו בעבר בהתבטאויות אוהדות טרור ובשלילת מדינת ישראל כמדינה יהודית. בכחול לבן התקשו לסתור את העובדה המתמטית והערכית הזאת. נציגיה נשאלו על כך מאות פעמים, הסתבכו בתשובותיהם ובדרך כלל רק ידעו "להאמין" או "לקוות" שהתוצאות יאפשרו ממשלה אחרת.

הקש ששבר את גב הגמל היה חשיפת הקלטת שבה נשמע ישראל בכר, יועצו הבכיר של בני גנץ, מתאר את הבוס שלו כחלש ופחדן. הציטוטים של בכר הגיעו מעט אחרי החייאתה של פרשת הממד החמישי, שפגעה בדימוי של גנץ משני סיבובי הבחירות הקודמים כנער הפוסטר של השבט האשכנזי; אדם ששום רבב, תככים ושחיתות אינם דבקים בו . גנץ עצמו תרם משלו למבוכה בשורת התבטאויות מסורבלות ולעיתים מבולבלות, תוך שהוא טועה במילים ובשמות ומותיר רושם מביך על צופיו ומאזיניו.

להעיר את השדים

את הסימפוניה המתוזמנת היטב הזאת, שעליה ניצח נתניהו - שהיתה לא פחות מבית ספר לקמפיינרים - ליוותה כל העת מערכת אמוציונלית שהועצמה וקוטבה ככל שקרב יום הבחירות. אנשי "רק לא ביבי" שבקנאותם הצטיירו לעיתים כמייסדי דת או כת חדשה, העניקו למחנה שמנגד זהות משלו, ולמעשה בנו והעצימו אותו.

בשבועות האחרונים של הקמפיין התמסר נתניהו לתדמית "הנרדף" - פוליטית, אישית ושבטית - וכמי שנפל קורבן לאכיפה בררנית שנועדה להדיח כמעט בכוח, שלא לומר בהפיכה, את מי שרוב הציבור חפץ בהנהגתו. לפתע קפצו מהבקבוק "שדים" רדומים - "ישראל הראשונה" נגד "ישראל השנייה" ומלחמות עדתיות נשכחות.

תומכי ליכוד אחרי המדגם // צילום: גדעון מרקוביץ

נתניהו חרך את השטח עם הנרטיב הזה ועם טיעונים אחרים שלו, כשהכל מתועד בדיגיטל ומשודר לציבור הרחב באמצעי המדיה של הליכוד. גם השימוש באפליקציית "אלקטור", שבה החזיק הליכוד, סייעה לו למפות את הבוחרים, אחד לאחד, ולהגיע לרבים מאוד מהם. רבות מהשיחות בוצעו על ידי נתניהו עצמו, עד דקות מספר לפני השעה 22:00 בליל פרסום המדגמים.

ואז, ביום שני בערב, קצר נתניהו את הפירות: הוא הצליח להגביה במעט את שיעור ההצבעה בעשרות רבות של יישובים שזוהו כמעוזי הליכוד, ואגב כך את התמיכה בליכוד שנסקה שם. עם זאת, רוב העלייה של הליכוד בריכוזיו לא נבעה מעלייה בשיעור ההצבעה בריכוזים אלה, אלא מהצלחה של הליכוד להעביר אליו קולות מכחול לבן, ממפלגת העבודה, ממצביעי כולנו וזהות בבחירות אפריל 2019, וגם ממפלגתו של איווט ליברמן, מ"ימינה", ומהמצביעים לשעבר של עוצמה יהודית.

נתניהו, שניהל באמצעות מקורביו מו"מ מתמשך עם אנשי עוצמה, הצליח בעצם השיח עימם לפגוע בהם קשות. הציבור של "עוצמה" נוכח בתוך כמה ימים כיצד מפלגתו הופכת מתנועה אידיאולוגית שאינה נכונה לשום פשרה, לכזו שסוגיית פרישתה מהמרוץ היא רק שאלה של מחיר.

בן גביר ירד מ־84 אלף קולות (שבהם זכה בספטמבר האחרון) לכ־20 אלף קולות שאותם גירד בקושי השבוע. רבים ממצביעיו לשעבר הצביעו לאגודת ישראל ולליכוד, אפילו ביצהר, אחד ממעוזי התנועה. גם אם "עוצמה" היתה פורשת, כפי שרק כמעט קרה - ספק כמה ממצביעיה בפועל ביום שני האחרון היו באים להצביע למפלגות אחרות, כך שהחשבון של נתניהו היה כנראה נכון.

על הדרך, הקמפיין של נתניהו הביא לריסוקן, על סף הכחדה, של שלוש מפלגות היסטוריות. הירידה בכוחה של כחול לבן בסקרים, כפי שהשתקפה בשבוע האחרון שלפני הבחירות, הביאה לכך שכחול לבן חיפשה את הקולות האבודים בגוש השמאל, במפלגת העבודה־גשר־מרצ. בסקרים האחרונים האיחוד עמד על 10-9 מנדטים. בפועל זכה ל־7. מפלגת העבודה נותרה עם שלושה ח"כים, ומרצ עם שלושה. אורלי לוי־אבקסיס נותרה הנציגה היחידה מגשר ובפועל הביאה כנראה קולות מעטים בלבד.

האיחוד בשמאל נפגע פעמיים - בפעם הראשונה נטשו אותו בוחרים יהודים, במקור מצביעי מרצ, שהחיבור עם אורלי לוי־אבקסיס ופרץ היה "ימני" מדי עבורם. המצביעים הללו פנו לרשימה המשותפת, שהכפילה את כוחה במגזר היהודי בהשוואה לספטמבר וזכתה בשני מנדטים יהודיים במקום באחד. כך, למשל, ברעננה, בהרצליה, בגבעתיים וברמת השרון העניקו אלפי יהודים את קולותיהם למשותפת.

החיבורים שהפסידו

גם גשר והעבודה איבדו קולות, אך בדיוק מהסיבה ההפוכה. החבירה שלהם למרצ היתה עבור רבים ממצביעי פרץ ולוי "גשר אחד שמאלה מדי", והם העדיפו להצביע למפלגת מרכז־שמאל ככחול לבן ולא לפדרציית מפלגות שמרצ היא חלק ממנה. כך הפסיד החיבור מכל העולמות, ולמרות זאת היה כנראה הכרח פוליטי. אלמלא היה מתרחש, ייתכן שכל שותפיו או חלק מהם לא היו צולחים את אחוז החסימה.

מפלגה היסטורית נוספת שכמעט נעלמה מחיינו היא המפד"ל ההיסטורית, או בשמה הנוכחי הבית היהודי שבתוך ימינה, שם היא מיוצגת עתה על ידי נציג אחד בלבד - הרב רפי פרץ. גם כאן מלמדת התוצאה שאיחוד מפלגות הבית היהודי, תקומה והימין החדש היה הכרחי. פיצול חוזר היה מעמיד את כולן או חלק מהן בסכנת אחוז החסימה.

תוצאות חסרות תקדים. מטה הרשימה המשותפת בזמן המדגמים // צילום: גיל אליהו/ג'יני

חלק ממצביעי ימינה - עדיין לא ברור איזה חלק - העביר את קולותיו לליכוד. חלק אחר בעיקר בהתנחלויות חרד"ליות כבית אל, יצהר, אלון מורה ואפילו בנווה, היישוב שבו מתגורר רפי פרץ עצמו, העבירו את קולותיהם לאגודת ישראל. פעם נוספת התברר שציבורים "סרוגים" רחבים אינם מסוגלים להכיל שונות: מצביעים ליברליים פנו לליכוד כי לא יכלו לשאת את פרץ וסמוטריץ'. מצביעים חרד"ליים פנו ל"אגודה" כי לא יכלו לשאת את בנט ושקד הליברלים. המגזר הסרוג התגלה שוב כפזרן, ותרם את קולותיו למפלגות רבות. בניגוד למגזר החרדי, הוא אינו מסוגל, ואולי אינו רוצה להתאחד.

הליכוד ונתניהו "גזרו קופון" והגדילו את שיעורי התמיכה בהם ברבות מערי הפריפריה שבהן עלה שיעור ההצבעה, כולל באזור עוטף עזה, שרק לפני שבוע וחצי טווח על ידי הג'יהאד האסלאמי. בשדרות גרף הליכוד 51 אחוזים מהקולות לעומת 43 אחוזים בבחירות הקודמות בספטמבר (בשדרות, עיר מגוריו של עמיר פרץ, הצביעו עבורו רק 600 איש, כ־4.4 אחוזים מהקולות). תוצאות ועליות דומות בכוחו השיג הליכוד גם באשדוד (כ־36 אחוזים) בדימונה (62 אחוזים) ובאשקלון (48 אחוזים).

ככלל, בדרום הארץ בחר הרוב בליכוד. כך בבאר שבע - 50 אחוזים, ובירוחם - 47 אחוזים. גם בצפון זכה הליכוד בניצחונות גדולים. בקריית שמונה הצביעו עבורו 58 אחוזים, בנהריה - 48 אחוזים, בטבריה - 51 אחוזים ובעפולה - 52 אחוזים. בכל אחת מהערים הללו ובערים נוספות כצפת ובית שאן הגדיל הליכוד את כוחו ב־8-5 אחוזים.

לעומת זאת, במרכז הארץ הקרב היה שקול בהרבה וכחול לבן ניצחה במקומות יישוב מרכזיים רבים. בתל אביב היא זכתה ב־48 אחוזים מהקולות, בעוד הליכוד זכה רק ב־22 אחוזים. בחיפה ב־34 אחוזים לעומת 26 של הליכוד, ברמת גן בכ־47 אחוזים לעומת כ־43 בבחירות הקודמות, והליכוד כ־28 אחוזים לעומת כ־25 בבחירות הקודמות. בנתניה - ניצח הליכוד עם 43 אחוזים לעומת 23 של כחול לבן (בספטמבר ניצח אמנם הליכוד בנתניה אך בהפרש קטן יותר).

במודיעין־מכבים־רעות, מעוז מובהק של יאיר לפיד, ניצחה כחול לבן עם 45 אחוזים מקולות הבוחרים, לעומת הליכוד שזכה ב־28 אחוזים מהקולות. בשתי ערי התיקו בבחירות הקודמות היה שוב מאבק קשה. בפתח תקווה ניצח הליכוד עם 36 אחוזים לעומת 28 של כחול לבן; ובראשון לציון, העיר הרביעית בגודלה בארץ, ניצח כנראה הליכוד בהפרש קטן - 40 אחוזים מול כ־37 אחוזים של כחול לבן.

מחצית מבוחרי ש"ס לא חרדים

בירושלים גברו מפלגות "בלוק הימין" בצורה מובהקת על כחול לבן: 28 אחוזים בחרו בליכוד, 24 אחוזים ביהדות התורה, ו־17 אחוזים בש"ס. כחול לבן קיבלה בבירה רק 13 אחוזים ועוד 8 אחוזים בחרו בימינה. גם ביהודה ושומרון, שם הדירו רבים את רגליהם מהקלפיות בסיבוב הקודם, נרשמה עלייה בשיעורי ההצבעה. במרבית היישובים ניצחה ימינה, אבל ביישובים הגדולים פתח הליכוד פער גדול אף יותר מזה שבו ניצח בפעם הקודמת.

עיקר העלייה בשיעור ההצבעה בבחירות 2020 נרשמה במגזר הערבי, שהגדיל את כוחו הפוליטי בשני מנדטים נוספים. הרשימה המשותפת זכתה ברוב עצום כמעט בכל היישובים הערביים, והגדילה את כוחה ב־84 אלף קולות בזכות קפיצה של כ־10-5 אחוזים בשיעורי ההצבעה שם.

אם במגזר היהודי היו אלה מפלגות "רק לא ביבי" שהעצימו את כוחם של חסידי ראש הממשלה ותרמו לגיבושם ולהעלאת רמת המוטיבציה שלהם, במגזר הערבי היה זה נתניהו עצמו שבקמפיין "או ביבי או טיבי" שלו, העצים את כוחן של המפלגות הערביות, והעלה מאוד את שיעור ההצבעה שם. הישגים בולטים של הרשימה המשותפת נרשמו למשל באבו גוש - 80 אחוזים מקולות הבוחרים ובנצרת - 95 אחוזים.

במגזר החרדי שמרה אגודת ישראל על כוחה - 7 מנדטים. היא אמנם עלתה בכמה עשרות אלפי קולות, אך שיעור ההצבעה הגבוה בבחירות הללו השאיר את מספר המנדטים שלה ללא שינוי. ש"ס, לעומת זאת, המשיכה לגדול. היא גדלה מ־7 מנדטים ל־8 בבחירות אפריל 2019, מ־8 ל־9 בבחירות ספטמבר 2019, ושמרה על כוחה בבחירות 2020. כמחצית ממצביעי ש"ס, על פי ההערכה במפלגה, אינם חרדים, אלא מסורתיים.

הסוקר שפגע בול

לסוקרים היתה זו עונת בחירות מוצלחת. הם זיהו ימים מספר לפני הבחירות את שינוי המגמה, אולם לא את עוצמתה. מרבית הסקרים האחרונים העניקו לליכוד יתרון של מנדט או שניים, אך בפועל הליכוד פתח פער של 4 מנדטים. הסוקרים גם לא העריכו את גודל המפולת של העבודה־גשר־מרצ, והעניקו לה בסקרים האחרונים 9 או 10 מנדטים. הם גם לא חזו את הקיטון בכוחה של ימינה.

הסוקר המדויק ביותר, שזיהה ראשון את שינוי מגמת ההובלה של כחול לבן בסקרים, היה שלמה פילבר. התחזית של פילבר, חמישה ימים לפני הבחירות, היתה הקרובה ביותר לתוצאות האמת. מכון דיירקט פולס שלו קבע כי "גוש הימין נושק ל־60 מנדטים. גוש השמאל עומד על 55-54 מנדטים וליברמן יורד ל־6".

לראשונה, הוסיף המכון, "עוצמה יורדת אל מתחת לאחוז אחד". בניתוח התחזית שלו הסביר פילבר כי "כ־3 מנדטים השלימו את המעבר הסופי מגוש השמאל־מרכז לגוש הימין, ביניהם בוחרי גשר וכחלון מאפריל 2019", וכי "מול אובדן המנדטים לליכוד, כחול לבן מפצה עצמה בכשני מנדטים שהיא שואבת אליה מהעבודה־גשר. גם פילבר לא העריך עם זאת את הקפיצה הגדולה בשיעורי ההצבעה במגזר הערבי ואת הנפילה החדה של העבודה־גשר־מרצ.

אם צריך לסכם בהכללה את סיפור בחירות 2020, "ישראל השנייה" מעיירות הפיתוח והפריפריה ושכונות דרום תל אביב, שזהותה נוטה יותר למסורתיות, לאומיות ויהודיות, הצביעה לליכוד ולמנהיגה "הנרדף" שעימו הזדהתה. היא ניצחה את "ישראל הראשונה", החילונית ברובה, השמאלנית בחלקה, עם המעמד הסוציו־אקונומי הגבוה, שהצביעה כחול לבן וביקשה בעיקר דבר אחד - להחליף את ביבי.

נתניהו, שרוב חייו הפוליטיים שמר על עמימות אידיאולוגית נוטה לימין, שבר הפעם חזק ימינה והציג עמדה אידיאולוגית, נוטה למסורתיות ושזורה בתוכניות סיפוח שהשתלמה לו אלקטורלית. המפנה הזה בלט בעיקר על רקע מרכול הדעות וההשקפות בכחול לבן, שלא הציגה בסוגיות הללו קו ברור ואחיד.