בעזה מבינים: החבל מתוח כמעט עד לקצה - כל הדרך למערכה הבאה

בשיחות סגורות העריכו השבוע בכירים במערכת הביטחון שעוד לפני הבחירות תישמע שוב אזעקת צבע אדום בעוטף עזה. זה לא אומר שמישהו ברצועה מחפש מלחמה בכוח. זה כן אומר שאנחנו מדשדשים מרקטה לרקטה, מסבב לסבב, ובלי מבצע צבאי גדול שום דבר בעזה לא ישתנה מהיסוד.

בישראל ובחמאס לא רוצים מלחמה. בשני הצדדים עושים לא מעט כדי להימנע ממנה. אבל הפערים בין הצדדים כל כך עמוקים, שקשה לראות איך מגשרים עליהם. אנשי המודיעין המצרי ושליח האו"ם ניקי מלאדנוב אמנם בנו מנגנון יעיל של תיווך ותיאום בין הצדדים שמאפשר סגירה יחסית מהירה של אירועים אלימים, אבל זאת סתימה מקומית במקום שנדרש בו טיפול שורש.

גם בישראל וגם בעזה מדברים בגלוי בעד ההסדרה: הסכם ארוך טווח, שיאפשר שקט לתקופה ארוכה משני צידי הגבול. זה בערך הדבר היחיד שגם ישראל וגם חמאס מסכימים לו. מכאן, כל צד רואה את הדברים אחרת. חמאס רואה עזה שפתוחה לעולם, מכניסה פועלים וסחורות אבל גם אמצעי לחימה, ומנצלת את השקט כדי לבנות כוח צבאי משמעותי שיאתגר בעתיד את ישראל. ישראל רואה עזה סגורה, שמקבלת בדיוק את הפריטים שהיא צריכה לטובת השיקום הכלכלי־אזרחי, אבל נמנעת מכל פעילות של התעצמות צבאית.

הסיכוי לגשר בין שני הרצונות הסותרים האלה הוא נמוך מאוד עד אפסי. ועוד לא דיברנו על סוגיית האזרחים הישראלים וגופות חללי צה"ל שחמאס מחזיק, שגם בה המרחק בין הצדדים עצום: חמאס רואה לנגד עיניו עסקת שליט 2, שבה הוא מקבל תמורה משמעותית כנגד הנכסים שהוא מחזיק, וישראל רואה עסקה מצומצמת ביותר שהתשלום שכרוך בה יהיה מינימלי.

ועדיין, בשני הצדדים ממשיכים לנסות. פחות מתוך אמונה שזה יצליח, ויותר מתוך הבנה שהאלטרנטיבה גרועה יותר. שבסופה של מערכה עזה תישאר על 2 מיליון תושביה ואינסוף בעיותיה, ואם לא יימצא פתרון ליום שאחרי - רצוי כזה שיכלול חמאס מוחלש מאוד או חליף־חמאס - עדיף שלא להיכנס לסרט הזה, שיחזיר אותנו לנקודת ההתחלה בתנאים טובים פחות.

כמו בכל החודשים האחרונים, מי שהיה אחראי גם השבוע לבלאגן בעזה הוא הג'יהאד האסלאמי. חיסולו של בהאא אבו אלעטא בנובמבר אשתקד אמנם הסיר מהדרך בריון שכונתי מטריד, אבל לא באמת פתר דבר. הארגון ממשיך להצית מדורות, ולשפוך עליהן נפט להנאתו.

את מקומו של אבו אלעטא - שרשמית פיקד על הגזרה הצפונית בג'יהאד האסלאמי, אבל מעשית היה בעל הבית של הארגון בכל הרצועה - ירשו שניים. בחודשים האחרונים הם מנסים למצב את מקומם, וחלק מזה עובר בהתנסות קרבית. הם רוצים להוכיח לאנשיהם, ולא פחות מכך לחמאס, שהם כאן. שצריך להביא אותם בחשבון.

מוכרי האשליות

ביום רביעי בשבוע שעבר ביקש הג'יהאד לבצע פיגוע צליפה לשטח ישראל. צה"ל נערך בגזרה מודיעינית ומבצעית. למרות הטווח הרחוק (והעובדה שהצלף הפלשתיני הסתתר בתוך סככה), הצליח כוח ימ"מ לסכל את הפיגוע. הצלף חוסל לפני שצלף. 1:0 לישראל.

ביום ראשון השבוע ניסה הארגון לפעול שוב. שני מחבלים נשלחו להניח מטען קלע סמוך לגדר בדרום הרצועה. תצפית זיהתה אותם והפעילה כוח מגדוד חרוב. המחבלים חוסלו. 2:0 לישראל.

ביטוי של פרגמטיות. הלוי // צילום: יהושע יוסף

עד כאן הכל הלך חלק. הג'יהאד חיפש פיגוע, ישראל שמרה חזק בהגנה ועקצה בהתקפה. אלא שבישראל קיימת מדיניות (לא חדשה, כפי שטען השבוע שר הביטחון בנט) לאסוף במידת האפשר את גופות המחבלים מהשטח, לטובת מו"מ עתידי על שבויים ונעדרים. לא שמישהו באמת מאמין שזה יעזור, אבל גם למחבלים בעזה יש משפחות, וכך גם אפשר לחסוך את הלוויה, שלרוב הופכת לאירוע אמוציונלי שמסתיים לא פעם בהתנגשות עצבנית עם כוחות צה"ל על הגדר.

ההנחיה בצה"ל באירועים כאלה היא לא לשלוח חיילים להביא את הגופות, מחשש שהן ממולכדות. הוחלט לשלוח דחפור להביא אותן. נסיעה קצרה, למרחק של 90 מטר מהגדר. הכוונה היתה להרים את הגופה על הכף, ולהביאה לשטח ישראל. אלא שהקרקע היתה קשה, והדחפור התקשה להכניס את הכף שלו לתוכה ולהניף את הגופה. הזמן חלף, ובמקום החלו להתקהל צעירים פלשתינים, שניסו למנוע את איסוף הגופה. החלה התפרעות, שהפכה במהירות לאירוע אלים ומצולם. בסופו של דבר הגופה (אחת מהן) הובאה לישראל, אבל הנזק כבר נגרם.

אוגדת עזה טרם השלימה את תחקיר האירוע. סביר שהוא ילמד שהיו כאן נחישות ודבקות במשימה, אבל לא מספיק שיקול דעת. כאשר המאמץ הוא להרגיע את הרצועה - בוודאי ערב הבחירות - לא כדאי לתת לצד השני תירוץ להבעיר את הגזרה.
וזה בדיוק מה שהג'יהאד היה זקוק לו: תירוץ. בפיגור של 2:0, כשהקהל העזתי מאחוריו על רקע "ההשפלה" של אירוע הגופה, הוא יצא להתקפה. מאירוע טקטי, זה הפך לעניין של כבוד לאומי. זאת גם הסיבה שחמאס ישב במהלך שני ימי הלחימה על הגדר: לא מצטרף לירי, אבל גם לא ממש מפריע לג'יהאד לבצע אותו כדי שלא להיראות כמי שפועל כנגד רצון העם.

סביר שבג'יהאד רצו סבב מהיר. לגבות מחיר כלשהו מישראל, ולשוב לענייניו. עדות לכך היא הקפדתו שלא לחרוג מגבולות העוטף. אין לארגון שום בעיה מבצעית לירות לעומק ישראל, אבל גם בכיריו הבינו שזה לא המקום ולא הזמן להשתגע. העובדה שישראל שמרה על הגנה חזקה (ושוב: תודה לכיפת ברזל) אפשרה לסיים עוד סבב בלי נפגעים ועם נזק מינימלי. הלחימה אמנם התארכה יממה מעבר למתוכנן - בעיקר בגלל התקיפה של חיל האוויר בדמשק שחייבה את הג'יהאד להמשיך בשיגורים - אבל סיומה היה צפוי.

חמאס היה ראשון המברכים על כך. כתמיד, בתחילת הסבב ירדו מנהיגיו למחתרת, מחשש שישראל תנצל את ההזדמנות ותנסה לחסלם. ממעבה האדמה הם נערכו לאפשרות של הסלמה, אבל דחקו במתווכים הבינלאומיים - שאליהם הצטרף גם השליח הקטארי, שהגיע השבוע לעזה עם מנה נוספת של כסף מזומן - לסגור את הסיפור. זה לקח יום מעבר למתוכנן, ונדרשו גם סנקציות כלכליות (סגירת המעברים, הפסקת כניסת פועלים ומניעת דיג) כדי שזה יקרה, אבל בסוף זה קרה.

ביום שלישי חזרו החיים בעוטף למסלולם. העבודה חודשה, וגם הלימודים. ביום חמישי גם עזה חוזל"שה. ישראל פתחה מחדש את המעברים והחזירה את הדיג להיקפו המקורי. אלא ששום דבר לא באמת השתנה. שני הצדדים קנו זמן. עוד שבוע, לא יותר מכך. ישראל התקרבה עוד קצת לבחירות בלי להיקלע למערכה לא רצויה, וחמאס הרוויח עוד קצת אוויר כדי למכור לתושבי הרצועה את האשליה הקבועה שאוטוטו יהיה יותר טוב.

שאלות ה"יום שאחרי"

במערכת הביטחון לא אהבו את חשיפת ביקורם של ראש המוסד יוסי כהן ואלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי בקטאר. לא שנגרם נזק, אבל זה מסוג האירועים שעדיף היה שיתקיים בצנעה. הביקור הזה חשף את מה שהיה ידוע: שישראל עושה הכל כדי לקנות שקט ברצועה. כולל לשדל מדינות שאין לה איתן יחסים גלויים לממן ארגון טרור שרוצה להשמידה. 

אבל יותר מכך, הביקור הזה מבטא את הפרגמטיזם במערכת הביטחון. שצריך באמת לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה, וגם אם ניקלע אליה - להבין שיש את היום שאחריה. הלוי מרבה להזכיר בהקשר הזה את הגנרל דאגלס מקארתור, שאחרי שהכריע את יפן במלחמת העולם השנייה עסק בשיקומה. לקח הפוך היה לאמריקנים במלחמת המפרץ השנייה; הם הכריעו את עיראק, אבל לא השכילו לגבש תוכנית אזרחית־כלכלית־דיפלומטית שתעמיד אותה מחדש על הרגליים.

ישראל עושה נכון להיום הכל כדי להימנע ממלחמה בעזה (ולא משנה אם זה נובע מהבחירות, מרצון להתרכז באיראן או מניסיון כן ואמיתי להפוך כל אבן). היא גם עושה כל מה שנדרש צבאית כדי להיערך למלחמה, אבל אין לה אסטרטגיה מדינית אמיתית ליום שאחרי.

אסטרטגיה כזאת חיונית משום שישראל תיקלע למערכה בעזה. בשקף שנכלל בהערכת המודיעין השנתית שלו, פירט המכון למחקרי ביטחון לאומי את האפשרויות שיש לישראל מול עזה. יש בו שש אלטרנטיבות, מהסדרה ארוכת טווח או הסדרה מוגבלת, דרך הפסקת אש, אירועים על הגדר וסבבי לחימה מוגבלים, ועד מלחמה. עם סיכוי נמוך להסדרה (אפילו מוגבלת), מקרב כל סבב לחימה את הצדדים למלחמה.

אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון ולשעבר ראש אמ"ן, סבור שישראל לא צריכה להירתע ממלחמה. נהפוך הוא: שהיא צריכה לצעוד אליה בעיניים פקוחות, מתוך הבנה שרק היא תאפשר את שינוי המצב ברצועה מהיסוד. אמנם גם ישראל תידרש לשלם בה מחיר - כלכלי, ובעיקר של הרוגים בחזית ובעורף - אבל בסיומה יתאפשר להגיע להסדרה אמיתית, שמתבססת על הרתעה ולא על הנוסחה הנוכחית של שקט־ייענה־בשקט שמובילה לסבבי לחימה בלתי פוסקים.

"אם בסוף המלחמה סינוואר, הנייה ומוחמד דף לא יהיו, והפלשתינים בעזה יראו טנקים של צה"ל בחניון של בית החולים שיפא, אפשר יהיה להגיע להסדרה אמיתית ויציבה", הוא אומר. "מדי כמה שנים עזה צריכה תזכורת לכוחה של ישראל. עברו כבר יותר מחמש שנים מאז הפעם הקודמת. כנראה שהגיע הזמן לתזכורת חדשה".

ידלין סבור שכחלק מהיערכותה ל"יום שאחרי", חייבת ישראל לשאול את עצמה מי היא רוצה שישלוט ברצועה. היא־עצמה (התשובה שלילית), חמאס מוחלש (יש מי שתומך בכך), הרשות הפלשתינית (המדיניות של נתניהו בעשור האחרון מלמדת שאין לו עניין כזה) או גורם אחר. מי שלא ייתן לעצמו את התשובה על כך טרם היציאה לקרב, עלול למצוא את עצמו עם תוצאה רעה בסופו (מקריסת הרצועה ועד השתלטות עליה של גורם קיצוני עוד יותר מחמאס).

בינתיים, מנהלת ישראל סבבים. כאמור, סביר שעוד לפני הבחירות יחזור אי־השקט לעוטף. ואם לא, אז לבטח אחריהן. מתישהו יישבר לצד הישראלי. זה יקרה כתוצאה מנפגעים חלילה, או מהחלטה מושכלת. בנט דיבר השבוע על הפתעה שישראל מכינה לחמאס. בצה"ל זקפו אוזניים (וגם שפשפו עיניים) בתדהמה. אם זאת הפתעה, למה לדבר עליה. יתרה מכך: ההפתעה המדוברת לא גובשה בתקופתו במשרד, וגם לא בתקופת הרמטכ"ל הנוכחי. היא כבר ותיקה למדי, ואחראים לה אלוף פיקוד הדרום הקודם (וסגן הרמטכ"ל הנוכחי) אייל זמיר, והרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט.

בחמאס מבינים שישראל עלולה להשתגע. שהחבל מתוח כמעט עד לקצה. שלא כל יום פורים, ולא כל שבוע ערב בחירות. לכן מנסים ראשיו להרגיע, להימנע מפעילות, לשלוח מסרים של תקווה. הכל, חוץ מלרסן את הג'יהאד האסלאמי, מה שמבטיח שהטרלול בדרום יימשך - כל הדרך למערכה הבאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו