בנימין נתניהו הוא אסטרטג חכם. למרות החידתיות לגבי מדיניות ההסדרה והמהלומות שהוא מנהל נגד עזה־חמאסטן, אפשר לקבוע כי חוסר ההכרעה הפוליטית והיעדר ממשלה שיש לה סמכות ואמון מהכנסת מייצרים חוסר הכרעה מבצעית.
זה המקרה הברור שבו כרסום הדמוקרטיה פוגע בביטחון. הדשדוש הפוליטי הוא אחד הגורמים העיקריים למדיניות הסבבים. אם כי צריך לציין שהמשולש נתניהו־בנט־כוכבי מצא מנוף חדש והוא תקיפת בסיסים ואנשי ג'יהאד אסלאמי בסוריה.
אבל עזה לא תכריע את הבחירות. השבוע האחרון מסמן מפנה בזרמים האלקטורליים. מתברר שהיתה תועלת מסוימת באותה שנה בסוגריים, שתבוא אולי לקיצה ביום שני הקרוב. הקרחון הופשר. השנה האחרונה אפשרה לציבור לעכל לאט־לאט את דמותו של בני גנץ. לנגד עינינו, ההרכבה המלאכותית מתפרקת. ניכרת תנופה במחנות הליכוד. נראה שההפגזה בפלטפורמות החדשותיות והדיגיטליות לגבי שלוש הפרשיות המואפלות, הקשורות במפלגת כחול לבן, ניערו את הציבור. מה שנראה בהתחלה כהחלטה פושרת של מ"מ פרקליט המדינה לפתוח בחקירה של "הממד החמישי", מגלה סימני צונאמי. נוצר סחף שגורף איתו את תמלילי מנדלבליט־אשכנזי והטלפון הנייד שתוכנו בידי האיראנים.
כך שמלבד הנושאים הגורליים הרגילים - תוכנית טראמפ ואיראן - מתווסף נושא גורלי לא פחות. מערכות המשפט והאכיפה בישראל מנסות לעשות קרימינליזציה של המערכת הפוליטית. ההפללה הזאת, שבמרכזה ראש הממשלה נתניהו, מייצרת אווירת טרור בין הפוליטיקאים. היועמ"ש מנדלבליט טבע את הביטוי "עיר מקלט לעבריינים". הביטוי נקלט. עכשיו גם בני גנץ משתמש בו.
הכנסת נתפסת על ידי כחול לבן כעיר מקלט שכל פוליטיקאיה חשודים בפלילים. גנץ לא מבין את האל"ף־בי"ת של הדמוקרטיה וריבונות העם והכנסת. המגמה אינה בלעדית לישראל; גם בארה"ב ובבריטניה קיימת אותה תופעה. מי שרוצה להדוף את המתקפה על הדמוקרטיה, שהיא שלטון העם על ידי העם, אין לו הרבה אופציות. מפלגה גדולה אחת דמוקרטית או מפלגה שנייה שאינה דמוקרטית.
בשבועות האחרונים נתניהו הצליח להשתלט על סדר היום, וגנץ נראה פסיבי ומבולבל. כתבי האישום ירדו מהשולחן, שאותו הצליח נתניהו להפוך על גנץ, מנדלבליט ואשכנזי. הבעיה העיקרית של עם ישראל נשארת "ישראל ביתנו" של ליברמן. זו המפלגה היחידה שבמפורש אפשר לקבוע, כי הצבעה עבורה היא הצבעה נגד האינטרס הלאומי. בלי ליברמן - אחמד טיבי, עודה ויזבק מאבדים את משקלם כלשון מאזניים.
מדוע ליברמן מחבל במערכת הפוליטית הישראלית? כל אחד יכול לתת לכך תשובה כמיטב חוכמתו והידע שלו; בכל מקרה, טובתו של ליברמן כאיש עסקים גוזרת את התנהגותו הפוליטית. ישראל המפולגת והכתתית, כפי שלא היתה מאז מלחמת השחרור, חושפת את קיומן של קבוצות אוכלוסייה הנטולות כל תחושת סולידריות לאומית.
התעמולה של ליברמן משדרת שנאת ערבים וחרדים, ואולי בכלל שנאת יהודים; בוודאי אין בה אהבה גדולה למדינת ישראל. נתניהו ינסה למשוך אליו מתוך גוש הדבק של ליברמן את אותם בוחרים שיש להם אחריות לאומית. האתיופים, שהיו בעבר גוש בעל נטייה ימנית, פנו בחלקם לכיוונים רדיקליים; אם הפעם יחזרו לברית הטבעית שלהם עם המחנה הלאומי, יכולה להיות לכך השפעה גדולה אף מעבר לגבולות הקהילה.
נקודת המפתח שכולם מכירים אותה היא אחוזי ההצבעה. המיקוד הוא סביב ערים כמו טבריה, נתניה, עפולה, חיפה, אשדוד ואשקלון, לוד ורמלה וקריית גת. באר שבע היא גם מודל. מבחינת הליכוד, השאלה המקומית היא איך הופכים 50 אלף מצביעים ל־60 אלף. הדינמיקה של השבוע וחצי האחרונים מובילה לשם.
מניה דמגוגית
ברני סנדרס רוכב על ההשמאלה הניכרת בחברה האמריקנית, ונסיקתו היא עניין מסוכן לישראל
ברני סנדרס הוא בן 78, אבל עדיין אפשר לראות עליו את היציבה של הרץ למרחקים ארוכים. כתפיים כפופות מעט, הראש נוגח קדימה. לפני שנתיים הוא נסע לביקור אצל אחיו לארי המתגורר בעיר אוקספורד שבאנגליה.
כל שכיות החמדה האוקספורדיות לא עניינו אותו; גררו אותו לסיור בארמון בלנהיים, שם נולד אחד, ווינסטון צ'רצ'יל. הוא העיר משהו על עבודת הפרך והניצול שהיו מנת חלקם של הפועלים שהשתתפו בפרויקט הדיור הזה לפני כ־300 שנה. אבל היה מקום אחד שברני ביקש ביוזמתו לראות: זה המסלול שעליו שעט רוג'ר בניסטר במאי 1954 כאשר שבר את מחסום ארבע הדקות בריצת מייל. כאשר קראתי על כך הרגשתי שלפחות בנימה אחת אני יכול להתחבר איתו. סנדרס רוצה לראות את המסלול של רוג'ר בניסטר. לא ייאמן!
אבל זה בערך הדבר החיובי האנושי היחיד אצל ברני, כי מכל בחינה אחרת, האיש מסוכן. לגבי ישראל, רק לאחרונה הוא הודיע כי הוא מסרב להופיע בוועידת איפא"ק כי משתתפים בה מנהיגים גזענים. כקומוניסט רדיקלי, בשורשיו הוא אנטי־ציוני ומוכן לראות את מדינת ישראל קיימת רק בגבולות 67' וכישות פוסט-יהודית, כמקובל אצל רבים גם באקדמיה הישראלית.
סנדרס מבטא במכוון את האיבה שלו לישראל על ידי אמירותיו המחפירות על איפא"ק ועל רה"מ נתניהו. הקהל בעימות בדרום קרולינה, השבוע, מחא כפיים כשהוא כינה את נתניהו "ריאקציונר" ו"גזען". הוא דמגוג סוציאלי שמתחיל לעורר פחדים אצל חלק מהאמריקנים.
הבעיה היא שאפילו הנשיא דונלד טראמפ, שצלח את שדות המוקשים של הליכי ההדחה בקונגרס, יתקשה לנצח את סנדרס בנובמבר, בבחירות לנשיאות. אסטרטגים אובייקטיביים לחלוטין מעולם ההשקעות הפיננסי מזהים במפורש סחף חזק שמאלה בחברה האמריקנית.
אחד ממרכיבי היסוד של ההשמאלה באמריקה הוא הנושא הפלשתיני. קשה לדמיין היום עולם שבו ארה"ב אסרה על אנשי אש"ף להיכנס לתחומה. כיום סנדרס משדר שישקול החזרת השגרירות האמריקנית לתל אביב, והחשבון שלו הוא שעוינות לישראל משתלמת.
לשמאל הישראלי היתה תרומה מכרעת לחדירת אש"ף לארה"ב. "אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה", סיפר חיים שור המנוח, שטען כי ידידיו הפלשתינים הונו אותו ואת חבריו. "אנחנו ארגנו כנס של ישראלים ופלשתינים בוושינגטון ב־87', ומחלקת המדינה האמריקנית לא רצתה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקני. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקנים... בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם".
הפוליו של ימינו
הקורונה מחזירה אותנו לימי הבהלה של מגיפות קשות מן העבר, ויש מדענים שזה מתיישב להם בול עם האג'נדה
פרופ' עמירם גולדבלום הוא איש מדע. דווקא בגלל הרקע שלו בתחום, יש עניין בהצעה שלו להכניס לסגר שכונות רבות של חרדים ואף ערים שלמות המזוהות על ידי אוכלוסייתן החרדית, דוגמת אלעד, בני ברק ומודיעין עילית. גולדבלום אף טורח להחדיר פאניקה ותיאוריות קונספירציה סביב הקורונה: "מסתירים מכם את האמת בגלל הבחירות".
מחפשים הגנה מול נגיף הקורונה // צילום: רויטרס
אחרים עושים זאת בצורה יותר "מקובלת" בחברה הישראלית; הם נבהלים מכל אדם שנראה שמוצאו מהמזרח הרחוק ועיניו מלוכסנות. תושבי הר גילה מפגינים ומונעים כניסת דרום־קוריאנים לבידוד במתקן שנמצא שם. עלה גם דיווח על גירוש ילדים סינים מגני ילדים. להגיד גזענות זה קל מדי. זה הרבה יותר גרוע.
ממש מול העיניים אפשר לראות באיזו מהירות מתקלף האדם המודרני והמתקדם ביותר מכל האיפור התרבותי וחוזר בבת אחת למנטליות של המגיפה השחורה. מהמאה ה־21 היישר אל המאה ה־14. זה לא רק הקוריאנים, אלו גם כל אלה שהיו אולי בסביבתם. ילדים מבית ספר מסוים בדרום מסורבים ולא נותנים להם לעלות לאוטובוס. ולפי עמירם גולדבלום, זה גם כל מי שבכלל נכנס למערת המכפלה, ואחר כך מסתובב ברחבי העולם ומנשק מזוזות, וכמובן גם כל מי שנכנס לבתי הכנסת... יש לזה שם.
אולי זה רק מצער, ואולי יותר ממצער: פרופ' גולדבלום הוא בנו של פרופ' נתן גולדבלום, זוכה פרס ישראל. בשנות ה־50 של המאה הקודמת התרגשה על העולם מגיפה הרבה יותר קטלנית, שהגיעה גם לישראל - זו מגיפת הפוליו, שיתוק ילדים. ד"ר יונה סאלק פיתח את החיסון, ופרופ' גולדבלום טס למעבדה שלו בארה"ב, למד את הנוסחה והשיטה יחד עם עוד שני אנשי צוות והצליח לייצר בארץ בשנים 1956-1957 את חיסון סאלק. בכך הציל בוודאי אלפי ילדים ומבוגרים בישראל וחוסלה המגיפה.
אני לא יודע איזה בן אדם היה נתן גולדבלום, אבל בשונה מבנו ההומניסט אוהב האנושות ושוחר השלום, הוא כנראה גם אהב גברים, נשים, זקנים וטף. בייחוד טף.
החוב הבלגי
מצעד אנטישמי בבלגיה מזכיר שזו מולדת ההשכחה וההכחשה, ושאין לה שום עמדה מוסרית להתערב בסכסוך במזה"ת
שגריר ישראל בבלגיה, עמנואל נחשון, הוא אדם מתון והגון. התנהלות דיפלומטית ביחסים בין מדינות זורמת אצלו בדם.
בתחילת השבוע שיגר נחשון בטוויטר כמה תמונות מהקרנבל בעיר אלאסט, וקשה להאמין שבמדינה מערבית מתקדמת תופעות כאלה בכלל יכולות להתרחש. בתמונות נראו קבוצות בתהלוכה מחופשות לפי מיטב האופנה האנטישמית. הדימויים לקוחים מאוסף הלהיטים הגדולים של יוליוס שטרייכר ויוזף גבלס. נחשון כתב שיהודי לא מפחד והוא רצה לראות מקרוב איך הזוועה הזאת נראית. הוא ראה, ולדעתי הוא לא רחוק מהרגע שבו ייאלץ לבחור בין שפיותו לבין משיכת הפלאג על הבלגים, כפי שעשה לפני 16 שנה השגריר צבי מזאל בשטוקהולם.
הבלגים הם באמת לא עם מאוד אינטליגנטי. הם רק רצים על אדי הדלק של בורות ההשכחה וההכחשה. מוסד משונה שעדיין נקרא "המוזיאון המלכותי למרכז אפריקה", לא הרחק מבריסל, מתעד בדרכו המעוותת והאדנותית את פשעי הקולוניאליזם הבלגי בקונגו.
השואה הסתיימה לפני 75 שנה. רצח העם שהבלגים ביצעו בחבל הארץ המרכז־אפריקני שנקרא קונגו התרחש כמה עשרות שנים קודם לכן. אבל במידה רבה היא לא רודפת את בלגיה, ועובדה שהמדינה הזאת, שתורתה היתה אמנות תורת הגזע, הפכה למדינה העוינת ביותר לישראל. כאילו אם ניצלו, עינו והשמידו את השחורים באפריקה, כדי לכפר על כך הבלגים סבורים שצריך לפעול נגד היעד הנכון שהוא היהודים.
במאמר אדיר בגיליון "האטלנטיק" האחרון מתאר אדם הוכצ'ילד את המוזיאון הבלגי למרכז אפריקה, וכיצד בלגיה האימפריאליסטית משתקפת מתוך המוזיאון הנצלני, שעדיין לא התנער מהעבר. משך 23 שנים, עד 1908, היתה קונגו רכושו הפרטי של המלך ליאופולד. מלכי בלגיה הם בעיקר ליאופולדים ואלברטים, עם איזה בודואן או פיליפ בהפסקות התה.
הג'נוסייד שהבלגים ביצעו התבסס על מערכת העבדות, ששִעבדה את רוב אוכלוסיית הגברים כעבדים שנשלחו למעבה הג'ונגל למטעי הגומי של המלך. בתקופה הזאת מתה, לפי ההערכות, כמחצית מאוכלוסיית קונגו - כ־10 מיליון בני אדם. כדי לאלץ את הגברים לעבוד תוך סיכון חייהם, הוחזקו נשות הכפרים כבנות ערובה בידי צבאו הפרטי של המלך.
עד שנת 2005 היה המוזיאון המלכותי שריד של העולם הקולוניאלי הרצחני - והאפריקנים הוצגו שם כפי ש"החלוצים" הבלגים, שודדי הגומי והשנהבים, ראו אותם. גם היום, במוזיאון שעבר שכתוב פוסט־קולוניאלי מסוים, לדברי הוכצ'ילד, עדיין מוצגת אמירתו המפוארת של המלך אלברט ה־1: "המוות קצר ללא רחם בשורות החלוצים. לעולם לא נוכל לשלם את החוב המוסרי שאנו חבים לזכרם". מי שהנציח את המפלצתיות הבלגית של החלוצים השודדים האלה היה ג'וזף קונרד ב"לב המאפליה".
הבלגים פשוט לא בעמדה מדינית ומוסרית להתערב בענייני הסכסוך במזרח התיכון. האימפריאליזם הבלגי מלך עד 1960, והבלגים עוד הספיקו להשתתף בהתנקשות בפטריס לומומבה בשנת 1961. אנשים שהחזיקו "גן חיות אנושי" של ילידים ליד בריסל, צריכים פשוט להתמקד בתעשיית השוקולד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו