לא על העלייה לבדה

תנועת בני עקיבא העולמית מונה 110 סניפים, כ־20 אלף חניכים, רק 2,000 מתוכם באירופה. החודש התכנסו בצרפת מאות מדריכים בני 15-19 כדי לקבל חמצן, חיזוק וחומרים למחשבה. השיחות ביניהם נערכו בשלל שפות היבשת, כולל עברית, והצעירים בני עקיבא שפגשתי היו שונים מאוד מאלה שאני מכירה בארץ: בנות במכנסיים ובנים ללא כיפה (אלא אם כן מדובר בתפילות ובסעודות השבת), חיבוקים ולחיצות ידיים, ובמוצאי שבת יש אפילו דיסקו.

יונתן בולג (29) הגיע לכנס כממונה על פעילות סניף בני עקיבא בשווייץ. "מה שעומד לנגד עיניי בשליחות שלי עם הנוער הוא הקישור שיהיה בתודעה שלהם בין יהדות לבין כיף", הוא מסביר, "אני רוצה שהם יישארו מחוברים לזהות היהודית ושיצברו חוויות חיוביות. ילדים לא יבואו לתנועת נוער אם זה יהיה כבד, כך שכיום המפתח לשמירה על זהות יהודית הוא הנאה".

בולג ממלא את התפקיד שלו בהתנדבות. בניגוד לשאר השליחים של התנועה הוא לא ישראלי, על אף העברית המשובחת. הוא בכלל יועץ אסטרטגי בבנק UBS, הבנק הגדול בשווייץ. "אני לא בא לחנך אותם. לא אומר לבנות או לבנים מה ללבוש ואיך נכון להתנהג, לא מטיף לשמירת נגיעה, אני לא חושב שזה המנדט שלי".

אתה מדבר על זהות יהודית, לא הזכרת עלייה.

"אני עצמי לא עשיתי עלייה, אז קשה לדבר על דברים שאני לא משמש דוגמה להם. יש לי סבתא אחת ניצולת אושוויץ, אבל מהצד השני אנחנו משפחה שורשית בשווייץ וקשה לנתק את השרשרת. החיים בשווייץ טובים ליהודים".

בניגוד לתמונה האידילית שמתאר יונתן, בני הנוער שהגיעו מגרמניה אל הכנס מרגישים שטבעת החנק האנטישמית מתהדקת סביב צווארם. מי שמחזק אותם במסגרת הסניפית הוא המנכ"ל המקומי, איליה טרובמן (26), שנולד באוקראינה והיגר לדיסלדורף בגיל 5: "ההורים יכלו ללכת לישראל כמו הדודים שלי, ההחלטה על גרמניה היתה שכלית: חינוך טוב לילדים, מדינה סוציאלית, יהיה כסף. למשל, עכשיו כסטודנט קיבלתי מגרמניה 900 יורו בחודש ואת שכר הלימוד חינם".

הספקות הראשונים בדבר החלטת משפחתו לעבור לגרמניה עלו בזמן מלחמת לבנון השנייה: "גרנו בשיכון מהגרים בבניין עני, לא ידעתי שאני יהודי ומה זה אומר. יום אחד שכן בן 8 בא וצעק עלי שאני יהודי מסריח ושהמדינה שלי תוקפת את המדינה שלו. הוא היה לבנוני. שאלתי את אמא מה קרה וזה פתח את השער לשיחה על יהדות ולהבנה שיש לנו דת אחרת. אמא הלכה לבית של השכן ואמרה לו, 'אז מה אם אנחנו יהודים? אתה השפלת את הבן שלי בלי סיבה ועכשיו תנשק לו את הרגליים'. וכך היה. אמא של אותו הילד רק הביטה נדהמת בעוצמות של השכנה האוקראינית־יהודייה־גרמנייה".

בכנס אני פוגשת גם זוגות של שליחים, ובהם פדיה הלפרין, שסיים תואר שני בכלכלה בטכניון, ורחל אשתו, יועצת ארגונית. זוג מחונן, בני שלושים בקושי, שהחליטו לתת לקריירות לחכות כי בגולה מתרחשים תהליכים דחופים. "הבית שלנו באמסטרדם פתוח כל הזמן, לכל אחד, וזו התפיסה", אומר פדיה, "שיראו מה זה בית יהודי ישראלי, שהתורה מחוברת ושהדרך היחידה להגשים את כל המאוויים היא בארץ. אני לגמרי מכוון לעלייה, זאת הסיבה לשליחות מבחינתי".

פדיה הוא שליח הסוכנות היהודית ובני עקיבא אך גייס כספים גם עבור "הבונים" כי החיבור איתם היה לו חשוב. קשה להתפרנס רק משליחות אחת, אני רושמת לעצמי, עובדה שכולם פה מקבלים משכורות מכמה גופים. דבורה לזר, למשל, היא שליחת בני עקיבא במילאנו ונמצאת שם גם מטעם פרויקט מחנכים ישראלים של משרד החינוך וההסתדרות הציונית העולמית. "הקהילה הזאת לא תהיה לנצח", היא אומרת, "הם בורחים החוצה. ואם הם כבר בורחים - אז שיברחו לארץ". אלה היו הדיבורים הברורים היחידים ששמעתי על עלייה במהלך השבת, והם היו בשיחה איתי. כנראה כלפי המדריכים, עניין העלייה הוא סיפור אחר.

חוזרים מישראל - ותורמים

שיא הכנס תוכנן ליום ראשון - מיפקד סמוך למגדל אייפל. עיקר החשש נרשם בקרב הנוער הצרפתי. שאלתי אותם למה (כאילו שזה לא עבר גם לי בראש), אבל לתשובות כאלה באמת לא ציפיתי: ג'ונאס הלך ברובע ה־19 בפריז וחטף קורקינט בראש, פיצחו לו את הגולגולת וצעקו עליו בערבית; בנימין יצא לחופשת סקי, שמע מאחור צעקות בגרמנית "חבל שהיטלר לא גמר את העבודה", וכשהסתובב חטף כדור שלג בפניו; גם אדם אזולאי, בחור מרשים בן 16, מדריך בסניף שטרסבורג שזה עתה נפתח לאחר 12 שנים של חוסר פעילות, מספר על תקיפות אנטישמיות שחווה.



אדם, הוריך לא מפחדים? למה אתם נשארים?

"היה דיבור על עלייה לארץ כשלה פן היתה מועמדת, ההורים אמרו שאם היא תנצח הם יעזבו את צרפת. אבל מקרון נבחר, אז החליטו להישאר. זה לא נורמלי אבל הם אומרים שהמצב עדיין סביר. כשאסיים את הבגרויות אני רוצה להגיע לשנה בישראל לבדוק אפשרויות".

ביקשתי משרי מאייר, ראשת דסק אירופה בתנועת בני עקיבא העולמית, שתסביר לי את עניין העלייה. "קודם כל, ברגע שאנחנו מעלים את כולם אנחנו סוגרים קהילה", היא אומרת, "כמו כן, לא בכל מקום אפשר להגיד את זה בצורה פשוטה, יש מקומות שבהם תגידי 'עלייה' ואנשים יקומו וילכו. מטרת העל מבחינתי היא לנסות להביא את המדריכים לתוכנית בארץ אחרי י"ב. שיחוו משהו חזק, שבעקבותיו אולי יבחרו לעשות צבא או שירות לאומי, וכשישובו לקהילות שלהם יהיו משמעותיים יותר ותורמים יותר".

אז אתם ממשיכים לקיים את הגולה בהחלטה מודעת?

"כשהיינו קטנות קראו לזה בכינויי גנאי. אחרי כמה שנים בחו"ל מבינים את התמונה המורכבת. אנשים עושים דברים טובים גם שם ומקיימים חיי קהילה יהודית. הייתי שליחה בשבדיה, וכשהתחיל מבצע עופרת יצוקה ערכנו הפגנת הזדהות עם ישראל.

בתוך דקות הקיפו אותנו מוסלמים, שוטרים שהגיעו צעקו לנו: 'ג'וז, ראן!' וטסנו משם. רצתי עם תינוקות ליד אישה ניצולת שואה שלא האמינה שזה קורה לה שוב. כישראלית חשתי מושפלת, אבל היהודים השבדים לא ויתרו: שבועיים אחר כך הפגנו שוב, הפעם עם חברת פרלמנט שבדית ופי חמישה קהל".

כשרחבת האבן הסמוכה למגדל אייפל התמלאה בנוער נרגש בחולצות של בני עקיבא ודגל ישראל ענק, שרי סיפרה להם על סבא שלה שהחליט לעלות לארץ לפני שמונים שנה והציל את המשפחה שלו. כשמדריכים צעירים שרים "התקווה" עטופים במעילים מול רוחות האנטישמיות המנשבות בפריז, גם מילות ההמנון הוותיק של בני עקיבא: "בלב אמיץ בעזרת השם", מקבלות תוקף עכשווי.