החדש של גרין דיי: כייפי, חצוף ורענן

"Father of all Motherfuckers", גרין דיי

ב־2007 הציגה להקת גרין דיי לעולם את הפוקסבורו האט טאבז, הרכב גאראג'־פאנק שמורכב מכל חברי, ובכן, גרין דיי עצמה. תחת פסבדונים ובמעטה של להקה "אנונימית" קטנה (בניגוד למפלצת רוק־האצטדיונים שגרין דיי נהייתה כמה שנים לפני כן), היא הקליטה אלבום שלא נשמע בכלל כמוה ונעדר החשיבות הפומפוזית שאפיינה אותם.

זה היה מרענן, שונה, כיפי, חצוף, ובעיקר - נטול יומרות. פרויקט הצד החביב התקבל בברכה גם על ידי מי שמאס בלהקה עם הפיכתה ליצרנית להיטי ענק מתישהו באמצע הניינטיז, ומאז במשך כמה שנים הקפידו בילי ג'ו ארמסטרונג וחבריו להפציע ולהופיע תחת שם העט והתחפושת המינימליסטית, במקביל להקלטת אלבומי רוק בומבסטיים ומלאי יומרה תחת שמה של להקת האם.

הייתם מצפים שב־2020, אחרי כמעט ארבע שנות ממשל טראמפ, גם אלבומם החדש, "Father of all Motherfuckers", יעסוק בפוליטי ובחברתי. אז הייתם מצפים. בפועל, גרין דיי החליטו לעשות הפוך על הפוך ולהקליט את אלבומם הקצר ביותר אי פעם: רק 26 דקות אורכת חוויית ההאזנה הזו היא המרימה, הבועטת והשמחה יותר מכל דבר שהוציאו בערך מאז ימי "Dookie" מ־1994.

זה נכון בעיקר לגבי חלקו הראשון של האלבום, מכונת ירייה של מנגינות פאנק רוק שלא נשמעות בשום צורה כמו הרכב שקיים כבר 33 שנים. שיר הנושא, שגם פותח את האלבום, נשמע במונחי סאונד, רוח ואטיטיוד כמו איגלז אוף דת' מטאל הכיפיים; "Meet Me on the Roof" כולו רוח נעורים, שטות ומרד; ו"I was a Teenage Teenager", גם אם נחשב לשיר הכי "גרין דיי" באסופה, מתהדר בשם מטופש אך משעשע, שבמובן מסוים מגדיר את האלבום הזה.

הציניקנים (וחלק מהמבקרים בחו"ל) יטענו שמדובר ברצף שירים חסרי משמעות או מילים ראויות מצד חבורת גברים שנושקים ל־50 ומתעקשים בכוח לדגמן נעורים אנרכיסטיים פרועים. חובבי ההרכב, ועימם כותב שורות אלה, יגידו שהלוואי שכל אגדות הרוקנרול במעמדם יישמעו חצופים, רעננים וכיפיים כמו האלבום הזה, שמותיר אותך עם חיוך על הפנים וחשק עז לפזז ולרקוד. השאלה כמה טינאייג'רים עוד רוקדים היום במסיבות לצלילי רוק גיטרות בכלל, היא כבר נושא אחר לגמרי.