מבצע ארצי ל"ניקיון והיגיינה"
השבוע לפני 70 שנים נערך ברחבי הארץ "מבצע תברואה", שאותו ארגן משרד הבריאות. במסגרת המבצע, שכלל את כל היישובים, נערכו אירועים רבים כדי להנחיל לציבור את תודעת השמירה על הניקיון ועל ההיגיינה - תחומים שבאותם ימים לא עמדו תמיד בראש סדר העדיפויות של הציבור.
בסניפי קופות החולים נתלו כרזות עם כותרות בנוסח "אזרח! עשה את חלקך למען הבריאות", או "אתה נקי, אני נקי - כולנו נקיים", ובשעות הערב נערכו בסניפים הרצאות בנושאים דוגמת "היגיינה בחיי היומיום", "הטיפול ההיגייני בילד בגיל בית הספר" ו"סודות ההיגיינה הנשית".
בישיבת הממשלה שנערכה השבוע לפני 70 שנים העלה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, על נס את החשיבות שבטיפוח הרגלי ניקיון: "עולים רבים הגיעו אלינו מארצות שבהן לא חוו אקלים חם כמו זה השורר בארצנו, ואחרים הגיעו ממקומות שבהם השמירה על ההיגיינה לא היתה על המדרגה הגבוהה ביותר. אנו נדרשים בעת הזאת ללמד ולחנך את הציבור בישראל לניקיון אישי, שכן שירותי הבריאות והרפואה בישראל אינם ערוכים לטפל במחלות או במגיפות שעלולות לפרוץ כתוצאה מהיגיינה לקויה של הציבור".
בהמשך ביקר ראש הממשלה בבית הספר ביל"ו שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שם חנך תערוכה בנושא "מפעלי ההיגיינה והבריאות בבתי הספר ובגני הילדים".
גם חיל הרפואה של צה"ל הצטרף למאמץ הלאומי לשמירה על הניקיון האישי, באירוע מרכזי שנערך במחנה סרפנד (צריפין), בהשתתפות קצינים מכל היחידות וכתבים צבאיים. המוזמנים ביקרו בתערוכה "היגיינה בצבא", שהוצגה במקום, ואחר כך שמעו הרצאה מפי פרופ' גדעון מר, מנהל "המחלקה להיגיינה מונעת בצה"ל".
בסוף האירוע התכנסו הנוכחים באולם המרכזי ושרו יחד את "המנון ההיגיינה". בסיום השירה הוצג תסכית בנושא - בביצוע שלושה משחקני תיאטרון הבימה.
סרט אמריקני ראשון על תקומת ישראל: "חרב במדבר"
השבוע לפני 70 שנים החלה בארץ הקרנת הסרט האמריקני "חרב במדבר" ("Sword in the Desert"), שזכה מייד לפופולריות עצומה.
כוכבי "חרב במדבר": מרתה טורן (מימין), סטיבן מקנלי ודיינה אנדרוז צילום באדיבות ארכיון IMDb
היה זה הראשון בסדרת סרטים הוליוודיים שסיפרו את הנרטיב הישראלי במאבק לעצמאות: ב־1960 הופק הסרט הידוע "אקסודוס", וב־1966 עלו לאקרנים הסרטים "יהודית", בכיכובה של סופיה לורן בדמות יהודייה שהובאה לארץ כדי ללכוד פושע נאצי שמסייע לערבים במלחמת העצמאות, ו"הטל צל ענק", סיפורו של הקולונל היהודי־אמריקני דוד מרכוס, שהתנדב לצה"ל, היה לאלוף הראשון - ונורה למוות בשוגג מאש זקיף עברי. בסרט זה שיחקו שלל כוכבים הוליוודיים, בהם קירק דאגלס (שנפטר בשבוע שעבר), ג'ון וויין, יול ברינר, פרנק סינטרה - וגם חיים טופול שלנו.
בשונה מהסרטים שבאו אחריו, "חרב במדבר" לא כלל שום סצנה שצולמה בישראל (המפיקים העדיפו לא להתרחק מהוליווד וקבעו את אתר ההסרטה ברצועת חוף שבין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו). סיפור הרקע של הסרט עסק בספינת מעפילים שחמקה מהמצור הבריטי, והעלילה עקבה אחרי חיי הקיבוץ והשירות במחתרת ההגנה - דרך דמותה של ישראלית בשם "סברה", שדרנית בתחנת שידור חשאית (ייתכן שההשראה באה מפעילות המחתרת של הח"כית לשעבר גאולה כהן ז"ל).
הסרט הוקרן בארבעת בתי הקולנוע הגדולים שפעלו בזמנו בארץ: "מוגרבי" ו"אלנבי" בתל אביב, "אדיסון" בירושלים ו"ארמון" בחיפה. הביקוש לכרטיסים שבר שיאים ופרנס ספסרים רבים, כשבתום כל הקרנה פרץ הקהל בתשואות סוערות.
קשיים בלימודי הרפואה בירושלים
בית הספר הראשון לרפואה בארץ נפתח בירושלים ב־17 במאי 1949 בבניין החברה התנ"כית בעיר (כיום כיכר ספרא 8). תשעה חודשים אחרי שהוקם, נראה היה שהמוסד עומד בפני משבר קיומי: שיעור נשירת הסטודנטים ממנו היה גבוה, תלמידים אחרים קרסו מעייפות בשל מחסור בשעות שינה, ותלמיד אחד לא עמד בלחץ הרב - ושם קץ לחייו.
צילום: טדי בראונר, באדיבות לע"מ
בשנתה הראשונה, 120 מתוך 140 תלמידי הפקולטה לרפואה היו עולים חדשים שהחלו ללמוד באירופה, עלו ארצה להשתתף במלחמת העצמאות - וכעת ביקשו להשלים את לימודיהם. בארץ הם נדרשו להשתלט במהירות על שתי שפות ההוראה, עברית ואנגלית, בד בבד עם לימודי הרפואה עצמם, שהחלו בשמונה בבוקר והסתיימו (כולל לימודי השפות) בתשע בערב. סטודנטים מבתים מעוטי יכולת נאלצו לעבוד גם בלילות כדי לפרנס את עצמם.
לנוכח הקשיים הודיע נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' זליג ברודצקי, שבכוונתו לארגן נשף פורים לאנשי החברה הגבוהה בירושלים, במלון המלך דוד. "שם אבקש מגבירי העיר שיפתחו את ליבם וכיסם למען תלמידי הפקולטה לרפואה".
לקוח ניצול השואה ניפץ רדיו גרמני בחנות
ניצול שואה נכנס השבוע לפני 70 שנים לחנות למוצרי חשמל ברחוב אלנבי בתל אביב וביקש לרכוש מקלט רדיו. בעל החנות הצביע בגאווה על מכשיר מתוצרת החברה גרונדינג,
תוך כדי שהוא משבח את איכות הייצור הגרמנית. הקונה ההמום פרץ בשאגות רמות, אחז במכשיר הרדיו וניפץ אותו על הרצפה - לעיני המוכר הנדהם. התקרית גררה התקהלות של עוברי אורח סקרנים בפתח החנות, וניידת משטרה שחלפה במקום עצרה לברר את פשר המהומה. השוטרים שאלו את הסוחר מה מקור הרדיו הגרמני שהציע למכירה, שכן ישראל מחרימה את גרמניה ותוצרתה. המוכר השיב שרכש את המכשיר מעולה חדש, שהביא אותו מאירופה.
רדיו "גרונדינג", דגם מ-1948
מפורטוגל: בתים משעם
אל שלל ההצעות שהגיעו לישראל ממקומות שונים בעולם, במגמה לפתור את משבר הדיור הקשה, הצטרפה השבוע לפני 70 שנים הצעה מחברה פורטוגלית, שהקימה על מגרש פנוי בשכונת מכבי בתל אביב בית לדוגמה, עשוי כולו שעם. הבית, בשטח 23 מ"ר, הכיל חדר אחד, שירותים ומטבח, ונציג החברה סיפר ש"פועלי החברה מקימים בית כזה בתוך ארבע שעות עבודה, ומחירו בישראל יעמוד על 350 לירות בלבד (40 אלף שקלים במונחי ימינו)".
החייל נהרג בגלל כאפייה
טרגדיה אירעה ב־12 בפברואר 1950 באחד ממחנות צה"ל. חייל יצא מאוהלו באישון לילה, לעשות את צרכיו, ובדרך עטף את ראשו בכאפייה ערבית - כדי להתגונן מהקור הגדול. בעודו הולך לכיוון השירותים, הוא נצפה על ידי חיילי משמר המחנה, שחשבו בטעות שמדובר בערבי שהסתנן למחנה. הללו פתחו באש, שגרמה לפציעת החייל, והוא נפטר כעבור שעות אחדות. המשטרה הצבאית פתחה בחקירת האירוע הקשה.
הנעלמים / רכב ותחבורה
קופאי באוטובוס
הקופאי ישב בתוך "כלוב" מובנה בחלקו האחורי של האוטובוס, משם עלו נוסעי הזמנים ההם. הוא שפתח וסגר את הדלת האחורית, מכר את כרטיסי הנסיעה וזירז בקריאות רמות נוסעים שהתרכזו בחלקו האמצעי של האוטובוס, כדי שיפנו יותר מקום לנוסעים שנוספו ("להתקדם בבקשה, להתקדם פנימה בבקשה"). הקופאי היה גם מי שאותת לנהג שבקדמת האוטובוס, באמצעות צלצול פעמון, שהוא רשאי להמשיך בנסיעה אחרי העצירה בכל תחנה.
הצרכנייה / פריטים מאז
כוסות רוח
"טיפול" שהיה רווח בעיקר בחורף, למצבי התקררות. המטפל היה יוצר ואקום בחלל הפנימי של כוסיות מיוחדות, באמצעות החדרת מקל בוער לכוסית והנחתה המהירה על גב המטופל. הוואקום היה מצמיד את הכוסיות לעור בפעולת יניקה, שנועדה "לחלץ" מהגוף רעלים ולהיטיב את זרימת הדם. יש הנשבעים שהטיפול בכוסות רוח עזר להם, אבל לרוב היה מדובר באפקט פסיכולוגי בלבד. מכאן רווח הביטוי "עוזר כמו כוסות רוח למת", לתיאור פעולה מיותרת וחסרת תכלית.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
התוכנית להקים "ארגון לעקרות הבית"
השבוע לפני 70 שנים הכריזה ארמה פולאק, ממנהיגות ארגון ויצו, על כוונתה לפרוש ולהקים ארגון אל־מפלגתי, שידאג לרווחת הנשים העובדות במשק ביתן (כמו שתי התל־אביביות למעלה, בצילום מ־1950). "ארגון זה יקדם המצאות ושכלולים שיקלו את עבודת האישה בביתה, יפעיל לחץ על החנוונים לשינויים במכולת לטובת עקרת הבית, וייעץ לחברות שבונות שיכונים בנושאים הקרובים ללב הנשים", אמרה פולאק. אלא שלמרות הכוונות הטובות, ארגון עקרות הבית לא הוקם לבסוף, בשל קשיים תקציביים, ופולאק נאלצה לשוב לתפקידה הקודם בוויצו.
צילום: טדי בראונר, באדיבות לע"מ