סיפור הרצח של ענת אלימלך והתאבדותו של דוד אפוטה בסוף שנות ה-90 הוא חומר גלם שיש בו כל מה שצריך כדי להחזיק דרמה טובה: אהבה, קנאה, אובססיביות, פערי גילים, פרסום, כסף ועוד. אפשר היה להפוך את הגלם הזה לדרמה ראויה. אבל "ענת אלימלך - הילדה הכי יפה בירושלים", ששודרה בשני חלקים בקשת (בחמישי ואמש), היא דוקו-דרמה, שמספרת את סיפורם של השניים, באמצעות חברים, משפחה, קולגות לעבודה ומכרים שונים. בחלק הדרמטי מגלמים את הזוג אגם רודברג ורוי מילר.
זה לא הסרט הראשון שעוסק בפרשה שהסעירה את עולם הבידור המקומי - אילן שושן יצא כשנה לאחר הרצח עם הדוקו "ענת אלימלך - הסיפור האמיתי" שאליו התראיינו רוב המרואיינים בסרט זה, רק שאז הוא היה יותר אקטואלי. אז מה ההבדל ומה הסיבה להפיק עוד סרט על המקרה הטרגי הזה?
לא ברור. "הילדה הכי יפה בירושלים" רצוף בעדויות שמלוות את השתלשלות העניינים, מהנערה שהכירה ספר צמרת, דרך הצלחתה המסחררת ועד הטירוף שאחז בו, הקנאה והאלימות שהתלוו אליהם. אבל הוא לא מצליח לחדש דבר. למעט עדות אחת של חברה של אפוטה שמספרת בפנים מוסתרות, שגם מולה הוא שלף אקדח ואיים לרצוח אותה ולהתאבד, הסרט חוזר לאותם קטעי ארכיון ואותן עדויות שכבר נראו בעבר.
הפורמט של דוקו-דרמה לא עובד בסרט הזה, לפחות לא כפי שהוא אמור. נעזוב לרגע את המשחק שהיה די סביר ברובו ולקראת הסוף הידרדר למחוזות הטלנובלה, קטעי המשחק פעמים רבות המחישו את מה שנאמר דקה קודם על ידי אחד הדוברים. לדוגמה, מישהו מזכיר את העובדה שדוד אפוטה היה דמות מוכרת ומפורסמת בירושלים, ומיד אחר כך רואים אותו יושב במסעדה וכולם ניגשים אליו ו"עושים לו כבוד". בסרט יש כמה וכמה דוגמאות כאלה, וזה נראה כאילו השחקנים תורמים את חלקם להמחזת קטעי העדויות.
מוטב היה אם היו בוחרים ז'אנר אחד ואיתו הולכים מההתחלה ועד הסוף. אם היו נותנים לשחקנים לגולל את כל הסיפור בעצמם, היה מתקבל סרט שגם אם הוא לא מחדש דבר, הוא יכול היה להמחיש את המצוקה של ענת אלימלך ואולי להדליק נורה אדומה לנשים שנמצאות במערכות יחסים הרסניות דומות. יצא שהם ניסו לירות בשני ז'אנרים ובשניהם לא פגעו.
"ענת אלימלך - הילדה הכי יפה בירושלים", קשת 12
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו