הנער הגיע אלינו לראיון ולאחר כמה דקות של שיחה ניתן להבחין בפוטנציאל הטמון בו. במבט החודר קצת מעבר לנראות המוזנחת, הפראית משהו, ניתן לחוש את האישיות הגדולה הנחבאת לה מבעד לשכבות של ייאוש ותסכול. אני פוגש נער פיקח, עם עומק רגשי ויכולת חשיבה ראויה. אני מנסה להבין כיצד הוא רואה את עצמו ומהו הדימוי העצמי שלו. במהלך שיחתנו אני מבקש להיכנס מעט לעולמו הפנימי ושואל אותו "מהו החלום שלך?". הוא מהרהר שניה כדי להבין מה אני רוצה ממנו ומשיב בקול ענות חלושה "לא יודע, אין לי חלום". משל היה אומר לי, אל תכנס פנימה כי לא תמצא בי דבר. אני מרפה ושואל "אתה נמצא כבר זמן בבית ונותרו לך שנתיים עד סוף התיכון שלך. מה אתה רוצה שיקרה איתך בשנתיים האלה?" "לא יודע, אני מחפש מקום שיהיה לי טוב".
הנער נפגע בעברו, לבו שבור ולכן לא הצליח להחזיק מסגרות חינוכיות. הוא מרגיש שבוי בתוך הכישלון, חש זהות בין היותו קרבן מנוצל לבין אישיותו. הוא לא מסוגל לראות כעת תמונת עתיד. החלום היחיד שהוא יוכל לספר אודותיו, הוא החלום בלילה הגורם לו להתעורר בבעתה. הוא רוצה לשמוע ממני תקוה ואמונה שמעתה זה יראה אחרת, אך הוא כלל לא פנוי ולא מסוגל להאמין שחייו יכולים להשתנות. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
עם ישראל נמצא תחת עול השעבוד, מאבדים כמעט לחלוטין את עצמיותם ומאבדים את עצמאותם בתוך מרחב שובר זהות, מפרק אישיות פרטית וציבורית. מחיקה של ממש תחת גזרות בלתי אפשריות.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת בשלח, לאחר כל הניסים, עשר המכות, הבריחה מהמצרים, קריעת ים סוף וירידת המצרים במצולות ים, משה ובני ישראל שרים שירה, "שירת הים".
עם ישראל יוצא מעבדות, משעבוד קשה, רואה במפלתו של המשעבד הגדול, רואה איך הים הופך על המצרים את המציאות והמצרים "צללו כעופרת במים אדירים". השמחה על היציאה מהשעבוד מובנת בהחלט. השמחה על נפילת הרודים, המשעבדים שלהם, גם היא מובנת בהחלט, אך בהתבוננות בשירה, אנו רואים שישנה תוספת משמעותית בשירה: המבט אל העתיד.
לא די להם במה שיצאו מהעבדות ומסתיים הסבל הנורא שסבלו מהמצרים, לא די להם בכך שהמצרים הוכו, ישנה התייחסות לחלום העתידי, לתכלית הרוחנית שעם ישראל מתעתד אליה, "... עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נווה קדשך" ובהמשך "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך... מקדש ה' כוננו ידך". אצל העבדים האומללים הללו מתגלה שאיפת קודש העומדת במרכז השבח שמשה וישראל שרים ומשבחים.
אנו פוגשים כאן יכולת גבוהה של עם עבדים, לראות "תמונת עתיד" ולהבין שגם אם ייקח זמן, גם אם יארכו הנסיבות ומורכבות החיים, בסופו של דבר יש יעוד גדול מעבר למציאות העכשווית המורכבת כל כך, ישנה אפילו תכלית רוחנית, שאליה כל המהלך הכביר הזה מוביל.
אנו מכירים מצבי חיים קשים בהם האדם נמצא במצוקה קשה, בשעבוד, בניצול ובמצב פגיעה קשה. אנו מביטים בו ומתבוננים האם יוכל הוא לראות תמונת עתיד? האם יש סיכוי שיהיה מחובר לתכליתו הרוחנית ולנקודה אליה יכול וצריך להגיע? מהו התהליך שעם ישראל עובר כאן?
כבר בתחילת פרשת וארא הקב"ה שולח את משה לבשר לעם העבדים על תהליך חרותו וגאולתו וגם שם משה מציב תמונת עתיד, המעמידה את הייעוד הרוחני העליון, אליו כל התהליך מכוון. עם זאת יש לשים לב לסדר הדברים בבשורת הגאולה:
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
"והצלתי אתכם מעבודתם".
"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה...".
"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים".
"וידעתם כי אני ה'...".
סדר הדברים הוא שהגאולה מתחילה מיציאה מהסבל, מהסרת השעבוד, האימה והחרדה. מתוך הסרת החסמים האיומים של הסבל והעבדות, ניתן להתקדם למרחב של גאולה חיובית, אקטיבית, שבסופה מגיע החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, מגיעה ההכרה שיש את מחולל התהליך "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
נראה שזהו גם התהליך הנכון של הגאולה הפרטית של האדם במצוקתו: הפסקת הסבל הנפשי, הפסקת השעבוד והאימה, פעולות מעשיות המשרות גאולה מעשית, התקשרות מלאה עם דמות האב (העליונה או הביולוגית...).
מעניין הוא שעם ישראל שומע בפרשת וארא את בשורת הגאולה מפי משה, אבל "לא שמעו ... מקוצר רוח ומעבודה קשה". המצב בו האדם נתון בעומק הצרה, כאשר הסבל והמצוקה הקיומית סוגרים עליו, אין לו מקום לשמוע מילים, המילים האופטימיות כל כך מנותקות מחוויית חייו הקשה, כך שאינן יכולות להישמע גם כאשר הן מבשרות גאולה עבורו. כאשר האדם שקוע בעבדות, כאשר הטראומה המתמשכת מובילה את חייו של האדם, אינו פנוי לשמוע מילים של נחמה, מילים של בשורה ואינו פנוי לראות תמונת עתיד, ייעוד וחזון.
הרב יונתן שורץ // צילום: עמותת תימורה
משום כך הקב"ה נצרך לבקש ממשה בפרשת בא שממש יבקש מעם ישראל לקחת רכוש מהמצרים "ושאלה אשה משכנתה... כלי כסף וכלי זהב...". זו פעולה שיש בה גאולה ויש בה חרות ויכולת מעשית של הנתקף לדרוש מחיר מהתוקף על מעלליו. אך אפילו פעולה זו אינה יכולה להיעשות באופן טבעי ע"י האיש המשועבד, ההולך כ"מחוק" בסביבת התוקף ואינו מסוגל להאמין שיכולה להיות לו ישועה. בשלב הראשון אין לו בארסנל המחשבות, אופציה של גביית מחיר מהתוקף, מהמשעבד הקבוע שלו. הוא חש שזו גזרת חייו להיות למרמס תחת גחמותיו המפלצתיות של התוקף.
רק לאחר שמשה משכנע את עם ישראל לגבות מהמצרים מחיר, לאחר שהנתקף הצליח להרגיש ולו במעט שהשליטה חוזרת לידיו, מתחיל תהליך משמעותי. רק לאחר שרואים את המצרים טובעים בים, רק כאשר התוקף משלם את המחיר, עם ישראל מצליח להזדהות ולו במעט עם תמונת העתיד שלו, לשמוע את הייעוד הרוחני העתידי שלו, לשיר ולהודות עליו.
תמונת עתיד וחיבור לייעוד הרוחני הינם חיוניים בתהליכי הצמיחה והגאולה של העם והאדם, אך היכולת לשמוע אותם ולהזדהות איתם תלויה בראש ובראשונה ביציאה מהסבל ומהשעבוד המעשי. כך, אט אט עם מילוי צרכיו הפיזיים של האדם, עם סילוק הסכנה שארבה לו, פנוי הוא לגעת בצרכיו הנפשיים ומשם נפתח האדם לתמונת העתיד הרחוקה ולחזון הרוחני המנביע את כל תהליך היציאה לחרות, לשירת חיים.
הכותב הוא מנהל כפר הנוער הדתי "נווה שריה" - ברוש הבקעה, עמותת תימורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו