בוקר אחד, לפני כמה ימים, קיבלתי הודעה דחופה בקבוצת הווטסאפ האהובה עלי. כתבו שם שממש כעת עומדים להרוס מבנה ציבורי ישן בשכונה שלנו. במקומו אמורים לבנות משהו גדול ונחוץ, אבל בינתיים יש שם אלפי ספרים ישנים שילכו לאבדון בעוד שעות ספורות - זה הזמן להגיע למקום ולחפש מציאות.
זה היה יום די לחוץ, וכרגיל לא ממש עמדתי בלוחות הזמנים שלי, אבל לא יכולתי להישאר אדיש והגעתי למקום. שם, בתוך החדר השלם האחרון שנותר בלב הבלאגן שכרוך בהריסת מבנים, שוטטו עוד שבעה או שמונה תימהונים וחיטטו בערימות של ספרים.
חלק ירדו על הברכיים ושלפו ספרים מתוך האבק, אחרים טיפסו על הערימה וניסו להמר על הדברים הרחוקים שמן הסתם מישהו פספס. מדי פעם אחד מאיתנו צחקק כשהוא מצא את ספר ההיסטוריה לבגרות של קירשנבאום, או את "מה יפית עמק נוי?", או סתם כותרות נאיביות של פעם, "כיצד פועלת הטלביזיה".
לכולנו היה ברור שאין דרך בעולם להציל את כל הערימה. אין מקום ואין ביקוש. גם אצלנו בבית המגמה היא בעיקר להיפטר מספרים מיותרים. אבל אני חושב שלכולנו היה חשוב להגיע להלוויה הזאת. לדאוג לכך שספרייה שלמה לא תלך לאבדון בלי שלפחות כמה ידיים אחרונות יפשפשו בה, וכמה ספרים ימצאו להם בית חדש.
חזרתי הביתה עם נורית זרחי. וגרהם גרין. וגרסה ישנה של "הרוזן ממונטה כריסטו". ועם תחושות סותרות בלב. ימים ספורים לאחר מכן התבקשתי להגיע להוצאה כדי לאסוף משם, בשעה טובה ובלב רוקד, את הספר שלי שיצא לאור סוף־סוף.
השוואות הן עניין בעייתי. אינספור פעמים, למשל, ובכל מיני גרסאות שמעתי את ההשוואה בין יצירה ספרותית לבין לידה. השוואה מופרכת, כמובן. ספר הוא לא ילד. ילדים, ברוך ה' על כך, לא יוצאים באלפי עותקים. כתיבה היא לא לידה. עובדה: גברים מסוגלים לעיתים לכתוב. אז למה בכל זאת כולם חוזרים שוב ושוב על השוואות מגוחכות? כי זה מה שבני אדם עושים. משווים משהו שהם מכירים ומבינים - פחות או יותר - למשהו קיצוני שלעולם לא יהיה להם מושג לגביו.
למשל, משוואה יהודית עתיקה טוענת שכל דבר ארוך הוא ארוך כאורך הגלות, וכל דבר קשה הוא קשה כקריעת ים סוף. לשדך בני זוג, למשל, קשה. כמה קשה? מתמטיקה פשוטה - כמו קריעת ים סוף. אחד לאחד. מה שנחמד הוא שכל מי שאי פעם אמר את המשפט הזה לא קרע בעצמו את ים סוף, ולמען האמת גם לא את נחל אלכסנדר. אז למה באמת שלא נשווה כתיבת ספר ללידה?
איור: נדב מצ'טה
מצד שני, בכל הגזמה פראית יש גרעין קטן של אמת. אני מדבר על הרגע הזה שבו הודיעו לי מההוצאה שמזל טוב, אני יכול להגיע ברכב ולאסוף את העותקים הראשונים. לא הייתי אבא צעיר במיוחד כשבני הבכור נולד. גם ספר הביכורים שלי תופס אותי כשאני כבר, אם נדבר בעדינות, די בשל. ובכל זאת בשני המקרים מדובר בנהיגה מסוכנת. פרפרים ורחשושים ואלף גוונים של חוסר ריכוז.
נסיעה ראשונה עם תינוק חדש במכונית היא חוויה טוטאלית שאין דרך בעולם לתאר אותה, בלי לצטט את שורת הנצח של דני סנדרסון "הולכים אל הלא נודע". בתוך כל הבלבול רק דבר אחד אתה יודע בבירור: החיים עומדים להשתנות.
אז נכון. את הסלקל עם התינוק הדנדש לוקח נצח קטן לחגור למקום, ואת הספרים אתה זורק לבגאז'. אבל גם הנסיעה ההיא מהרמפה של ההוצאה חזרה הביתה היתה הצפה רגשית ושרשרת של עבירות תנועה מבישות. דרך אגב, משטרת ישראל, באמת? איפה אתם, חברים? איך זה שאין מארבים ביציאה ממגרשי חניה של בתי הוצאה ודפוס?
הבן אדם הוא יצור די קטן בסופו של דבר. בעודי מעמיס את הספרים בבגאז', ומצטער על אבא ואמא שהיו יכולים להרוויח טיפת נחת וחבל שהם לא כאן, לא הצלחתי לדכא תשוקה קטנונית ויוקדת: לשלוח את אחד העותקים הראשונים למורה לעברית שהגיש אותי לבגרות בחיבור בציון 6. באמת לא יפה מצידי. לא בוגר ולא לעניין. גם לא כל כך יפה מצידו. ועברו הרבה מאוד שנים, ולך תדע מה שלומו. אבל אם נהיה ישרים, כך התחשק לי. בכלל, אני חושב שלאנשי חינוך אין מושג כמה שנים קדימה בני אדם ממשיכים לגרור את חוויות בית הספר.
אף פעם לא הבנתי את הקטע של בעלי טורים שאוספים כך וכך דברים שכבר נכתבו ופורסמו בעיתונות, וכורכים אותם לספר. אני מפרגן לכל מי שבחר במהלך הזה, ויודע שלא פעם התוצאה מעולה.
באופן אישי אני לא חש צורך בכך. מה לעשות, חלק גדול מחיי מצאתי את עצמי בחדרי אוכל, ושם קראו לזה "קלופס". או "מרק חבלי" (קיצור של "חבל לזרוק"). בקיצור, את המגמה להגיש לך שוב דברים שכבר אכלת אני מכיר מקרוב, ומה ששנוא עליך לא תעולל לקוראיך.
ובכל זאת, כשהתיישבתי לכתוב את ספר הסיפורים שלי, חשבתי שבסך הכל כתיבה היא כתיבה. זה יהיה אותו דבר, אמרתי לעצמי. אצבעות על מקלדת, מילים רצות על הנייר. מה ההבדל?
לא היה לי מושג כמה טעיתי. ספר תובע ממך יחס אחר. יש לו יומרות ותוחלת חיים. ונכון שאין שום מקום להשוות בין זה לבין לידה. ערימת הנייר הזאת לעולם לא תקרא לי "אבא", ולא תרוץ להראות לי ציור מהגן. אבל כשאתה נוסע הביתה וכל הבגאז' מלא בסיפורים שהתגלגלו לך בבטן במשך שנים, ועכשיו הם בחוץ ויש להם דמות והם אפילו נושאים את שמך, אתה מתמלא פתאום בתחושת אחריות לא צפויה שקצת מזכירה, בכל זאת, את התחושה ההיא.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו