"אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין כחול לבן לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו - זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר.
הסרטון אמנם זכה לתפוצה נאה (קרוב ל־2,000 לייקים ושיתופים בטוויטר), אך מנגד צפו ועלו התגובות הצפויות על ה"גזענות" של נתניהו נגד "הערבים" - כי הרי כלל ידוע הוא שכל ביקורת על "ערבים" היא בהכרח גזענית. בניגוד לחבריהם היהודים, הח"כים הערבים לא נשפטים חלילה על פי עמדותיהם ומעשיהם - אלא אך ורק על פי מוצאם. בעולם פוליטיקת הזהויות הם חסינים מביקורת.
עוד בנושא:
• מה בתעמולה: מה ישראלי בעיניך?
• מה בתעמולה: ד"ר ליכוד ומיסטר מח"ל
• מה בתעמולה: אולי מחר בלי גלגלי עזר
• מה בתעמולה: הלמה של העבודה־גשר־מרצ
בשיטה זו, העובדות מושתקות. עודה למשל מתגאה ב"ברית אמיצה" עם מפלגות ציוניות כדי להגשים את חזונו לקץ "ההגמוניה הציונית"? - שתוק, גזען. טיבי מבהיר כי "כחול לבן לא יכולים להעביר כלום בלעדינו" ובאותה נשימה מדגיש כי יפילו את ממשלת גנץ אם יעז לצאת למבצע בעזה? - נו, אז מה, העיקר שהערבים רוצים להשפיע. עפר שלח מבהיר כי "הכל על השולחן" בנוגע להסתמכות על הרשימה המשותפת? - מצוין, מה יש לך נגד ערבים?
אז זהו, שממש אין בעיה עם "ערבים". יש בעיה להעניק כוח שלטוני, אפילו בעקיפין, לשואפי החרבתה של ישראל הציונית - בין שקוראים להם עאידה תומא סלימאן ובין שעופר כסיף. כפי שכבר כתבתי השבוע, ערבים שחשים שסדר היום האידיאולוגי של טיבי ועודה לא מייצג אותם וירצו להיכנס מתחת לאלונקה הישראלית - יתקבלו בברכה בקרב חלקים גדולים בציבור, ויהפכו בלי בעיה גם לשותפים רצויים בקואליציה של המחנה הלאומי. מנגד, תהיו בטוחים שהם יזכו לכתף קרה מצד השמאל הקיצוני והתקשורת שאוהבים את "הערבים" שלהם מתוסכלים ומקופחים - ובעיקר רוחשי שנאה לימין. אחרת, הם יתויגו "תינוקות שנשבו", "מפנימי דיכוי" או "קורבנות תעמולה" שבמקרה מדברים ערבית. הם כבר לא יהיו ערבים "נכונים". ככה זה כשעסוקים כל הזמן בהטפות נגד גזענות. בסוף הופכים לגזענים.
• • •
ועוד משהו: בני גנץ כתב אתמול ש"מערכת הבריאות חולה" והבטיח כמובן להזרים עוד כסף למערכת - 12.5 מיליארד שקלים ליתר דיוק, ועוד שלל הבטחות. אלא שבמציאות ההוצאה הציבורית לנפש על בריאות בישראל דווקא גדלה בעשור האחרון ב־29 אחוזים - בהשוואה לקצב גידול ממוצע של 19 אחוזים במדינות ה־OECD. החולי של מערכת הבריאות לא קשור לתקציב. ביום שבו הפוליטיקאים שלנו ידברו על יעילות ושינוי סדרי עדיפויות במקום הפרחת הבטחות על מיליארדים - נדע שבאמת התקדמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו