מאות אלפי חיילים עברו בצומת גוש עציון במהלך כמעט 20 שנה. לוחמים, חיילים, חיילות, לוחמי מג"ב, ושוטרים עברו במהלך השנים בפינה החמה שממוקמת בלב בצומת ההומה. אוכלים עוגה, שותים כוס קפה או לוגמים קערת מרק חמה ביום חורף קר. גם שנים ארוכות אחרי שהם משתחררים
מאחורי המיזם, שהפך כבר לאימפריה של ממש, עומדות שתי נשים – רותי גיליס (57) ואוסי ששון (51) שהחליטו לרתום את השכול הפרטי שלהן ולהפוך אותו למיזם הנצחה ענק וסיוע לחיילים ששומרים על ביתן שבגוש עציון.
הכל התחיל ב-2001. עוד בזמן שרותי גיליס, אלמנתו של ד"ר שמואל גיליס שנרצח בחורף של שנת 2001, ישבה עליו שבעה, היא גמלה בלבה להנציח את זכרו. "חשבתי שחיי ללא שמואל יהיו נטולי עניין, אז חיפשתי משהו משמעותי לעשות". עשרה ימים בלבד לאחר הפיגוע שזעזע את המדינה, נרצח גם צחי ששון בכביש המנהרות, ומפגש בבית אלמנתו, אוסי, הוליד את הפינה החמה המיתולוגית של גוש עציון.
"רותי הגיע כאלמנה טרייה לנחם אותי", מספרת אוסי ל'ישראל היום'. "שוחחנו מעט ואחרי השבעה הרעיון קרם עור וגידים. היתה היענות מדהימה מצד תושבי גוש עציון. מספר חודשים לאחר האסונות שפקדו את שתינו פתחנו את המקום שמאז רק צומח ופורח".
גיליס, מטפלת באומנות ומעבירה סדנאות לעבודה בזכוכית, מתגוררת בכרמי צור שבגוש עציון. ב- 1986 היא נישאה לשמואל ששימש כהמטולוג בכיר בבית החולים הדסה עין כרם ובנוסף היה רופא במילואים ביחידה המובחרת שלדג. 15 שנים לאחר מכן, בתקופת האינתיפאדה השנייה, קרה הנורא מכל. "אלו היו ימים של דאגה. שמואל התקשר מצומת הגוש והודיע שהוא בדרך. הילדים ראו משחק בטלוויזיה ואז התחילו לרצד ההודעות שהיה פיגוע". ד"ר גיליס היה בדרכו הביתה ממשמרת בבית החולים, כשסמוך למחנה הפליטים אל-ערוב, עקב אותו רכב ומחבלים ירו לעברו צרור יריות. הוא נפצע אנושות ומאוחר יותר נקבע מותו במקום. רותי נותרה לבדה עם חמשת ילדיהם.
רותי גיליס ואוסי ששון // צילום: גיל קרמר
"התקשרתי לשמואל והוא לא ענה לי, מה שהיה מוזר כי באותו יום הוא היה כונן בבית חולים ולכן היה אמור להיות זמין. התחושה הייתה מאוד קשה. בהמשך דווח בחדשות כי הנרצח בפיגוע הוא תושב כרמי צור וכמה דקות לאחר מכן הגיע צוות מיוחד מהישוב לפתח הבית. אמרתי להם: 'רק תגידו לי אם זה שמואל או לא'. כשסיפרו לי שזה הוא, הבנתי שעולמנו התהפך ושום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. ובכל זאת, כינסתי את הילדים, סיפרתי להם על האסון ומתוך החלטה שאני חייבת לשמור על הבית הזה, הבטחתי להם שנהיה הבית הכי כיפי שאפשר".
פחות משבועיים לאחר מכן השכול התדפק גם על דלתה של אוסי בקיבוץ ראש צורים, גם כן בגוש עציון. כמו ד"ר גיליס, גם צחי ששון עשה את דרכו לביתו, אך בכביש המנהרות, סמוך לשכונת גילה, הוא נורה על ידי צלף ונרצח והותיר את רעייתו עם שני ילדים קטנים. "זה היה בשעות הערב", מספרת אוסי סגנית מנהלת מחלקת השיקום של נפגעי איבה בביטוח הלאומי, שנישאה לבעלה שמונה שנים קודם לכן, "שמעתי על הפיגוע וידעתי שצחי בדרך כי הוא התקשר לפני שיצא. כשצפיתי בחדשות, ראיתי את הרכב שלו והבנתי. בכל זאת המתנתי להודעה הרשמית שמבחינתי ארכה נצח".
פינה חמה באמצע הדרך
האסון המשותף לשתיהן, שאירע החודש לפני 19 שנה בדיוק, הוביל להקמתו של אחד המפעלים הידועים והמזוהים ביותר עם גוש עציון. "שמואל היה רופא בשלדג והשתתף בהרבה מבצעים של היחידה,, אומרת רותי ונזכרת כי "כמה שבועות לפני שנרצח הוא חזר ממילואים ואמר שהוא כבר יכול להיות אבא של החיילים. בנוסף, באותה תקופה, אנשים בגוש היו יוצאים מהבית ולא חוזרים כי מחבלים רצחו אותם, לכן החלטתי להקים את הפינה הזאת דווקא באמצע הדרך. כשקמתי מהשבעה, כבר הציבו מכולה בצומת, שהייתה אז חשוכה ונטושה, ופניתי לכמה משפחות. אוסי נענתה ראשונה וככה התחלנו את הדרך".
בסיוע צוות הקמה שכלל עשרה אנשים, קרן גוש עציון ומאות מתנדבים, הוקם במקום מבנה שנועד לספק לחיילים והחיילות המשרתים באזור, מזון, עוגות ושתיה חמה והכל בחינם. "את יום הנישואין השמיני שלי עם צחי, 'חגגנו' ביום פתיחת הפינה", מספרת אוסי. את המקום, שפתוח כיום בין השעות שבע בבוקר לאחת עשרה בלילה, פוקדים מדי יום כ-300 חיילים. לאחרונה הצליחה הקרן לגייס 58 אלף שקלים במיזם גיוס המונים, בעזרתם הכשירו את המקום לפעול גם בשעות החשיכה ובימי החורף הקרים.
התגובות נותנות כוח להמשיך // צילום: גיל קרמר
התגובות שהן מקבלות מהחיילים והחיילות מרגשות אותן ונותנות להן כוח להמשיך ולפתח את המקום. "אנחנו מקבלות המון הכרת הטוב מהחיילים שמגיעים", מציינת רותי שמוסיפה כי כשהמבקרים שומעים על ההיסטוריה של המקום ועל סיבת הקמתו, הם מתרגשים ובכך מתחברים עוד יותר לפינה ולאזור שבו הם משרתים. "אין מצב שנחזיק דברים כבדים והחיילים לא ירוצו ויעזרו לנו. אני יכולה להגיד שני דברים: חוץ משבתות וחגים, המקום הזה לא נסגר אפילו פעם אחת, ובנוסף אף פעם לא נתקלנו בחייל מעצבן. כולם מקסימים ומדהימים".
מי שמלווה את המיזם מקרוב ומכירה את השתיים, היא מנהלת קרן גוש עציון, לימור פרל. "רותי ואוסי הן דוגמה מוחשית לתושבים שחלמו על פרויקט והוציאו אותו לפועל בשתי ידיים והרבה אמונה בדרך. הקרן תמשיך לסייע גם בעתיד ליוזמה המרגשת והחשובה הזו אשר נשענת על מתנדבים ותרומות למען חיילינו האהובים שמגיעים לכאן, אלינו הביתה לגוש עציון".
בחלוף השנים רותי ואוסי נישאו בשנית ושתיהן מעידות כי העיסוק סביב הפינה החמה סייע להן רבות בהתמודדות מול השכול. "הפינה נותנת לי המון כוח", אומרת רותי. "אני מתרגשת שם בכל פעם מחדש. יש הרבה מתנדבים שעברו בעצמם חוויות לא פשוטות והמקום נותן גם להם כוח. כשאתה עושה דברים טובים זה עושה גם לך טוב. אני ממש אוהבת את המקום הזה".
אוסי מצדה מוסיפה כי אמנם "ההתמודדות היא בעיקר בבית עם החוסר הגדול, עם הילדים ועם הזוגיות החדשה, אבל יש המון נחמה בפינה החמה. כשמישהו מת אתה רוצה אותו ולהנציח אותו כפי שהוא היה בחייו. הפינה החמה זה בדיוק צחי שתמיד היה מביא אוכל לחיילים. זה ממש להמשיך אותו ולגרום לו להיות נוכח. זה מאוד מנחם שיש לו זכות גדולה בהקמת המקום הזה. הפינה החמה קמה מתוך רצון להנצחה, אבל אחרי כמעט 20 שנה יש לה כבר חיים משלה וזה אפילו עוד יותר מרגש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו