עם כניסתם לעשור החמישי של עשייתם המוזיקלית, הפט שופ בויז מוצאים את עצמם במקום מעניין בקריירה. מצד אחד מדובר בהרכב הסינת'־פופ האייקוני והמשפיע ביותר בתחומו. צמד מהפכניים שהרקידו רחבות בכל העולם בשנות השפל של הז'אנר, בעודם עומדים בגבורה מול גיבורי גיטרה ארוכי שיער ועתירי דיסטורשן. מצד שני, שני העשורים האחרונים הם בסימן עלייתה המפלצתית של מוזיקת הריקודים, שהביאה עמה גל עצום של יוצרי פופ אלקטרוני מלודי אך רווי אפקטים.
מצד אחד הצמד הבריטי נחשב חלוץ בכל הנוגע לשיח על מיניות חד מגדרית. מצד שני, מאז שהם עשו זאת, לשיח התווספו עוד כמה מגדרים במהלך השנים. אז מה עוד נותר לניל טננט וכריס לואו לעשות כדי להתמודד, ממרומי גיל 60 ו־65 בהתאמה, מול אושיות הדאנס שצעירות מהן ב־40 שנה? (רובן, אגב, עדיין לא נולדו כשהצמד גרם לישבנים לפזז ברחבי אירופה בתחילת האייטיז). התשובה, לפיהם, היא ככל הנראה - פשוט לא להתחרות בהן, ולהמשיך לעשות את מה שהם עשו עד כה וכבר מזוהה עמם. אבל גם כאן מדובר בחרב פיפיות.
כי "Hotspot", אלבומם ה־14 במספר הוא בהחלט אלבום של פט שופ בויז, לא קשה להבחין בכך. סאונד הקלידים המובחן, שמלווה בלופ את השיר "Monkey Business", כמו נלקח מספר מתכונים להכנת טראק של הצמד. אם לא הייתם יודעים יותר טוב הייתם מניחים שהקטע "Happy People" בכלל לקוח מ"Very", האלבום המושלם שלהם מ־1993 שהביא לעולם קטעים כמו "Liberation" ו"Go West". השיר החדש אולי לא עומד ברמתם של השניים הללו כלהיטים, אבל הוא ללא ספק חולק עמם אסתטיקה צלילית.
כנ"ל לגבי "Only the Dark","Hoping for A Miracle" החביב והבלדה "You are the One" היפה (גם אם קיטשית למדי. נערי חנות החיות חטאו לא פעם באובר־סכריניות, וזה ממש בסדר במקרה שלהם). במקרה של טננט ולואו, מי שציפה להפתעות - ייאלץ לקבל אותן בדמות הופעות אורח ופחות בניסיוניות ז'אנרית.
יחד עם זאת, לפחות במונחי הפקה וסאונד, חלק מהשירים נשמעים, בדיוק מאותן סיבות, ארכאיים או כמו גרסאות גנריות ללהיטים האמיתיים של פעם. וזה עוד לפני שהגענו לדבר על רגעי היורו־טראש שהיו צריכים להיוותר על רצפת חדר ההקלטות כמו "Will-O-the-Wisp" המחריד ממש, שלא ברור מדוע נבחר להיות הרצועה הפותחת של האלבום. כמוהו גם "Wedding in Berlin" החותם את האלבום (שהוקלט, כמו רוב החומרים של הצמד מהעשור האחרון, בברלין).
וכך, גם אם קשה לטעון שמדובר באלבום הכי טוב של ההרכב (או באלבום של יותר משלושה כוכבים במקרה הטוב), לפחות הוא מייצג באופן נאמן ומדויק את הפאזה הנוכחית של הפט שופ בויז. עדיין פעילים, עוד יודעים לייצר להיט פה ושם, אבל בעיקר כאן כדי להזיז – אם לא את שרירי הרגליים אז לפחות את בלוטות הנוסטלגיה.
"Hotspot", פט שופ בויז