"בוג'ק הורסמן" הסתיימה בסוף השבוע, וזאת בשורה שאמורה ממש לדכא את המדוכאים. לאורך שש עונותיה קל היה לחשוב שבוג'ק היא "אוברייטד", שעפים עליה קצת יותר מדי. כי הרי, למען האמת, כל המחמאות והפרסים שהורעפו עליה היו מעט מוגזמים יחסית לתוצאה - סדרת אנימציה למבוגרים על סוס ועל מאבקו בהרס העצמי. אתם יודעים, קומדיה על החיים עצמם. עם זאת, כוחה של בוג'ק לא טמון בפאנצ'ים או בדמויות של בעלי חיים אנושיים, אלא דווקא במסרים שהסדרה הקפידה להעביר לצופיה.
"בוג'ק" היא סדרה עם מוסר השכל, אמירה ומשמעות, ולא רק בענייני דיכאונות וחרדות. בגדול, היא סדרה על מאחורי הקלעים של הוליוו (כי מישהו גנב את האות ד' מהשלט המפורסם שעל הגבעה), על הזיוף בתעשיית הבידור, על תהילה ונוסטלגיה, על חרדות וטראומות ילדות, על הרס עצמי, על מוות, והמון-המון דיכאון. היא סדרה עם מבט פמיניסטי, וממש כמו בכל טיפול פסיכולוגי גם היא מתכנסת, בסופו של דבר, לדיון על השפעת התנהלות ההורים בעיצוב האופי והבעיות של ילדיהם.
לגיבור הראשי, סוס מדבר, היה סיטקום מצליח בכיכובו בניינטיז. זה סידר לו תהילה זמנית ובית מפואר, אולם בוג'ק הוא אנטי-גיבור קלאסי בתור הסדרות העכשווי - מרוכז בעצמו, חסר התחשבות, סוחף ונסחף, לפעמים מיזוגין ומתעלל רגשית, אבל כזה שאינו מתעלם מההשלכות של מעשיו ומנסה נואשות לאורך שש עונות לשנות את עצמו.
למען האמת, יש תקופות ארוכות בשני העשורים שחלפו מאז הצלחתו שהורסמן זוכר במעורפל - או בכלל לא זוכר כלום - הודות לשילוב אינטנסיבי של הרבה סמים, אלכוהול ודיכאון. אולם הכוכב של התוכנית הוא לא היחיד בסיפור שסובל מבעיות זיכרון. זיכרונות הם מוטיב מרכזי בעלילה. למשל, בפרק שעסק בדמנציה שממנה סבלה אמא של בוג'ק - כלפי חוץ נדמה היה כאילו זיכרונותיה שלמים, אך מבט מקרוב חשף מה היא מאבדת או בוחרת לשכוח.
אבל "בוג'ק" הפכה לתופעה לא רק בגלל הדמות הראשית, אלא בזכות כל האנשים והחיות שסבבו אותה. לא רק אמו ואביו הקשים, אלא מגוון דמויות רב-שכבתיות עם בעיות משלהן - מיסטר פינאטבאטר, פרינסס קרוליין, טוד צ'אבז, דיאן נוין, שרה לין ואחרים - כולם יחד בנו עבורנו עולם יוצא דופן, מורכב ועמוק מאוד, בטח כשמביאים בחשבון את העובדה כי מדובר בסדרה מצוירת.
שבעת פרקי הסיום ששוחררו בסוף השבוע היו סיומת נפלאה לסדרה. כל הדמויות קיבלו סיום ראוי לסיפור, משברים ומעגלים נסגרו בדרך כזו או אחרת, וכל אחד ימשיך את חייו מנקודה זאת והלאה. זאת אומרת, אלה שנותרו בחיים. "אני חושבת שיש אנשים שעוזרים לנו להפוך למי שאנחנו בסופו של דבר, ואפשר להיות אסירי תודה עליהם, אפילו אם הם מעולם לא נועדו להיות בחיים שלנו לנצח", אומרת דיאן לבוג'ק בשיחה האחרונה ביניהם. וכשמסתכלים על זה ככה, אז פרידה לא מוכרחה להיות עצובה.
וזה גם היה מוסר ההשכל של הפינאלה - הכל נגמר מתישהו. שום דבר לא נמשך לנצח. גם החיים. לפעמים זה יעשה אותנו עצובים ומדוכאים, ולפעמים נהיה שמחים ומאושרים. כל מה שתמיד יישאר איתנו וימשיך איתנו אלה רק הזיכרונות. זיכרונות מחוויות טובות או רעות, זיכרונות מאנשים שפגשנו, זיכרונות מסדרות טלוויזיה שאהבנו והתמכרנו אליהן לאיזו תקופה בחיינו, וגם הן הסתיימו. סוף הוא בסך הכל ההתחלה של הסוף הבא.
בוג'ק הורסמן - פרקי סיום הסדרה, נטפליקס
• שירי: "לירן עושה לי קיצי עד שאני נרדמת"
• איראן הרגה כוכב טלוויזיה אמריקאי
• מי מרגש את רותם סלע ב"הכוכב הבא"?
• בטעות? הכוכבת העלתה תמונה בעירום
• מה הישראליות רוצות מקובי בראיינט?