עלה בסערה

קובי בראיינט, כוכב הכדורסל שנספה השבוע בגיל 41 בתאונת מסוק מחרידה בלוס אנג'לס יחד עם בתו ושבעה אנשים נוספים, הוטרד במשך שנים מעניין קטנוני למדי. בראיינט רצה להיחשב כגדול ממייקל ג'ורדן בדיון האמורפי על "שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים". אם לסכם בקצרה: ג'ורדן היה שחקן כדורסל טוב יותר, היסטורית, סטטיסטית ולמי שזכה לראות בעיניים.

רק מה שמפספס הדור שראה את ג'ורדן בעיניו הוא מה שמפספס כל דור ודור לגבי הדור שאחריו. הדור הבא תמיד ימדוד אחרת את הדברים; הוא ירצה את הגיבורים שלו על פי מדדי ההווה. ומי שנהרג השבוע היה מלך הכדורסל של הדור המילניאלי.
הסיפור של ג'ורדן היה פשוט: הוא הופיע על הבמה העולמית כשחקן כדורסל שלם, אחרי קריירת כדורסל מכללות, ובערך מייד הבהיר שהוא השחקן הטוב ביותר. הוא גם השתפר כל הזמן, הגיע לקבוצה החלשה ביותר והפך אותה לטובה בהיסטוריה.

ג'ורדן הפסיד כמובן משחקים, אבל מעולם לא קרס או נקלע למשבר מקצועי. שערוריות סביבו הודחקו במהירות. הוא פרש פעם לשנתיים בנסיבות אישיות אבל חזר באותה עוצמה בלתי מנוצחת. במקביל, נבנתה סביבו אימפריה שיווקית ומהפכה בסגנון הלבוש של צעירים בעולם. במובן מסוים ג'ורדן סיפק סיפור משעמם, אם לא ראיתם כדורסל.

בראיינט קרה במאה ה־21. סוציולוגים טוענים כי דור פוסט־מודרניסטי מחפש מורכבות, אבל אם לפשט זאת - צעירים לא רוצים שאנשים מבוגרים יקבעו להם. גיבורי דורות קודמים אולי מחזיקים מים בהבלים כמו דת ופוליטיקה, לא בעניין חשוב כמו כדורסל.

בראיינט הגיע לחיינו לא מבושל - שחקן בן 17 שנחת במועדון הכדורסל הגדול והמתוקשר ביותר בעולם - לוס אנג'לס לייקרס. הוא גדל תחת עין המצלמה.

גרפיטי של בראיינט ובתו ג'יאנה, השבוע בקליפורניה // צילום: רויטרס

בעונתו הראשונה זרק קובי במשחק מכריע ארבעה כדורים שאפילו לא פגעו בטבעת, וקומם עליו את העולם. צירופו לקבוצה היה במקביל לצירופו של שאקיל אוניל - שחקן הפנים הטוב של דורו. אחרי שלוש שנים כאוטיות, הגיע לקבוצה פיל ג'קסון, המאמן שהדריך את ג'ורדן לכל אליפויותיו. ג'קסון קבע היררכיה. אוניל בראשה, בראיינט סגנו. הצמד זכה בשלוש אליפויות. ועל פי עולם המושגים של העבר, העתיד היה ברור.

רק שבראיינט לא קיבל את מעמדו, ומתחת לפני השטח החלו מאבקי כוחות מול אוניל, שהגיעו לשנאה של ממש. בראיינט גם מחה על שיטת משחק שלתחושתו לא הבליטה מספיק את יכולותיו. בספר אוטוביוגרפי כתב ג'קסון שבארוחת בוקר ליישוב ההדורים קובי התחנן בפניו לזנוח את שיטת המשחק "ולתת לו להרוג יריבים במגרש הפתוח". חינוכו של בראיינט נכשל. ג'קסון החליט לפרוש כשאוניל עזב את המועדון והאשים די בגלוי את בראיינט בהתפרקות.

בראיינט קיבל את הבמה וקרס. הלייקרס סיימו בתחתית ולא עלו לפלייאוף. מעמדו ירד לשפל גם בגלל תלונת האונס. סופו היה של היבריס, עם מוסר השכל פשוט.

ההבדל בין עילוי לווינר

אלא שכאן התרחשה תפנית בעלילה, תקלה שיריבות הלייקרס לא יכלו לחזות. בראיינט התבגר והפנים טעויות. ג'קסון הניח את האגו בצד וחזר למועדון. כך נוצר צוות מאמן־שחקן שברבות השנים, בזהירות המתבקשת, אפשר להגדיר כגאוני.

ג'קסון החל לשחרר את יכולות־העל הטמונות בבראיינט באותה מניפולטיביות רגשית שבה ניווט את ג'ורדן. פעם הוציא אותו ממשחק אחרי שלושה רבעים כשהוא עומד על 62 נקודות. באותה דקה היתה לבראיינט נקודה יותר מלכל הקבוצה היריבה יחד. בראיינט מחה על כך שלא ניתנה לו הזדמנות לקבוע שיא קליעה לדורות. 

33 ימים אחר כך ג'קסון שחרר את המפלצת - 81 נקודות בניצחון על טורונטו; הישג שני רק ל־100 נקודות שקלע פעם ווילט צ'מברלין הענק בימי הפרה־היסטוריה של המשחק. בנרמולים סטטיסטיים זו היתה תצוגת ההתקפה המדהימה אי פעם. ובשפת בני אדם - פסיכי. 

בראיינט נותר תאב שליטה, אבל עתה מי שמבחין בין עיקר לטפל, בין כדורסלן־על למנצח, מי שפעם הביא לסילוקו של שאקיל אוניל מהקבוצה עכשיו איים לעזוב אם לא יגיעו שחקנים שיסייעו לו לזכות באליפות. השחקן העיקרי שאותר היה הספרדי פאו גאסול. כאבי הגדילה המשיכו בהפסד בגמר 2008 לבוסטון, אבל בשנתיים הבאות זכה בראיינט לאליפות כשחקן הטוב בעולם. תשוקתו ויכולתו ברגעי ההכרעה היו ללא תחרות בדורו.

בשנים הבאות ידעך באופן טבעי. פציעה בגיד האכילס תסיים את ימיו ככוכב. הוא יסיים באקט הרואי במשחקו האחרון עם 60 נקודות. כשהוא חסר אוויר ומשאיר כל טיפת אנרגיה במגרש. צמא תהילה כתמיד.

תהליך מעורר שאלות

המשבר המקצועי של 2004 נותר שזור בפרשה שנותרה בלתי פתורה ערכית וציבורית. בראיינט הואשם באונס על ידי חדרנית במלון בקולורדו. תהליך משפטי יקר מצד התביעה הסתיים בהחלטה של האישה שלא להעיד ובביטול המשפט. בהליך אזרחי בראיינט התפשר די מהר תמורת 2.5 מיליון דולר. מה שהותיר תחושה גדולה של אדם עשיר שקנה את הצדק שלו.

מכתב ההתנצלות שכתב בראיינט כלל מילים שלא היו עוברות את המסננת הערכית של ימינו. הוא הודה שהיחסים כללו אלימות: "בעוד אני מאמין שהמעשה נעשה בהסכמה, אני מקבל שהיא לא ראתה ולא רואה את הדברים כך". האמת, הדברים לא היו עוברים גם את מסננת ההיגיון הבריא של מושג ה"הסכמה".

בראיינט הוא לא הקורבן בשום צורה, ותהליך הרהביליטציה שלו עורר שאלות. ככדורסלן, הוא התאושש כאמור במהרה, וב־2008 ספייק לי כבר עשה עליו סרט דוקומנטרי. במסמך מרתק בראיינט מנתח עם לי משחק כדורסל שלם ומתאר את דרך החשיבה שלו.

האבל העמוק שאנשים חשים עם לכתו של בראיינט הוא מובן. קצת פחות מובנת הקלוּת שבה הוליווד והמיינסטרים הליברלי קיבלו אותו. אשתקד זכה בראיינט באוסקר על סרט אנימציה בשם "Dear Basketball".

הקרדיט על שיקום דמותו מגיע במידה רבה גם לבראיינט עצמו. ככל שאפשר לשפוט, הוא הפך לאיש משפחה לדוגמה. הוא עודד את בנותיו להצטיינות בספורט, ועודד ספורט נשים באופן נרחב. הוא גדל להיות דמות בינלאומית עם הערכה גדולה לענפי ספורט ולתרבויות. אם הגיעה לו הזדמנות חוזרת, הוא ניצל אותה למופת.
 
•••

על רקע כתוביות הסיום בסרטו של ספייק לי, מתרחשת סצנה שבה בראיינט עוזב את האצטדיון לביתו, עם אשתו ושתי בנותיו אז - נטליה וג'יאנה. מאז נולדו לזוג שתי בנות נוספות. "נטליה דומה לי פיזית", אמר, "ג'יאנה דומה לאמא שלה, אבל היא יותר דומה לי באופייה".

הוא טיפח אותה ככדורסלנית והתגאה רבות שהיא עומדת להיות הגרסה שלו בכדורסל הנשים. ג'יאנה היתה איתו על המסוק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו