אפילו למדינות ערב נמאס: כך קרס החלום הפלשתיני

הפלשתינים מיהרו לבעוט בתוכנית המאה של טראמפ וכינו אותה "סטירת המאה", אבל מוסיפים להתכחש לתרומתם שלהם להיווצרותה. הציפייה שפיתחו, במשך עשרות שנים, לפרסום תוכנית בינלאומית, שתכפה על ישראל מדינה פלשתינית ריבונית על כל שטח הגדה, ושיבה מסיבית של פליטים, שתמוטט את יסודות המדינה הציונית, נגוזה בבת אחת והתחלפה בתוכנית אחרת, שבראייתם היא הגרועה מכולן.

חייבים להודות, שההתבצרות הפלשתינית העיקשת לאורך כל הדרך על התביעות שהציגו, וסירובם להתפשר על "תנאי המינימום", נשענו, לכאורה, על שני יסודות מוצקים: תמיכת מדינות העולם, לרבות הגוש הפרו־ערבי באו"ם, והרוח הגבית האיתנה שקיבלו ממדינות ערב. השבוע התברר להם, לחרדתם, כי שני היסודות הללו קרסו, ולכל הפחות נבעו בהם סדקים עמוקים.

אז איך קרה פתאום שהאיחוד האירופי, שמאז ומעולם היה בראייה הפלשתינית "גורם מאזן" מול "ממשל אמריקני אוהד לישראל" מברך פתאום על התוכנית ולא יוצא חוצץ נגדה?  ואיך קרה שמנהיגי אירופה שוב לא ממהרים להתייצב כאיש אחד מאחורי החלטות הקהילה הבינלאומית, שהיו מפלטם העיקרי של הפלשתינים?

הפגנות בעזה נגד תוכנית המאה // צילום: אי.פי.איי

ומה גרם למהפך הדרמטי בעמדת הגוש הערבי, שרק לפני 73 שנים שיגר כוחות צבא כדי לסכל את מימוש "תוכנית החלוקה" לשתי מדינות, שהייתה תוכנית רעה ומסוכנת מאד לישראל, ולעומת זאת שיגר השבוע שלושה שגרירים מטעמו לבית הלבן למעמד השקתה של תוכנית חלוקה, שהיא טובה מאד לישראל לכאורה רעה מאד לפלשתינים?

אלמלא התבצרו בקונספציה שגויה, היו הפלשתינים צריכים להבחין שהמהפך בעמדה הערבית איננו דרמטי ופתאומי כל כך, אלא פרי של שינוי הדרגתי: ב־1967, בחרטום שבסודאן, נקבע שלעולם לא תהיה הכרה ערבית בישראל, לא יהיה שלום איתה ולא משא ומתן. אבל בביירות, ב־2002, כבר הוחלט כי נסיגה של ישראל מהגדה ופתרון בעיית הפליטים יביאו לקץ הסכסוך עם העולם הערבי, לשלום ולנורמליזציה מלאה. ובשנים האחרונות, עוד לפני שנולדה תוכנית המאה, כבר החלו כמה מדינות ערביות מן הגוש הסוני לנרמל את יחסיהן עם ישראל "מתחת לשולחן".

לאירופים נמאס ולא רק להם. הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא קוץ בבשרן של מרבית מדינות ערב, שמתמודדות עם בעיות קשות משלהן. אף שרק שלושה שגרירים של מדינות ערביות נכחו בטקס בבית הלבן - רבים ממנהיגי הגוש הסוני סבורים כעת, שמרגע שקיבלה ישראל את עקרון שתי המדינות, גם אם בתנאים פחות נוחים לפלשתינים, אסור לאבו מאזן להתמיד בסירובו ועליו לחדש לאלתר את ההידברות עם האמריקנים.

בסוף השבוע יתכנסו שרי החוץ הערביים לישיבת חירום על פי בקשתו של אבו מאזן. בנאומים הפומביים אולי עוד תישמע תמיכה בעמדה הפלשתינית. אבל מאחורי הקלעים, יציעו לו להתקדם לקראת פתרון ולהתרחק מרעיון המאבק המזוין שיציע חמאס, למשלחת שהוא - אבו מאזן - החליט לשגר לעזה "כדי לאחד את השורות" בשעת חירום זו לעם הפלשתיני.

בשולי הדברים מתקבל הרושם שארה"ב השקיעה מאמץ לא קטן כדי להכשיר את הקרקע בעולם הערבי המתון לקראת פרסום התוכנית. העובדה שיורש העצר הסעודי, כפי שדיווחנו כאן לראשונה לפני ימים אחדים, ניסה בשעתו לשכנע את אבו מאזן כי "לא יקרה אסון" אם הבירה הפלשתינית תקום באבו דיס, מוכיחה כי היה שותף סוד לפחות לחלק מפרטי התכנית.

אלא שלמרות מאמצי השכנוע מצד חלק ממנהיגי ערב, לא נראה שיימצא בקרוב פרטנר פלשתיני למימוש תוכנית השלום של הנשיא טראמפ. ישראל תיטיב לעשות אם חרף ההתנגדות הנחרצת של אבו מאזן תקרא לפלשתינים להיכנס למשא ומתן על בסיס התוכנית ובמקביל - תפעל להרגיע את המלך הירדני שבסתר לבו תומך ברעיון של החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, אבל מוטרד מאד מהשלכות המהלך הזה על יציבות הממלכה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו