כניסתו של נתניהו לבית הלבן לא היתה שונה מעשרות פגישות קודמות שלו עם נשיאים אמריקנים במרוצת 14 שנותיו כראש הממשלה. הוא התקבל בברכה ובכבוד על ידי טראמפ, כפי שהתקבל בעבר על ידי אובאמה וקלינטון, אף שהחזיקו בהשקפת עולם שונה.
ובכל זאת, אין זה ביקור ככל הביקורים ומפגש ככל המפגשים. אחרי כמה שבועות של כפור בוושינגטון, השמש האירה והשמיים הכחילו, מסמלים אולי את הימים שיבואו. הערב בשבע (שעון ישראל) יציג ממשל טראמפ את תוכנית השלום. הפלשתינים יגיבו לה בשלילה אך לאחר מכן, כפי שאמר אמש הנשיא פעמיים, "הכל בסדר, החיים נמשכים". כלומר, הכדור עובר למגרשה של ישראל ושלה בלבד. במצב הזה, כפי שאמר בן־גוריון, השאלה אינה מה יגידו הגויים - שעל פי טראמפ, אגב, מסכימים לתוכניתו - אלא מה יעשו היהודים. התשובה היא שנדרשת החלטה בן־גוריונית, להכריז על בקעת הירדן וההתיישבות ביו"ש, כישראלים. זו הזדמנות, והיא לא תחזור.
הממשל נותן לישראל צ'ק פתוח לעשות שופינג כמעט ללא הגבלה. הציבור הישראלי תומך ברוב עצום במהלכי הריבונות. העולם הערבי לא ממש מתנגד להחלת הריבונות. האיחוד האירופי חלש, ובכל מקרה נתניהו טיפח מוקדי תמיכה שימנעו סנקציות אירופיות. אש"ף על הקרשים, כפי שלא היה אפילו לפני אוסלו. הוא הדין לחמאס שמורתע וגרורותיה של איראן, שמלקקות את פצעי חיסול סולימאני. בקיצור, התנאים הפנימיים, האזוריים והבינלאומיים למהלכי ריבונות בשלים כפי שלא היו מעולם. מנגד, חלון ההזדמנויות עלול להיסגר בקרוב. אם לא ניכנס דרכו עכשיו הוא עלול לא להיפתח שוב לפחות עשרות שנים קדימה.
בעוד חודש ושבוע ייתכן שהימין יפסיד בבחירות. בעוד פחות משנה, טראמפ, נשיא אמיץ וייחודי, עשוי להחמיץ כהונה שנייה בבית הלבן. אגב, אפילו אם ינצח כבר לא יזדקק לקולות האוונגליים, שהרי בארה"ב לא מכהנים יותר משתי כהונות, ולכן אין לדעת אם היד החופשית לישראל תימשך.
כמובן, התנועה הלאומית הפלשתינית עלולה להתחזק, במיוחד אם ישתלט עליה מנהיג צעיר וחזק לאחר מות אבו מאזן. איראן עוד לא אמרה את המילה האחרונה, ומי יודע מה יקרה איתה בעוד שנה. הוא הדין לאיחוד האירופי, שעשוי שוב להפוך את ישראל לשק חבטות, כפי שהיה לפני שנים לא רבות. לכן נתניהו חייב עכשיו למצות את המהלך ולהחיל ריבונות על כל 30 האחוזים. אין טעם להסתפק בצעדי ביניים, שיגרמו לנו לשלם את המחיר וגם לא יניבו את מקסימום התמורה. צריך ללכת עד הסוף. התוכנית לא מגשימה את מלוא השאיפות של ישראל, שהרי היא כוללת הסכמה רפה למדינה פלשתינית וכן בירה פלשתינית בירושלים. אולם, מההתחייבויות האלה לא ייצא דבר, שהרי הפלשתינים מסרבים לשתף פעולה. ולכן, ההתנגדות מימין לתוכנית שגויה מן היסוד.
ומילה אחרונה לכל הטוענים להיעדר לגיטימציה של נתניהו לקבל את ההחלטה. ובכן, ככל הזכור לי, המחנה שעכשיו דואג לרוב דמוקרטי, לא הוטרד כששרון פיטר שרים ודרס את הדמוקרטיה בדרך להתנתקות. אותו מחנה גם לא הוטרד כשרבין גייס רוב להסכם אוסלו בעסקה מחפירה על חודם של שני מיצובישי. בזמן ששני אלה העבירו מהלכים קשים ושנויים במחלוקת, הסיפוח נמצא בקונצנזוס. הרי גנץ היה זה שלפני שבוע קרא להחיל ריבונות בבקעה ולעשות זאת מהר. ובכן, גנץ צודק ואם לא עכשיו, אימתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו