עוד בטרם שככו הדי הודעתו של טראמפ על פרסום עיקרי תוכנית השלום, וכבר נערמו להם הררי פרשנות של חוזי השחורות והחרדים למיניהם לגורל יציבות המזרח התיכון. הם תיארו נבואות זעם, שלפיהן תוכנית השלום - במקרה הטוב - תעלה עובש במגירות מחלקת המדינה, תושלך לפח הזבל של ההיסטוריה ותישכח כמו תוכניות מדיניות אחרות, או במקרה הגרוע - תעלה באש הלהבות שיבעירו את האזור.
בעניין העתיד הפסימי שחוזים לעסקת המאה, כמו גם "הצונאמי המדיני" שראה בעיני רוחו אהוד ברק וגליו האימתניים שהתנפצו בקול ענות חלושה, הסכנה שירושלים תבער לא התממשה ומלחמת עולם שלישית לאחר העברת שגרירות ארה״ב לבירה לא פרצה. אותם מהלכים מסוכנים כביכול התממשו ויצאו לפועל, והפלא ופלא - פרט למחאה רפה של הרחוב הפלשתיני ומדינות ערב, ולחרם שהטילה ההנהגה הפלשתינית על טראמפ וממשלו - עולם כמנהגו נוהג.
הפלשתיני הממוצע בגדה המערבית נהנה משגשוג יחסי זה יותר מעשור. דומה שניהול הסכסוך דווקא מיטיב עם הפלשתינים בגדה הרבה יותר ממה שנדמה לישראלי הממוצע. רמת החיכוך האלימה בין המתנחלים לפלשתינים בשטחי יהודה ושומרון מינימלית.פלשתינים רבים עובדים בהתנחלויות, ורבים יותר מחזיקים במשרות מכובדות ומתפרנסים לא רע במפעלים באזורי התעשייה שמעבר לקו הירוק ובאזורי התפר.
נכון שלא הכל זה כסף וכלכלה, אבל אחרי האיומים והאזהרות יש גם בני אדם שחפצים בחיים, ואלו רוב רובם של הפלשתינים בגדה המערבית.
לפני כמה חודשים ביקרתי בירדן לצורך הכנת כתבה לציון 25 שנים להסכם השלום בין ישראל לירדן. פלשתיני שפגשתי בעמאן היטיב לתאר בפניי את מצבם של בני משפחתו בגדה המערבית. "עד לפני עשר שנים הייתי שולח למשפחה שלי בטולכרם כסף כדי לסייע לה. בשנים האחרונות המשפחה שלי מטולכרם עוזרת לי ולמשפחה שלי לגמור את החודש".