ב־1972, כשהיה צעיר בן 20, ברח יוסי אורפלי מסוריה, המדינה שבה נולד וגדל, והגיע בחשאי לישראל. במסלול הבריחה, שאת פרטיה הוא מנוע מלגלות עד היום, חצה את לבנון. עשר שנים אחר כך סגר מעגל כשחזר לארץ הארזים - הפעם כלוחם צה"ל במילואים, במלחמת לבנון הראשונה.
בשתי הפעמים לא האירה לו לבנון פנים. "לא אשכח בחיים את היום ההוא", הוא נזכר ומתכווץ, "נכנסתי בהתרגשות עצומה לארץ שבה התייחסו אלי רק עשור קודם כיהודון קטן שהגיע מסוריה, ופתאום אני חוזר לשם כחייל צה"ל".
עד מהרה הפכה ההתרגשות לסיוט, כשמטען צד התפוצץ על שיירת האוטובוסים שאורפלי ליווה. "נכנסנו שלושה אוטובוסים וג'יפ ליווי. התחלנו לנסוע, נשענתי על החלון - ופתאום שמעתי פיצוץ גדול ועפתי לכביש. הבנתי מייד שמשהו רע קרה. כשפקחתי את העיניים ראיתי סביבי חלקי גוף והמון דם.
"אני זוכר שאחד החיילים שם איחר לנסיעה, והוא התחנן לנהג שיפתח לו את הדלת. הנהג אכן עצר והבחור עלה, אבל אז הוא נהרג מהפיצוץ. הוא היה ההרוג היחיד בתקרית, אבל היו הרבה פצועים. לא הכרתי אותו אישית, אבל זה סיפור שאני לא מצליח לשכוח".
בתקרית נפצע אורפלי עצמו בגבו ובאוזניו, ונותר אחריה הלום קרב. "במשך הרבה שנים היה לי מאוד קשה לחזור לעצמי. טופלתי אצל פסיכולוג, עם הרבה שיחות. הייתי חולם על מה שקרה בלילות, עם זיעה קרה ופלאשבקים. בשנים הראשונות לא נסעתי באוטובוסים בכלל, ועד היום אני לא נוסע בכבישים מהירים. אם אני נוסע בכביש כזה, אני מזיע כל הדרך. נראה לי שאני האדם היחיד בעולם שאוהב שיש פקקים, כי רק ככה אני נרגע".
הפציעה, הוא אומר, גרמה לו לאבד את ביטחונו העצמי. "לפני המקרה היה בי הרבה אומץ. ברחתי מסוריה, שירתתי בתותחנים, נלחמתי, אבל אחרי האירוע הגעתי למצב שאני מפוחד. כל מה שרציתי זה לשכוח את מה שקרה. הפחד הזה לא התאים לאופי שלי, כי אני אדם קליל. רציתי לצאת מזה, לדמיין שזה בכלל לא קרה, אבל לא הצלחתי".
הוגדרת כנכה באופן רשמי?
"נתנו לי אחוזים, אבל אמרתי להם שאני לא מעוניין בביורוקרטיה ולא רוצה להיות נכה. רציתי לחזור למי שהייתי קודם. בשלב מסוים נמאס לי, אז ניסיתי לשנות גישה ולהפוך את זה להומור שחור.
"לצערי, הכנסתי גם לבן שלי את הפחדים. לא הייתי שולח אותו לטיולים השנתיים בבית הספר כי פחדתי עליו. הוא ילד יחיד, ואשתי ואני גוננו עליו יתר על המידה. עד היום הוא לא אוהב לטוס בגלל ההרגלים שהחדרתי בו. אני אשם בזה ומצטער על זה".
***
אורפלי, הדייר המבוגר בעונה הנוכחית של "האח הגדול", חגג בשבוע שעבר 67. או כמו שהוא קורא לזה: "לראשונה יש דייר שייצא לפנסיה בתוך הבית".
טילטיל ואשתו ורד. "שניהם הילדים שלי"
הוא גדל בעיר חלב שבסוריה וזוכר ילדות קשה בצל השכנים העוינים. "אסור היה שיידעו שאנחנו יהודים. בוקר אחד הלכתי לקנות קרח, ואחד העומדים בתור ידע שאני יהודי. הוא החטיף לי סטירה שהעיפה אותי חמישה מטרים אחורה. לא בכיתי, כדי לא להראות לו, אבל מתתי מבושה.
"היינו שם כמו בני ערובה. לא יכולנו לזוז ממקום למקום בלי לקבל אישור כי המשטר כל הזמן פיקח עלינו. אתה חי בתחושת פחד שמלווה אותך בכל רגע".
עוד כילד חלם לברוח לישראל ולשרת בצה"ל. את הנסיבות המדויקות שאפשרו את בריחתו דרך לבנון הוא מסרב, כאמור, לפרט. "אני יכול רק לספר שהגיעה סירה שלקחה אותנו מלבנון עד חיפה. הייתי עם אמא שלי, רעדנו והרגשנו פחד לא נורמלי, אבל זה עדיין נחרת לי כאחד הימים המאושרים בחיי".
מאחוריו, בסוריה, הוא השאיר את אביו ואחיו, שזכו להגיע לארץ רק 12 שנים אחריו. "אחרי שברחתי, השלטונות הסוריים חיפשו אותי, וכשגילו שאני לא שם - אבא שלי קיבל מכות רצח".
ימים ספורים אחרי שנחת בארץ פגש את שולמית, בת דודתו, ובתוך פחות מחצי שנה נישא לה. "אם היינו גדלים יחד לא הייתי מתחתן איתה, כי היא משפחה", הוא מבהיר, "בפגישה הראשונה שלנו היא הציעה שנסתובב בדיזנגוף. מאז לא נפרדנו ליום אחד".
איך הגיבו במשפחה המורחבת לקשר ביניכם?
"כולם ידעו מזה, וכשראו שזה מסתדר, הבינו. אני יודע שזה נשמע מוזר שבני דודים מתחתנים, אבל צריך לזכור שבשבילי המפגש הראשון איתה היה כמו עם אישה זרה".
בארץ עיגל את גילו כדי להתגייס לצבא ("הפחתתי שנה מהגיל האמיתי שלי"), שירת בחיל הכללי - ובמילואים שובץ בתותחנים. אחרי שחרורו עבד יותר מ־30 שנים בליטוש יהלומים. "לצערי, זה מקצוע שהלך ונעלם מהארץ כי כולם שולחים היום לליטוש בהודו ובסין".
לפני 44 שנים נולד לו בנו היחיד, לירון, נהג המונית הססגוני זוכה "הישרדות", הידוע בכינוי טילטיל. אם תשאלו את יוסי, יש לו בעצם ארבעה ילדים: "טילטיל, אשתו ורד ושני הנכדים. מבחינתי, כולם ילדים קטנים שלי".
על יחסיו הקרובים עם טילטיל הוא מתענג. "אינשאללה, שלכל אבא ובן יהיה קשר כמו שלנו. 20 אלף טלפונים ביום. כל יום הוא מנסה לעבוד עלי בטלפון, ואני זורם איתו.
"שנינו מאוד דומים. אוהבים אותם דברים, אותו הומור ואותו סגנון. מאז 'הישרדות' ב־2016 השתנו לו החיים לטובה. הוא זכה במיליון, אבל זה שכולם אוהבים אותו - יותר חשוב לי. אלוהים עשה לו מזל, כי הוא נשמה טובה. בחיי, אין עליו".
לאחרונה טילטיל חשף כאן שהוא מתחרש.
"כן. כבר מזמן ניסיתי לשכנע אותו שילך להיבדק, אבל הוא לא רצה. תמיד אמרתי לו, 'כמו שלי יש משקפיים, לך ישימו מכשיר שמיעה'. ברגע שהוא קיבל את המכשירים הוא אמר לי, 'אבא, צדקת, חבל שלא עשיתי את זה קודם'".
לפני שנתיים התגלה בגופו של אורפלי סרטן. "הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי, ושלחו אותי לביופסיה. ברגע הראשון שאמרו לי את המילה 'סרטן', חשבתי שאני מת. כאילו ענן אפור גדול נפל עלי. הרופא הבהיר מייד שאני אחיה עוד 100 שנים, אבל ההרגשה היתה עדיין קשה".
הוא עבר טיפולי הקרנות בבית חולים. "היו לזה תופעות לוואי לא נעימות. מצב הרוח שלי היה ירוד מאוד, אבל לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עלי. גם כשהיו מתעניינים, הייתי עונה 'הכל בסדר'. לא הייתי מוכן לדבר על זה".
איש לא ליווה אותך בתהליך המורכב נפשית הזה?
"כולם רצו, אבל לא רציתי אף אחד איתי. רציתי להקל על הבן שלי ועל אשתו. טילטיל כל הזמן התעקש, אבל אמרתי לו, 'אם אתה בא - אני לא הולך'. הייתי נוסע באוטובוס וחוזר. לא עבדתי אז, וזה היה נורא. אלו היו השנתיים הכי קשות בחיי הבוגרים. אבל ברוך השם, היום הכל בסדר. הבדיקה האחרונה שעשיתי ביוני האחרון יצאה תקינה, והיום אני במעקב".
***
הפנייה אליו מהפקת "האח הגדול" היתה טבעית לנוכח פרסומו של הבן. "טילטיל אמר לי, 'לפחות תלך לראות'. אז זרמתי, מתוך סקרנות. אשתי מאוד פחדה מהטוקבקים, אבל בסוף היא הסכימה".
אורפלי נחשב העונה לדייר שכולם אוהבים. הוא לא הסתכסך עם אף דייר אחר, דואג לכולם - ובעיקר מצחיק את כל הנוכחים.
"אין לי בעיה להשתלב, ועם כל אחד אני מוצא שפה משותפת. יש לי דעות, ואני אתווכח עליהן, אבל לא אריב. אם אני לא מסתדר, אני הולך צעד אחורה. ככה גידלתי גם את טילטיל. אני לא ימני ולא שמאלני, אני בעד מי שאוהב את המדינה. מספיק דם של חיילים נשפך פה. כשחייתי בסוריה, אמרתי לעצמי שברגע שאעלה לארץ כל הזמן יהיה לי דגל. ומאז באמת יש לי".
יש לך סיכוי לנצח העונה?
"יש בבית דוגמנים ודוגמניות צעירות, איפה אני ואיפה הם. לא באתי לנצח, אלא ליהנות. אם לא ירצו אותי - זה בסדר. מקסימום אשתי וארבעת הילדים שלי מחכים לי".
erans@israelhayom.co.il
