מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?
"אם אני מתחרט, זה בעיקר בכיפור. אחת הסליחות שאומרים היא על טמטום הפה. כשהפה שלך מוציא טמטום, שטויות. זה קורה לי לפעמים, מתוך כעס, ואז אני מייד אומר 'לא התכוונתי'. אלה לא דברים קשים. זה, למשל, לצעוק על מישהו על איך שהוא נוהג. כשזה קרה לי בפעם האחרונה, האדם שצעקתי עליו אמר לי, 'סינגולדה, מה העניינים? הייתי בהופעה שלך', ואז הרגשתי שיצאתי מטומטם".
מתי בפעם האחרונה שמעת שיר וחשבת שהוא נכתב עליך?
"אני לא מתחבר למילים. אני מנגן עם שלמה ארצי כבר 28 שנה ולא סגור על מה השיר 'חום יולי אוגוסט'. כשאני שומע שיר, הדבר הראשון שאני מקשיב לו הוא הגיטרות, העיבוד, הנגינה. את הטקסטים אני לא שומע. זה לא נכנס לי לראש. מטורף. המוח שלי החליט שהוא חוסם.
"אין שיר אחד ספציפי שאני הכי אוהב. אני אוהב מאוד להאזין לשירי ארץ ישראל הישנים, ואני שומע המון מוזיקה מהעולם. עכשיו אני בשבוע של מוזיקה מנאשוויל. לא קאנטרי ישן, אלא חומר חדשני".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני יכול לבכות משיר שאני אוהב, אני יכול לבכות מגאוניות של מוזיקאים. אני יכול לשמוע מוצרט ולבכות, איזה גאון הוא היה. אם יש משהו שגורם לי לבכות, זו גאוניות של אנשים. אני שומע הרבה מוזיקה באוטו, שם אני מגיע לעולם אחר".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"מלבד סרבל הטיסה שלבשתי החודש? בשירות הסדיר, כשהייתי בלהקה צבאית. בהתחלה לא התקבלתי, כי לא ידעתי תווים ואקורדים. נשלחתי לבסיס ימ"חים ושם העברתי שנה. בינתיים למדתי תווים והחלטתי לגשת לבחינה נוספת, והתקבלתי. הגעתי ללהקה, למפגש עם כל הזמרים והזמרות, מירוחם. זה היה מקום אחר עם מנטליות אחרת, והגעתי לשיא התל־אביביות. המפגש הראשוני איתם היה שוק. בהמשך הם הבינו שאני מכיר את כל השירים. בתקופה הזו הייתי תמיד מוקף בבנות, ניגנתי להן את שירי ארץ ישראל וליוויתי אותן בשירה.
"לא רציתי לחזור לירוחם. בגיל 15 היתה לי חברה, ושנתיים לא עשיתי איתה כלום, בכוונה, כי ידעתי שאם אני עושה משהו אני נתקע בירוחם לצמיתות, ויהיו לי איתה ילדים ועבודה במפעל, וזה לא בשבילי. האג'נדה שלי היתה לעזוב את המקום, וזה הדבר הראשון שעשיתי אחרי הצבא, לא חזרתי לשם.
"כשהשתחררתי, לא האמנתי שאפשר לחיות ממוזיקה. בירוחם מה שחשוב זה תלוש משכורת, ורציתי את הנייר הזה. הלכתי ללשכת עבודה, שאלו אותי מה אני יודע לעשות ועניתי שאני גיטריסט. הפקיד שם אמר לי שאין דבר כזה עבודה כגיטריסט, אבל שיש עבודה בחברת התקליטים CBS. התברר שזה מפעל לייצור ויניל לתקליטים, עובדים שם עם מכונות רובוטיות כאלה.
עבדתי שם שנתיים, ממש הייתי פועל ייצור, אבל פיטרו אותי. המנהל שפיטר אותי אמר לי, 'אתה נכנסת כלום ואתה יוצא כלום, לא למדת כלום'. ניסיתי, אבל אני לא יכול לעשות משהו אחר. חוש טכני - אפס, הכל - אפס. אני יכול רק לנגן".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך?
"אני נוסע לשם בערך פעם בחודש, אבל אמא שלי מגיעה אלי למרכז לא מעט. אני יוצא איתה לדייטים, אוכלים יחד ארוחת בוקר, נפגשים הרבה. כל המשפחה שלי נשארה בירוחם, חוץ מאחותי שעברה לרמת גן. האחים שלי גם מנגנים בגיטרה, אבל זה לא המקצוע שלהם.
"הייתי תלמיד חננה, ילד כאפות. לא בעייתי, לא טראבל מייקר. הייתי גם מצייר הרבה בבית הספר, ואין לי תעודת בגרות מלאה. אבל לא עשיתי צרות. לא עישנתי בחיים, לא הדלקתי סיגריה וגם לא עשיתי דברים אחרים. אני לא שם.
"ערוץ התקשורת שלי לעולם היה הרדיו. רשמתי שירים ששמעתי ונסעתי לחנות בבאר שבע כדי לקנות את התקליטים, וככה השגתי לד זפלין, פינק פלויד, הביטלס, גאנז אנד רוזס. עד היום זה מה שילדים שאני מכיר רוצים לנגן".
מתי בפעם האחרונה הופעת?
"אתמול הופעתי עם שלמה (ארצי) בצוותא, ולפני שבוע בזאפה עם 'סינגולדה וחברים', שזה מופע שרץ כבר כמעט עשר שנים. אני מופיע עם זמרים, כנרת ונגנים מדהימים, ואנחנו מבצעים את כל השירים שאנחנו מכירים - מלד זפלין והביטלס ועד השירים שגדלנו עליהם, ויש במופע גם הרבה סיפורים שלי.
"לא האמנתי שיהיה לי מופע, עד שדב מורן, איש עסקים ויזם ישראלי, ביקש ממני ליצור אחד כזה. לא יכולתי להאמין שזה יתפוס. זה התחיל ממופע אחד בשוני, ואז ניסינו לפתוח קופה בזאפה וקנו את כל הכרטיסים, ואז פתחנו עוד אחת. בדרך האמנים התחלפו. היו אצלי אמיר דדון, כרמי שימרון, לי בירן ומיקה שדה. עכשיו מופיעים נטלי סמי פדני וסהר טוויטו. זמרים באים והולכים, ואני שמח, כי זה מגוון ונשאר ברמה הכי גבוהה. אלה הסטנדרטים שאני רוצה".
"לפעמים מזמינים את המופע שלי מוועדים או ארגוני עובדים, ואני מביא איתי את ריטה או את טריפונס. לפני חודש אירחתי את סנדרסון, והיה כיף היסטרי. גדלתי על כוורת ובשבילי זו היתה סגירת מעגל.
"אני גם אוהב אתגרים. אחד הקשים היה לפני 15 שנה, כשהמנצח ירון גוטפריד, שהוא חבר שלי, כתב לי יצירה קלאסית והופעתי איתה ועם התזמורת הפילהרמונית פעמיים. להיות גיטריסט שעומד מול הפילהרמונית ומנגן איתה זה לא קל, זה מעמד".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל הרופא?
"פעם בשנה אני עושה בדיקה מקיפה. אתה הולך למרפאה מיוחדת לבדיקת סקר, שהיא ממש כמו בית מלון, ועושים לך שם בבת אחת את כל הבדיקות, ואתה מרגיש קצת כמו אוטו בטסט. זה כיפי כזה. מתחילים להריץ אותך בין תחנות: לוקחים ממך דם, ואז אתה הולך לבדיקות שמיעה, ראייה, ריצה. הכל מסתיים עד הצהריים, ואז יושב מולך רופא ואומר לך מה מצבך, מה לעשות ואיך להמשיך לחיות".

מתי בפעם האחרונה היית באולפן?
"הבוקר, הקלטנו פרסומת. לפעמים אתה מקליט פרסומת בשש וחצי־שבע בבוקר, כי זה צריך לצאת כבר בתשע. מקליטים בעשר דקות־רבע שעה. או שאני יכול לקבל טלפון בעשר וחצי בלילה, 'תגיע עכשיו להקליט, צריכים אותך'.
"זה כיף כשזה משולב עם הדברים הנוספים שאני אוהב, עם הנגינה. אני, כשאני רואה גיטרות, בא לי לאכול אותן. אז עבורי זה כמו לשאול ילד אם הוא רוצה שוקולד. אין מצב שאגיד לא, ברור שאני בא לנגן.
"אני גם משתף פעולה כל הזמן עם אמנים. השבוע הקלטתי עם חנן בן ארי ולפני חודש עם עידן רייכל. אני אוהב לעבוד עם אנשים מגוונים, להיות ורסטילי ולדעת לשחק עם כל הדברים".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים שלך?
"בכל דקה שאני יכול. אני שמח על כל דבר שהם עושים ואני אבא חופר. כשהייתי בניו יורק עם הבן הגדול, חפרתי לו, ולבן הקטן שלי אני חופר, עד שזה הגיע למצב שהוא הקליט הודעה בנייד שלו, 'שלום, הגעתם אלי, אפשר להשאיר לי הודעה, ואבא, אני בסדר, אין לך מה לדאוג'. זה אני, אבא דאגן שאוהב לחפור.
"שני הבנים שלי מנגנים, הגדול בפסנתר והקטן בתופים ובגיטרה. את הנגינה הם הביאו מהבית, ינקו ממני את הכישרון, אבל מבחינת קריירות פנו לאפיקים אחרים לגמרי".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"הציעו לי מלא דברים, אבל עד עכשיו זה לא התאים. אולי להיות שופט בריאליטי מוזיקה יתאים לי, או מנטור. אני אשמח לתת מהניסיון שלי, במיוחד לילדים. אני בא מהפריפריה, ושם אף אחד לא מתייחס אליך, ואני רוצה לעזור. כשאני מעלה ילד לבמה, זה כאילו אני מעלה את עצמי לבמה.
"עד 2018 היתה לי תוכנית בחינוכית, 'אני גיטרה'. ראיתי שילדים צריכים שיעור בהיסטוריה של המוזיקה, הרמתי טלפונים לאמנים שאני מכיר, וכולם באו להתארח בתוכנית. התחלנו בעשר תוכניות והמשכנו ל־176. כל פרק עסק בנושא אחר. למשל, שירי להקות צבאיות או שירי הביטלס.
"בשבילי, אדם שבקושי אומר 'ערב טוב' בהופעה ומדבר מהר מאוד, זה דבר מטורף להגיש טלוויזיה. כל מילה היתה צריכה להיות בעברית בול, כי זו הטלוויזיה החינוכית. אגב, בהופעות שלי היום אני גם מארח ילדים, וילדים כישרוניים מוזמנים לשלוח קטעי וידאו למסנג'ר שלי. אם הם מתאימים, אני אזמין אותם".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"כשאמנים מגיעים לפה, ואני מתארח אצלם - זה חו"ל בשבילי. ניגנתי עם אלן פרסונס כשהגיע לכאן ב־2015. נגן הבס שלו הוא ישראלי שעזב ללוס אנג'לס לפני 20 שנה ומנגן איתו בכל העולם. עם ג'ורג' מרטין יצא לי לנגן את
'Here Comes the Sun'.
"נכון שמי שחי שם צריך לחיות את הברנז'ה המקומית, אבל זה לא החלום שלי. אני מבסוט שאני עושה פה את הדברים שלי, ואני שמח להתארח כשמגיעים לפה אמנים מחו"ל. אני גם מנגן עם שלמה ארצי ומופיע איתו בכל העולם, למשל במדיסון סקוור גארדן, וגם עם המופע שלי הגעתי לניו יורק. אבל טוב לי כאן. כשאני מגיע למשל לברלה, זה כאילו הגעתי לסלון שלי בבית. זה אחד הקהלים הכי חמים ומפרגנים שיש".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שהצלחת ביג טיים?
"אני לא שם. אין נקודה שאני חושב שהיא נקודת ההצלחה שלי. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה־הרבה־הרבה מה ללמוד, ואני גם רוצה שמה שכבר יש לי לא ייגמר לעולם. אם משהו צריך לקרות הוא קורה, ואם הייתי צריך לנגן עם מישהו - ניגנתי איתו. אין אודישנים בתחום הזה. כל אחד יודע מה האחר שווה. זו תעשייה קטנה, כולם מכירים את כולם, מסתובבים באותם מקומות, וכל אחד מהנגנים שאיתי מנגן עם עוד 4-5 אמנים, בעיקר כי זה עניין כלכלי. אני מאחרוני המוהיקנים, שעובדים רק עם אמן אחד, רק עם שלמה".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"בכביש, בנהיגה, זה הכי מפחיד. אנשים הם חסרי אחריות. השבוע מישהו חתך אותי בנונשלנטיות, וזה היה ממש מסוכן. אני נוסע הרבה מאוד להופעות ולהקלטות, וצריך להיות מרוכז מאוד".
מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו אחר?
"אני רואה ביוטיוב כל מיני נגנים בעולם וחושב לעצמי, וואללה הוא גאון, איך לא חשבתי על זה בעצמי. בכל יום אני עוקב אחרי גיטריסטים בעולם, ותמיד יש את האליל האחרון, העכשווי, שכולם שומעים אותו. עכשיו כולם על גוטרי גובן. זה לא ייגמר לעולם. השפעות חייבות להיות, אין נגן בעולם שיגיד לך שהוא לא הושפע מלד זפלין ומדיפ פרפל". 
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"הפעם הראשונה שאני זוכר היתה בגיל 16. היתה לי להקה, להקת 'דיסקו', והיינו מנגנים בכל יום חמישי במתנ"ס בדימונה. ניגנו בעיקר רוק, לא היה קשר בין השם שלנו למוזיקה. היינו מתרגשים מאוד. היינו ילדים והיה קהל, כל הנוער הגיע. וחזרתי הביתה בטרמפים, כי לא היו אז אוטובוסים בלילה".
אבי סינגולדה, בן 60. גיטריסט, תושב תל אביב. נשוי לזוהר ואב לשני בנים (אדם, מייסד חברת טאבולה, ורועי, רופא). החל את דרכו בלהקה צבאית. בשנת 1991 הצטרף ללהקת קריזה של דוד קריבושי, וניגן עם אריאל זילבר עד 1992. באותה שנה הצטרף ללהקתו של שלמה ארצי, ומאז מלווה את ארצי בכל הופעותיו. ניגן עם מיטב היוצרים בארץ, ובהם ארקדי דוכין, ריטה, עומר אדם, שרית חדד ועידן רייכל. הגיש את תוכנית הילדים "אני גיטרה" בטלוויזיה החינוכית. מעלה את המופע "סינגולדה וחברים" ברחבי הארץ. הופעה קרובה: 31 בינואר, ברלה מיוזיק קלאב, קיבוץ להבות חביבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו