הרגעים המביכים בשנת העזרה העצמית של מריאן פאואר (42) לא הסתכמו בשעתיים של דוגמנות עירום בחוג רישום למבוגרים.
"אחד משיאי המבוכה היה כשהייתי צריכה לפתוח בשיחה עם גבר זר לגמרי במהלך נסיעה ברכבת. התחלתי לדבר עם בחור שנראה טוב בעיניי, הוא לא ממש הראה עניין, אני התעקשתי, הוא לא שיתף פעולה. למרות זאת המשכתי, לעיני כל מי שהיה איתנו בקרון, כי כך נכתב בספר העזרה העצמית שעל פיו נהגתי.
"זה היה מביך מאוד, אבל נשארתי בחיים. מתברר שלא באמת מתים ממבוכה. בהמשך, כשאמרתי לברמן בפאב הקבוע שלי שהוא ממש מוצא חן בעיניי, והתגובה שלו היתה 'אה.. החשבון הוא 25 פאונד', זה לא הרג אותי. הצלחתי להפנים שאסור לי לחיות את הדחייה. לא קרה כלום, אני ממשיכה בחיים, ומה שחשוב הוא שהפגנתי אומץ. שעשיתי את מה שרציתי לעשות".
רצית להיות מודל עירום?
"הו, ממש לא. מעולם אפילו לא הסתובבתי עירומה לבד בבית שלי, ופה הייתי עירומה לגמרי לפני אנשים שאני לא מכירה. החלפתי מולם תנוחות מוזרות, היה לי חם, טיפות זיעה החלו לנטוף מכל מיני נקודות בגוף שלי, ופחדתי שהם יציירו אותי שמנה ומזיעה. לפי אחד מספרי העזרה העצמית שקראתי, המטרה היא להבין מה הכי מפחיד אותך, לעשות אותו ולהבין שהכל עדיין כשורה. דוגמנות עירום היא כנראה משהו שלא אעשה עוד בחיים, אבל להתחיל עם גברים זרים בהחלט כן".
הספר "הצילו!", המתאר את "מסעה הפרוע של אישה אחת, שניסתה לשנות את חייה באמצעות ספרי עזרה עצמית", כפי שנכתב על הכריכה, פורסם באנגליה לפני כשנתיים, ועכשיו רואה אור בעברית (הוצאת כנרת־זמורה־דביר). פאואר, עיתונאית עצמאית המתגוררת בלונדון, תיעדה תהליך שנמשך יותר משנה, שבמהלכו בכל חודש ניהלה את חייה בהתאם לתכנים של ספר עזרה עצמית אחר.
"הייתי מעבר לאמצע שנות ה־30 לחיי, רווקה, בלי זוגיות, מדוכאת ואיומה בהתנהלות עם כסף. חברות שלי התחתנו, קנו בתים, הפכו לאימהות, התקדמו בחיים שלהן. לי לא קרה אף אחד מאלה ולא ידעתי למה. הייתי די אבודה.
"במשך שנים קראתי הרבה ספרי עזרה עצמית, ובמהלך הקריאה הייתי מדמיינת כמה נפלאים יכולים להיות החיים שלי, אם רק אקשיב למה שהספרים האלה אומרים לי לעשות. אבל אחרי כך וכך עמודים הייתי סוגרת את הספר וחוזרת לבהות בנטפליקס ולשתות יותר מדי יין".
***
"עד אותו יום ראשון ארור, לפני שש שנים בערך. קמתי מאוחר, עם הנגאובר איום, והרגשתי שדי, אני פשוט מתעבת את עצמי ומשהו חייב להשתנות. כמובן קראתי גם אז ספר עזרה עצמית כלשהו, ופתאום קלטתי שאף אחד מאינספור ספרי העזרה העצמית לא עזר לי עם עצמי. לא היתה להם שום השפעה על החיים שלי, כנראה כי רק קראתי אותם, בלי לעשות דבר ממה שהציעו.
"כך עלתה בי המחשבה: מה יקרה אם במשך שנה שלמה אמלא אחר כל מה שמופיע בספרי העזרה העצמית? אם אני אפעל בדיוק לפיהם, סוף־סוף החיים שלי ישתנו. באמת האמנתי שכך אעלים את כל בעיותיי, אתמודד עם חסרונותיי, ואחרי שנה אהפוך להיות כמו הנשים האלה שכותבים עליהן במגזינים - עם הקריירה המושלמת, הבעל המושלם, הבית המושלם וסגנון החיים המושלם. רציתי להפוך לאישה מושלמת".
רשימת הספרים שלפיהם ניהלה פאואר את חייה, תוך כדי שהיא מנסה למלא אחר כל ההנחיות, המשימות והתובנות שבהם, כללה את "להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות" מאת ד"ר סוזן ג'פרס; "הכסף שלָךְ - זה יכול להיות סיפור אהבה" מאת קייט נורתרפ; "הסוד" מאת רונדה בירן; "תרפיה בדחייה" מאת ג'ייסון קומלי; "על הז*ן: הדרך הרוחנית האולטימטיבית" מאת ג'ון ס' פרקין; "להעיר את הענק שבפנים" מאת אנתוני רובינס; "מלאכים" מאת דורין וירטו; "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי; "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טול; "השיגי את הבחור" מאת מתיו האסי; "תעוזה עצומה" מאת ברנה בראון; ו"אתה יכול לרפא את חייך" מאת לואיז ל' היי.
הפכת לאישה מושלמת?
"בכלל לא. אבל למדתי המון, וממש עכשיו, בשבועות האחרונים, אני מרגישה שכן עברתי שינוי גדול. לפני שהתחלתי את הפרויקט הזה לא אהבתי את עצמי, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, ושאין שום דבר שאני עושה כמו שצריך. הרגשתי שאני מכוערת ועצלנית, ושאין באמת סיבה לאהוב אותי. הייתי מדוכדכת, החשיבה שלי היתה מלאה ביקורת והאשמה כלפי עצמי, שתיתי יותר מדי והזנחתי את הבריאות שלי".
מהאופן שבו תיארת את מה שגרם לך לחוש פגומה, משתמע שאם אישה בשנות ה־30 לחייה רוצה לעזור לעצמה, היא צריכה קודם כל להתחתן, ללדת ילדים ולקנות בית.
"אז זהו בדיוק, שלא השגתי את כל מה שחשבתי שאני רוצה. לא התחתנתי ואין לי בן זוג, לא קניתי בית, ההתנהלות הכלכלית שלי עדיין גרועה, ואני לא קמה ב־5 בבוקר לעשות מדיטציה. במקום להפוך לאישה שחשבתי שאני צריכה להיות, הפכתי לשלמה עם עצמי. כשאת אומללה כמו שאני הייתי, במשך כל כך הרבה זמן, האומללות שלך בולמת אותך ומשפיעה לרעה על כל מי שסביבך. איך אפשר לאהוב אחרים כשאת עסוקה בלשנוא את עצמך?
"בתהליך שעברתי ניקיתי הרבה מאוד פסולת ורעשים מהראש שלי והצלחתי לגבור על השנאה העצמית שלי ולהסתכל על האנשים ועל הדברים הטובים שסביבי. היום אני מתעוררת בבוקר ושמחה להיות אני, כמעט בכל יום. בחיים יש ימים יותר טובים ופחות טובים. אני כבר לא מאוימת ובטוחה שכל האנשים סביבי בחדר יותר טובים ממני או לא מחבבים אותי. נראה לי שמה שבעיקר למדתי הוא להשלים ולהודות על מה שיש לי. על החיים שלי ועל האנשים שבחיי".
קריאה בלתי פוסקת של ספרים שמראים איך להשתפר, לשנות וללמוד את מה שאת לא יודעת, לא עלולה רק להרחיק אותנו מלהיות שלמים? תמיד יתפרסם ספר נוסף שיטען שאנחנו לא חיים נכון.
"אני לקחתי את כל העניין לקיצוניות, ואחת התוצאות היתה שחשבתי על עצמי הרבה יותר מדי. בניגוד למה שחשבתי, זה מאוד לא בריא להיישיר מבט ולנסות לטפל בכל אחת ממגרעותיי. העיסוק במה שלא נכון וטוב אצלי חשף עוד ועוד פגמים ובעיות, ורק החמיר את התיעוב העצמי שלי.
"אנחנו צריכים לאזן בין התבוננות פנימה על עצמנו לבין הסתכלות החוצה על אנשים סביבנו, על המציאות. לא רק להתעסק בעצמנו, אלא גם לעזור ולהיות מעורבים בחיים של אחרים. אני איבדתי את האיזון הזה והתעסקתי הרבה יותר מדי בעצמי, בצורה אנוכית. זאת בהחלט נקודה חשובה שצריך להביא בחשבון.
"אבל רוב האנשים קוראים את הספרים האלה תוך כדי שגרת היומיום שלהם, שמלאה בנושאים אחרים ובאינטראקציות עם בני אדם אחרים. הם חוזרים הביתה מיום עבודה או מיום לימודים ארוך, נכנסים למיטה, קוראים כמה עמודים והולכים לישון".
איור: זאב אנגלמאיר
למה ספרי העזרה העצמית מצליחים כל כך?
"בני אדם תמיד נזקקו להכוונה בחיים. מזקני הכפר, מאנשי דת, מפילוסופים או מההורים, מהסבים ומהסבתות. בתקופה שלנו, בעולם המערבי, ספרי העזרה העצמית ממלאים את התפקיד הזה עבור הרבה אנשים. הדת פחות מרכזית, ואנחנו כבר לא חיים בשבט, אלא לבד, בערים גדולות. אלה זמנים די מטורפים של חוסר יציבות כלכלית, איומים סביבתיים, חוסר בהירות פוליטית וחיים עמוסים בשינויים ובדרישות".
***
"כמעט אין מצב שבו אדם עובד באותו מקום עבודה, או אפילו באותו עיסוק, משנות ה־20 לחייו ועד הפנסיה. אנשים עובדים בכמה מקומות עבודה, מחליפים מקצועות. זה מקובל לעצור מדי כמה שנים ולחפש דרך חדשה, ויש גם פחות בושה וסטיגמות חברתיות סביב העיסוק בהגשמה, חיפוש אושר והתמודדות עם פחדים, חרדות ומחסומים מנטליים".
מה הביקורת שלך על הספרים שקראת בתהליך שעברת?
"יש מסרים שלי היה מאוד לא נוח איתם. למשל, בספר 'הסוד', שהוא הצלחה ענקית, רונדה בירן כותבת שאת יכולה להשיג כל דבר בחיים, אם רק תאמיני בזה. בהתאם ל'חוק המשיכה', כל מה שאת חושבת עליו יהפוך לחלק מחייך.
"רוב הזמן חשבתי שזה רעיון מגוחך לגמרי, גם אם יש בו מידה של אמת. זה אפילו מסוכן. אני חוששת מהמסר של הספר הזה, שאם מתרחשים דברים רעים בחיים שלנו, זאת אשמתנו - הבאנו אותם עלינו בגלל שחשבנו עליהם. איך, למשל, הורה לילד חולה סרטן יכול לקבל מסר כזה?
"מצד שני, הספר אומר לנו לחלום בגדול, ואת זה אני אוהבת. כולנו מסוגלים להרבה יותר ממה שנדמה לנו, אבל מגבילים את עצמנו. זה בסדר לאמץ רק חלק מהרעיונות בכל ספר.
"אני חושבת שיש בספרים האלה לא מעט חוכמה, ויש בהם ערך. כל אחד צריך לבחור מה עובד בשבילו. מה שלא עובד בשבילי, יכול לעבוד עבור אחרים, ולהפך".
מה הרגיז אותך?
"לא אהבתי משימה מהספר 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד', שדרשה ממני לתכנן את ההלוויה שלי. הרעיון מאחורי התרגיל הזה הוא שאם תחשבי איך תיראה ההלוויה שלך ומה את רוצה שיאמרו מעל קברך, זה יעזור לך להבהיר מה מטרותייך בחיים.
"אני לא הצלחתי להתחבר לזה בשום אופן. גם לא לכתיבת מכתבים למלאכים השומרים עלי, כפי שהמליץ ספר אחר. זה לא מסתדר עם האופי שלי. אבל יש אנשים שמאמינים במלאכים, ומתחברים ליכולת לקיים איתם שיחות דמיוניות ולחפש נוצות לבנות שמתעופפות באוויר ומייצגות את המלאכים שלנו".
מה הצחיק אותך?
"ספר בשם 'פאק איט' ("על הז*ן: הדרך הרוחנית האולטימטיבית") שהרעיון שלו, בקצרה, הוא לעזאזל עם הכל. ככל שנשחרר יותר, כך יהיה לנו פחות אכפת מכל דבר, נלמד לקבל את מה שיש, והחיים שלנו יהפכו קלים וטובים יותר".
איזה ספר היה הכי מוצלח בעינייך?
"'כוחו של הרגע הזה', שכתב אקהרט טול. המו"ל שלי כועס עלי בכל פעם שאני מחמיאה לספר הזה, ואומר שאנשים יקנו אותו, במקום את הספר שלי. אבל אלי הוא דיבר מאוד.
"זה הספר הראשון שתיאר את הקול השלילי והביקורתי שיש לכולנו בראש. למה לא קמתי מספיק מוקדם, למה אכלתי יותר מדי, למה דיברתי ככה בפגישה אתמול, מה יהיה אם אסיים את החודש במינוס. זה הורס את היכולת שלנו להיות מאושרים.
"כשקראתי אותו גיליתי עד כמה אני אכזרית כלפי עצמי. השמעתי לעצמי מנגינות קבועות על זה שאני שמנה, שאני איומה עם כסף, שאני משעממת, שלאף אחד לא אכפת מה יש לי להגיד. הקולות האלה הם חלק מהעובדה שאנחנו אנושיים, אבל אני צריכה לשאול את עצמי - האם ברגע זה משהו הוא לא כשורה? התשובה היא, כמעט תמיד, לא.
"אני מנהלת איתך שיחה מקסימה בעודי יושבת בסלון הדירה החמימה שלי בלונדון, שום דבר לא כואב לי, ועוד מעט אצא לעבוד בעבודה שאני בסך הכל אוהבת. יכולתי לדאוג מכך שאולי לא אכתוב כתבה טובה, ואולי ההוצאות שלי היו מופרזות החודש. אבל לא, אני מתמקדת במה שקיים כרגע, בהווה, נושמת לרווחה ונרגעת".
מה העצה הכי טובה שקיבלת בספרים?
"ברנה בראון, שכתבה את 'תעוזה עצומה', אומרת שהיא בכלל לא אוהבת את המונח עזרה עצמית, כי מה שחשוב הוא לא שנעזור לעצמנו, אלא זה לזה. למעשה, מה שחסר לנו הוא קשר ראוי עם אנשים. אנחנו מסתכלים על עצמנו - על כמה אנחנו יכולים להצליח יותר, להיראות טוב יותר, להספיק יותר - כאשר מה שאנחנו באמת צריכים הוא לשתף ברגשות האמיתיים שלנו, לדבר בפתיחות ובאופן גלוי עם האנשים סביבנו ולהקשיב להם.
"באנגליה יש תרבות כזאת, להגיד תמיד: 'אני בסדר, ואתה?'. אנחנו לא אומרים את האמת. אני מבינה שבישראל אתם יותר חמים, פתוחים ומשוחררים מאיתנו. בלונדון, אם תסתכל למישהו בעיניים ברכבת התחתית, עלולים לעצור אותך. חשוב כל כך לחייך לאנשים בבוקר, ובחיים בלונדון זה חסר מאוד.
"כשניתחתי בדיעבד את השנה שהעברתי בניסיונות לשפר את עצמי, גיליתי שהרגעים הכי טובים היו רגעי האינטראקציה שלי עם אחרים. רגעים של קשר אנושי, של חברות ושל אהבה, שהיא לאו דווקא רומנטית".
קטעים מהספר "הצילו", מאת מריאן פאואר
"התמודדתי עם השדים שלי, ולא קרסתי"
בחייה של כל אישה מגיע רגע שבו היא מבינה שלא תוכל להמשיך עוד בשגרת החיים שלה. אצלי הרגע הזה הגיע בהנגאובר של יום ראשון.
אני לא זוכרת מה עשיתי בלילה הקודם, חוץ מזה ששתיתי יותר מדי, מן הסתם, והתעלפתי עם הבגדים במיטה, ועם האיפור. כשהתעוררתי, העפעפיים שלי היו דבוקים במסקרה קרושה, והעור חלקלק ממייק־אפ וזיעת לילה. מכנסי הג'ינס חפרו לי בבטן. הייתי צריכה ללכת לשירותים אבל התעצלתי לזוז, אז פתחתי את הרוכסן ושכבתי בעיניים עצומות.
הכל כאב לי.
כשמדובר בהנגאובר, לפעמים זרמתי איתו. הייתי מתעוררת מטושטשת אבל עליזה, אפילו אופורית, וצולחת איכשהו את היום, עד שבסביבות 4 אחר הצהריים ההנגאובר היה מתפוגג. אבל הפעם לא היה מדובר בהנגאובר מהסוג הזה. הפעם זאת היתה תאונה חזיתית בלתי ניתנת להתעלמות. הרגשתי כאילו רימון רסס התפוצץ לי בתוך הראש. הבטן שלי התערבלה כמו מכונת כביסה מלאה פסולת רעילה. והפה שלי, טוב, כמו שאומרים, מישהו או משהו מת בתוכו.
הסתובבתי על צידי והושטתי יד לעבר כוס המים שעל ארונית הלילה, אבל היד שלי רעדה כל כך, עד שהמים נשפכו עלי ועל הסדינים. פס האור שחדר דרך הווילון הכאיב לעיניי. עצמתי אותן שוב וחיכיתי שזה יבוא. אה, כן, הנה זה בא.
הגל הגואה של חרדה ותיעוב עצמי ששוטף אותך אחרי לילה פסיכי. הוודאות הזאת שעשית משהו רע ממש, שאת אישה רעה, ושרק דברים רעים יקרו לך מעתה ועד סוף חייך הפתטיים, כי זה מה שמגיע לך.
סבלתי ממה שחברותיי כינו "הפחד", אבל לא רק ההנגאובר גרם לי להרגיש ככה. תחושות האימה, החרדה, התבוסתנות תמיד היו שם, מזמזמות ברקע. ההנגאובר רק העצים אותן מאוד.
ולא שחיי היו אומללים. רחוק מזה.
***
בשנות ה־20 שלי חצבתי את דרכי מעלה בסולם הקריירה בעיתונאות, ועכשיו הייתי עיתונאית עצמאית מצליחה בלונדון. שילמו לי, ממש בכסף, כדי לנסות סוגי מסקרה שונים. חודש לפני ההנגאובר המכונן הזה שלי נשלחתי לספא אוסטרי, שם הסתובבתי בחברת עקרות בית עשירות ששילמו אלפים כדי לאכול מרק צח ולחם יבש, ותו לא. זה לא עלה לי כלום, ירדתי שלושה קילו, וחזרתי הביתה עם אוסף מרשים של בקבוקי שמפו זעירים.
זמן מה קודם לכן השתתפתי בכיתת אמן בתחום הפיתוי של דיטה פוֹן־טיזס בסוויטה שלה במלון קלארידג'ס, לצורך כתבה בעיתון. אפילו ראיינתי את ג'יימס בונד, והקשבתי במשך שבועות להודעה הקולית שהשאיר לי רוג'ר מור הנפלא, המנוח, שהודה לי על "חתיכת כתבה מעולה".
מבחינה מקצועית, חייתי את החלום שלי. גם מחוץ לעבודה החיים נראו טוב. היו לי משפחה וחברות שאהבו אותי ודאגו לי. קניתי ג'ינסים יקרים מדי ושתיתי קוקטיילים יקרים מדי. יצאתי לחופשות. עשיתי רושם די משכנע של אחת שחוגגת את החיים.
אבל זהו, שלא. הייתי אבודה. בזמן שחברות שיפצו חדרי אמבטיה ותכננו חופשות יוקרה, אני ביליתי סופי שבוע בשתייה או בשכיבה במיטה ובצפייה ב"עקרות בית אמיתיות" וב"משפחת קרדשיאן". כשכבר יצאתי מהבית, חיי החברה שלי הורכבו מרצף של מסיבות אירוסים, חתונות, חנוכות בית וטקסי הטבלה לתינוקות. חייכתי וסיפקתי את הסחורה. קניתי מתנות, חתמתי על כרטיסי ברכה, השקתי כוסיות יין לאושרם.
אבל עם כל חגיגה של ציון דרך בחייהם של אחרים, הרגשתי יותר נטושה, מבודדת, לא רלוונטית. בגיל 36 החברות שלי התקדמו בשלבי החיים, בזמן שאני נתקעתי באותם חיים שהיו לי מאז שנות ה־20 שלי. בלי זוגיות, בלי בית משלי, בלי תוכנית.
חברות שאלו אותי אם אני בסדר, ואמרתי שכן. ידעתי שאני אומללה, אבל איזו סיבה היתה לי להרגיש אומללה? הייתי בת מזל. בת מזל להחריד. אז ביכיתי את בדידותי, כי זה נראה משהו שאנשים מסוגלים להזדהות איתו, אם כי לא ידעתי אפילו אם זה מקור האומללות שלי. האם בן זוג היה פותר את כל בעיות הקיום שלי? אולי. אולי לא. האם רציתי להתחתן ולהביא ילדים? לא ידעתי. בכל מקרה, זאת היתה שאלה תיאורטית. גברים לא בדיוק נפלו לרגליי.
האמת היתה שגברים עדיין הפחידו אותי פחד מוות, וזה היה מקור אדיר למבוכה. למה אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה שכל אחד אחר יכול לעשות? אתם יודעים, לפגוש מישהו, להתאהב, להתחתן.
הרגשתי פגומה, אבל לא אמרתי שום דבר מזה לאף אחד. במקום זה הנהנתי כשאנשים אמרו שבטח אפגוש מישהו בקרוב, ואז היינו משנים את נושא השיחה, והייתי חוזרת הביתה לבדי וממשיכה בשקיעה האיטית שלי אל הלא כלום, אם רציתי להיות דרמטית. ובהינתן ההנגאובר הזה, רציתי בהחלט.
התבוננתי בעליבותו של חדר השינה שלי בדירת המרתף היקרה להחריד ששכרתי. טייטס ותחתונים על הרצפה, לידם מגבת משומשת, פח עולה על גדותיו, מגבוני פנים לחים ובקבוקי מים ריקים. אחת, שתיים, שלוש כוסות קפה חצי ריקות.
סקרתי את הסצנה סביבי, וקול פנימי עלה מתוכי: מה את עושה?
ואז שוב, הפעם חזק יותר ועיקש יותר: מה את עושה?
זה תמיד מה שקורה בספרים ברגעי השפל האלה, לא? בת קול שמגיחה משומקום אומרת לגיבור שמשהו חייב להשתנות? היא יכולה להיות קולו של אלוהים, או של אמא שמתה, או מי יודע, אולי רוח רפאים. אבל תמיד יש בת קול.
אף פעם לא האמנתי בשטויות האלה, כמובן. חשבתי שזאת רק טכניקה ספרותית, שרקחו שוחרֵי תשומת לב דרמטיים מדי, אבל מסתבר שזאת תופעה אמיתית. לפעמים אתה באמת מגיע לשלב שבו אתה שומע בת קול.
זו שלי באה אלי כבר חודשים, מעירה אותי כמעט תמיד ב־3 בלילה, ואני מוצאת את עצמי מזדקפת באחת במיטה בלב הולם, כשהיא תובעת לדעת: מה את עושה? מה את עושה?
עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם ממנה. חזרתי לישון, המשכתי לעבוד, יצאתי שוב לפאב. אך בחלוף חודשים התקשיתי להדחיק את התחושה שמשהו לא בסדר. האמת היא שלא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם החיים שלי. וסדקים החלו לצוץ.
היה לי קשה להמשיך לחייך, והדמעות, שבדרך כלל הוגבלו לחדר השינה שלי, נתנו עכשיו הופעות אורח בפאב, בעבודה, במסיבות חברתיות. לבסוף הפכתי לאישה ההיא בחתונות, זאת שמתנודדת מריקוד מבוסם לצלילי השיר "Single Ladies" של ביונסה אל חדר השירותים ופורצת בבכי. בחיים לא חשבתי שאהיה האישה הזאת. אבל הנה, זה קרה.
***
בגיל 24 קראתי את ספר העזרה העצמית הראשון שלי. שתיתי יין לבן זול בסניף "אוֹל בַּר וַאן" ליד כיכר אוקספורד, והתלוננתי על העבודה הזמנית הדפוקה שלי. חברה שלי הגישה לי ספר מרופט בשם "להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות" מאת סוזן ג'פרס.
קראתי את כותרת המשנה בקול רם: "תהליכים מעשיים להפיכת פחד וכעס לעוצמה, כוח ואהבה..."
גלגלתי עיניים, ואז הפכתי את הספר וקראתי את המלל שבכריכה האחורית. "מה מונע ממך להיות האדם שאתה רוצה להיות, ולחיות את חייך בדרך הרצויה לך? פחד להסתבך עם הבוס? פחד משינוי? פחד מלקחת שליטה על חייך?"
המשכתי לגלגל עיניים. אני לא פוחדת. פשוט יש לי עבודה דפוקה.
"אני יודעת שזה נדוש, אבל תקראי את זה", עודדה אותי חברתי. "אני מבטיחה לך שזה יגרום לך לרצות לצאת אל העולם ולעשות דברים!"
לא יכולתי להבין מה הספר הזה גרם לה לרצות לעשות חוץ מלהשתכר איתי, אבל לא משנה. באותו לילה קראתי חצי ספר תחת טשטוש אלכוהולי. בלילה הבא סיימתי אותו.
אז מה אם היו לי תואר בספרות אנגלית ויומרות ספרותיות. משהו באותיות המודגשות ובסימני הקריאה של הספר הזה ריתק אותי. הגישה האמריקנית הזאת, "כן, אני יכולה", עמדה בניגוד גמור לפסימיות האנגלית־אירית שלי. היא גרמה לי להרגיש שהכל אפשרי.
***
אחרי שקראתי את הספר הזה התפטרתי מהעבודה הזמנית שלי, אפילו שלא היתה לי עבודה אחרת. שבוע לאחר מכן שמעתי שחברה של חברה של חברה שלי עובדת בעיתון. טלפנתי אליה, וכשהיא לא ענתה, פשוט המשכתי לטלפן. והמשכתי לטלפן. הפגנתי נחישות מוחלטת, שהיתה חדשה לי לגמרי. לבסוף היא חזרה אלי ואמרה שאוכל להגיש מועמדות על בסיס ניסיון תעסוקתי קודם. שבועיים לאחר מכן הציעו לי עבודה שם.
כך החלה הקריירה שלי בעולם העיתונות. הסיכון שלקחתי השתלם.
מאז התמכרתי לעולם העזרה העצמית. אם ספר הבטיח לשנות את חיי במהלך הפסקת הצהריים שלי, להעניק לי ביטחון עצמי/ בן זוג/ כסף באמצעות חמישה צעדים פשוטים, והיתה לו חותמת האיכות של אופרה ווינפרי, קניתי לא רק אותו, אלא גם את החולצה הממותגת ואת קורס האודיו.
קראתי ספרים כמו "המדריך הקטן לחיי שלווה", "חוקי החיים" ו"כוחה של חשיבה חיובית" מתחילתם עד סופם. פסקאות ממורקרות. הערות שוליים. כל אחד מהם הבטיח לכאורה גרסה שמחה, שפויה ומסופקת יותר שלי. אך האם זה באמת עבד? זהו, שלא!
למרות שקראתי את "אני יכול להפוך אותך לעשיר" מאת פאול מקינה, די.ג'יי רדיו שהפך למהפנט, ואכן הצליח להתעשר מאוד בזכות שיטת העזרה העצמית שפיתח - ההתנהלות הפיננסית שלי נותרה מזעזעת. אם תיתנו לי עשר ליש"ט, עד שתספיקו להחזיר את הארנק לכיס, כבר אבזבז 20.
למרות שקראתי את "גברים ממאדים ונשים מנוֹגה" ואת "למה גברים אוהבים ביצ'יות", נשארתי ללא זוגיות. ולמרות ש"להרגיש את הפחד..." סייע לי להתחיל את הקריירה שלי, ההצלחות הבאות שלי לא נבעו מקריאת "עקרונות ההצלחה" אלא מ"פחד מכישלון" המאכֵּל כל, שגרם לי לעבודה אובססיבית.
***
בזמן שסייעה לי לארוז לקראת אחד ממעברי הדירה התכופים שלי, חברתי שרה צחקה בהיסטריה על כך שבכל חדר אצלי נח מצבור של ספרי עזרה עצמית. מתחת לספה, מתחת למיטה, בערימה ליד ארון הבגדים.
"הרבה מהם שימשו אותי לעבודה", הבהרתי. מה שנכון, במידה מסוימת. לפעמים באמת כתבתי עליהם. אבל רוב הזמן קניתי את הספרים האלה מסיבה אחרת. חשבתי שהם באמת ישנו את חיי.
"הם לא אומרים כולם את אותו הדבר?" שאלה שרה. "תהיי חיובית. צאי מאזור הנוחות שלך. אני לא מבינה למה צריך 200 עמודים כדי להגיד משהו שמסתכם בפסקה אחת בגב הספר".
"לפעמים חשוב לחזור על המסר כדי שהוא באמת ייקלט", אמרתי.
הייתי פרסומת עלובה לכל הספרים שעל המדף שלי, או אלה שהסתתרו מתחת למיטה. הייתי הוכחה לטיעון שאם ספרי עזרה עצמית היו עובדים, היית צריך רק לקרוא אחד מהם. קניתי לפחות ספר אחד כזה כל חודש, ולמרות זאת תראו אותי, סובלת מהנגאובר, מדוכאת, נוירוטית, בודדה.
אז מדוע קראתי את כל ספרי העזרה העצמית האלה אם הם לא עזרו? לשם נחמה. כמו שאכלתי עוגת שוקולד או צפיתי בפרקים ישנים של "חברים". הספרים האלה הכירו בחוסר הביטחון ובחרדות שלי, שתמיד התביישתי לדבר עליהם. הם גרמו לחרדה הפרטית שלי להיראות כחלק נורמלי מהיותי בת אנוש. כשקראתי בהם, חשתי פחות בודדה.
והיה עניין הפנטזיה. כל ערב בלעתי בשקיקה את ההבטחות להתעשרות מהירה ודמיינתי איך חיי היו נראים אילו הייתי יותר יעילה ובטוחה בעצמי, אילולא דאגתי מכל דבר, אילו הייתי מזנקת מהמיטה ב־5 בבוקר כדי לעשות מדיטציה.
היתה רק בעיה אחת. כל בוקר התעוררתי (לא ב־5) וחזרתי לחיי הרגילים. דבר לא השתנה, כי לא עשיתי שום דבר שהספרים אמרו לי לעשות. לא כתבתי יומן משימות, לא דקלמתי הצהרות מעצימות.
"להרגיש את הפחד..." שינה את חיי בפעם הראשונה שקראתי אותו, כי הוא הוביל אותי לפעולה. הרגשתי את הפחד, והתפטרתי מהעבודה שלי. אבל מאז לא יצאתי שוב מאזור הנוחות שלי. בקושי יצאתי מהמיטה.
ואז, כשההנגאובר של יום ראשון סוף־סוף התפוגג, כשקראתי מחדש את "להרגיש את הפחד..." בפעם החמישית, צץ בי רעיון. רעיון שיהפוך אותי מהבלאגן השיכור והדיכאוני שהייתי, לאדם שמח בשיא תפקודו.
הפעם לא רק אקרא את ספרי העזרה העצמית, אלא אפעל לפיהם.
איישם כל אחת ואחת מהעצות שמעניקים הגוּרוּ־לכאורה האלה. אראה מה יקרה אם באמת איישם את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". האם באמת ארגיש את "כוחו של הרגע הזה"? האם אעבור מהפך? האם אתעשר? ארזה? אמצא את אהבת חיי?
הרעיון עלה בי במלוא מתכונתו. ספר אחד בחודש, היצמדות לכל מילה, כדי לבחון אם עזרה עצמית אכן יכולה לשנות את חיי. אעשה את זה במשך שנה, אז 12 ספרים בסך הכל. ובאופן שיטתי אתמודד עם כל בעיה שלי, ספר אחר ספר. כסף, דאגה, משקל. ואז, בסוף אותה שנה, אהיה... מושלמת!
מריאן המושלמת לא תדאג ולא תתעכב, היא תשלים את עבודתה בקלות. היא תכתוב לכל העיתונים והמגזינים הכי טובים ותרוויח על כך סכומי כסף מטורפים, מספיק כדי לממן גשר ליישור שיניה הקלוקלות. מריאן המושלמת תגור בדירה מהממת עם חלונות גדולים ומדפי ספרים מלאים ספרים איכותיים, שהיא באמת קראה. בערבים היא תצא למפגשים אופנתיים, שבהם תיראה מרהיבה בלבוש צנוע אך יוקרתי. והיא תלך לחדר הכושר כל הזמן. אה, כן, ובן הזוג שלה יהיה גבר יפה תואר בסוודר קשמיר. ברור מאליו.
גל של התרגשות מילא אותי. זהו זה. זה הדבר שבאמת עומד לשנות את חיי.
לא היה לי מושג שתוכנית 12 החודשים המסודרת תהפוך לרכבת הרים של 16 חודשים, שבהם כל מרכיב בחיי יתהפך מהיסוד.
כן. תחום העזרה העצמית אכן שינה את חיי. אך האם לטובה?
אחרי 16 חודשים
ישבתי על המיטה והתבוננתי בספרי העזרה העצמית הצבעוניים, שנחו על המדף שלי. כולם היו בעלי כריכה שחוקה ודפים מקומטים. כל אחד מהם ליווה אותי במהלך שבועות ארוכים, כואבים ודומעים של חיטוט עמוק בנבכי נשמתי.
לקחתי לידי את העותק המשומש של "להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות" של סוזן ג'פרס, שאיתו התחלתי את מסע העזרה העצמית שלי בגיל 24, ואז שוב בגיל 36. הרגשתי ששני פרקי הזמן הללו שייכים לעידן קדום בחיי. מופע הסטנד־אפ, הדוגמנות בעירום, הקריוקי. עדיין התקשיתי להאמין שעשיתי את כל אלה. בחודש אחד. סוזן צדקה. החיים באמת מתחילים ברגע שאנו נוקטים פעולה. כל פעולה שהיא.
לצידו, גם הוא בכריכה שחוקה, ניצב הספר שחשף אותי לדפוסים הפיננסיים ההרסניים שלי. וואו, איזה חודש זה היה. איך לא ידעתי איזה אסון אני בענייני כספים עד שקראתי את הספר הזה? התחלתי את השנה בתקווה להפוך איכשהו בדרך קסם לעשירה כקורח, אך זה לא קרה. עדיין הייתי בחובות ועדיין חששתי מהכספומט, אך לפחות כעת בדקתי את יתרת החשבון שלי. טוב, לפעמים.
העברתי מבט על "הסוד", וחשתי דקירת כעס מוכרת בחזה. הספר הזה המשיך לבלבל אותי. האם הוא נכון? האם אינו נכון? עדיין לא ידעתי.
אה, "על הז*ן". אמירת המילים האלה הוציאה ממני אנחת רווחה. הספר הזה עמוק וחכם, אך גם מטעה. האח הצעיר והחצוף של "כוחו של הרגע הזה", שהיה כעת לספר העזרה העצמית האהוב עלי מכולם.
עלעלתי בספרו של אקהרט טול, שנח על ארונית הלילה שלי. עיינתי בלי סוף בקטעים שסימנתי במרקר. עם הערות השוליים הנלהבות שלי (כן!!!) וכל סימני הקריאה הוא נראה כמו התנ"ך לאישה משוגעת, אך כל עמוד בתוכו הכיל פיסת חוכמה.
כך היה גם עם כל שאר הספרים שקראתי. גם לאלה שלא מצאו חן בעיניי היה מה להציע: משפט אחד של אמת צרופה, מסר ששינה את תפיסת העולם שלי.
אז הנה אני. עשיתי את זה. הגעתי לקצה המסלול. הרגשתי נהדר. נפלא. נרגשת מאוד. ובד בבד חוויתי נפילת מתח. לא היה שום קו סיום. שום פרס. שום המחאה מהיקום על סך 100 אלף ליש"ט.
רק אני, ישובה על המיטה, מוקפת ספרי עזרה עצמית.
התמודדתי עם השדים שלי, אחד לאחד, ולא קרסתי. יותר מזה: כעת אני עומדת זקופה. למדתי לקבל את עצמי ואת מקומי בעולם.
כעת, זו מי שאני מצפה מעצמי להיות:
תהיי כנה. תהיי אכפתית. תראי את הצד המצחיק. תתעמלי. תצחקי. קחי את החיים בקלות. תקיימי שיחות מאתגרות ועשי עבודות מאתגרות. אל תברחי מקשיים. תגידי את מה שאת חושבת בשקט, בבירור ובנימה מכבדת. אנשים אינם קוראי מחשבות. תוציאי דברים החוצה. תעבדי קשה ותיהני מזה. תהיי גאה ומסופקת ביכולות שלך, הן גדולות משאת מדמיינת. תהיי בטוחה בעצמך. לכי על הדברים הגדולים בחיים - למה לא? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? כישלון לא יהרוג אותך. תאמרי לא. תאמרי כן. תראי את הטוב באחרים. אל תשפטי. תקשיבי, תביני, תסלחי. תיהני. תהיי סבלנית. שום דבר לא נשאר לנצח. תוקירי את היום הנוכחי, תוקירי את האנשים שבחייך - את כזאת בת מזל שיש לך אותם. תהיי צנועה: את לא יותר טובה מאף אחד אחר, וגם לא יותר גרועה. כולנו עושים כמיטב יכולתנו, וכולנו בני אדם. תאהבי בכל ליבך ונסי ללמוד מכל דבר. כשקשה, תזכרי שהקושי יחלוף, ושבסופו של דבר זה לא באמת משנה. את רק נקודה קטנה חולפת, אז הפיקי מכך את המיטב. שירי, רקדי, הביטי אל השמיים והכירי תודה. אם יש בך ספקות, תעשי סדר ותגבשי תוכנית פעולה. לפעמים זה עוזר להתנתק מהמחשבות ולעשות משהו פרקטי. אבל הכי חשוב, שתי כוס תה (או כוס יין) וזכרי את זה: את נהדרת. פשוט נהדרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו