לסבא שלי יש מספר על היד, אני יודעת אותו בעל פה. גם הילדים שלי יודעים אותו בעל פה, וגם בני הדודים שלהם, ובני הדודים השניים. אם מדי פעם אנחנו קונים טופס לוטו, זה המספר שנמלא. אם צריך קוד לפייבוקס, זה המספר שנבחר. בתודעה המשפחתית מדובר במספר מזל, שהימצאותו הזמינה על הזרוע של סבא מאפשרת שיחה חופשית על השואה, בקיאות במאורע היסטורי וטיול פעיל לאורך שרשרת הדורות.
ביום שני הקרוב יחול יום השואה הבינלאומי, ושורדי שואה נבחרים יתכנסו באושוויץ, באירוע חגיגי שמצוין מדי חמש שנים. גם סבא שלי יהיה שם. הוא מתרגש לקראת האירוע הזה כבר חודשיים, הזהיר אותנו לא להתחתן, לא ללדת, לא להתארס ולא להתגייס באותו שבוע כי אין מצב שהוא מפסיד את הפגישה הזאת עם כל מי שנשאר. מארגנת הטקסים שתיאמה את הטיסה והמלון אמרה לי בסוד שהפעם הצוות נערך עם מלאי של קלנועיות, ושהתוכנית השנה - בניגוד לשנים הקודמות - תכלול מינימום התניידות. הם כבר זקנים, היא נאנחה, ויש לה תחושה שזאת הפעם האחרונה שאירוע כזה ייערך. "מי יישאר בחיים ב־2025 כדי לפגוש את חבריו השורדים?" שאלה אותי, רטורית. סבא שלי בטוח יישאר.
אבל איך מתקיימות משפחות בלי סבא־של־שואה, כיצד נראה העידן שבתוכו כבר התחלנו לפסוע, כאשר השואה הולכת והופכת לזיכרון רחוק? "אני צד ג' אבל היום כולם כאלה", אומרת הסופרת אביגיל קנטרוביץ', שבספרה "ארץ עיר ילדה" מהדהדת מלחמת העולם השנייה, אבל בעקיפין. "מה שאנחנו סופגים היום מהשואה זה הזיכרון הקולקטיבי. ברגע שאת מאבדת את הזיכרון האישי את נשארת עם הקולקטיבי. השואה הפכה לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב, וכל פעם שמספרים אותו שוב הוא קצת משתנה. גם במובן ההיסטורי היותר הארד־קורי יש שינויים. בדרך שבה חוקרים את השואה, בדרך שבה שואלים את השאלות".
דוגו לייטנר // צילום: ארז כגנוביץ
אביגיל אינה צאצאית ישירה לניצולי שואה, אך היא גדלה עם אבא חוקר שואה, ואושוויץ היה בבית: "אני נחשפתי בצורה לא מבוקרת ולא תואמת גיל, היתה לי גישה חופשית לכל החומר והיו בבית המון חומרים לעדויות ולממצאים קשים שהם לא רק לא תואמי גיל צעיר אלא למעשה לא תואמי שום גיל". הילדים של אביגיל בגיל של הילדים שלי, דור רביעי, מילניאלס.
באיזה אופן את חושפת את ילדייך לשואה?
"בצורה מאוד־מאוד מדודה ומעודנת וכמה שיותר מאוחר. אני חושבת שלהחזיק את הטראומה הזאת עוד דור לא משרת שום דבר ואף אחד. זה לא נכון לגדל ילדים שכל הזמן מפחדים שעומדים להשמיד אותם. אני כמובן חושבת שזה חלק משמעותי בהיסטוריה ובזהות שלנו, ואי אפשר להתעלם מההשפעות של השואה על מדינת ישראל, על איך היא נראית ועל דברים שקורים כאן, אבל חשוב להיזהר במסר שמעבירים כאשר מדברים על השואה.
"אני מעדיפה להדגיש שלא בהכרח עומדים להשמיד אותנו בכל יום, ולהבליט דווקא מסרים של סובלנות ואנטי־גזענות. צריך לקחת את זיכרון השואה צעד אחד קדימה, וזה לא פשוט. קל להגיד אבל קשה לבצע בפועל. באופן כללי עסוקים היום בעולם בשאלה של האם זה אנשים רגילים, האם כולנו מסוגלים לבצע דברים קשים במצבים מסוימים, וזה דבר שקשה לתווך לילדים. קל לחלק לטובים ולרעים אבל השיעור האמיתי מורכב יותר".
אביגיל משערת שהדור הרביעי לא יחווה את השואה "כדבר שקשור אליהם ישירות אלא כעוד מאורע מרוחק שהוא כמו ליל הסדר כזה. הרי אף אחד כבר לא מחרים את תוצרת גרמניה".
את השואה יש לחשוף בפני הלא יהודים. ארז כגנוביץ
הסיכום של אביגיל עושה אותי אופטימית. מצד אחד, גם אני קונה תוצרת גרמניה, שנאתי כשההורים שלחו אותי להחזיר סוללות לחנות כי היה כתוב עליהן Made In Germany. מצד שני, ליל הסדר הוא ההוכחה הנדירה לכך שאפשר להנציח טראומה לאומית באופן בלתי מתפשר. הלוואי שיום השואה יהיה כמו ליל הסדר. הלוואי שלעד נזכור שפרעה זה היטלר, ובכל העולם כל הדורות יישבו עם ספרי שואה ועדויות מפורטות שמונות את מכות־גרמניה. מי שקבע את ההלכה החדשה הזאת על 27 בינואר צריך לקבוע לה גם מנהגים. ארוכה הדרך אל התודעה.
הולוגרמה לדור ה־Y
"אנחנו משיקים בקרוב הולוגרמות של ניצולי שואה שיספרו את סיפורם האישי", חושפת עדי פיינרמן, סמנכ"לית התוכן של "בית העדות" במושב ניר גלים, מיזם שאפשר כבר למצוא בגרמניה ובארה"ב. "החיבור המשמעותי ביותר לשואה הוא לראות אדם שאומר 'זה קרה לי', והדור הרביעי והחמישי לא יזכו לראות את זה". באמצעות ההולוגרמות יחוו בני הנוער את הדבר הקרוב ביותר למפגש אותנטי עם ניצול שואה שיספר את העדות שלו, ואף יוכלו לשאול אותו על קורותיו בשואה ולקבל תשובות, גם שנים לאחר שהדמות המופיעה בהולוגרמה לא תהיה איתנו.
"הדור הזה הוא דור המסכים, כבר עכשיו פועל אצלנו מיצג אינטראקטיבי שמספר את סיפור הצלת יהודי בית הזכוכית בהונגריה, שבמסגרתו הצופה גם מביע דעה. צריך לשתף פעולה עם השפה של הנוער, אחד הפרויקטים היפים שנעשו הוא כמובן אווה והסטורי שלה, שעשה באזז משמעותי והעלה חזק את השאלות האלה של איך לעבוד על הנושא עם הדור הרביעי. מצד אחד היתה רתיעה, האם האינסטגרם לא מוזיל את השואה, מצד שני, כך חושפים את הדור הרביעי למה שקרה. כמובן צריך לנקוט זהירות, אבל השאלה אינה הפלטפורמה אלא התוכן, ואם זה מדויק היסטורית אז צריך להתאים את עצמנו טכנולוגית למילניאלס".
אבל מה שבאמת מטריד את עדי הוא דימוי הניצוֹל כפי שמדינת ישראל מתעקשת לצרוב אותו בתודעת הנוער: "אנחנו בדרך כלל רואים, ביום השואה וגם בהזדמנויות אחרות, שורד שמחטט בפחי האשפה, נטוש, בודד ואומלל. חשוב להיאבק כדי שכל שורד שואה יקבל את מרב הזכויות, אבל ה'קמפיין', האווירה הציבורית הזאת שמציגה אותם כזקנים חסרי ישע, עושה עוול לאופן שבו הדור הרביעי יזכור את השורדים, כי בשונה מהדימוי שלהם, רובם המכריע שיקמו את חייהם, ולא רק את עצמם בנו במהירות אלא גם את הארץ. אנחנו חושבים שכך צריך לזכור אותם, סבלו מסיוטים בלילה אבל קמו בבוקר והחזיקו בית ומשפחה למופת ועשו ובנו. בגלל שהדור החדש רואה אותם היום רק כ'זקנים', יש סוג של רחמים במקום הערצה. יש פטרונות של 'נבוא ונדאג לכם' במקום של 'מה אפשר ללמוד מכם'.
מתוך "הסיפור של אווה // צילום: מתוך האינסטגרם
"פנו אלינו תלמידות מבית ספר לפני זמן מה, וסיפרו שהן עושות סרט על שורדי שואה, שבמסגרתו הן רוצות להגשים חלום לשורדי שואה. 'תמצאו לנו שורד שואה ונגשים לו חלום', הן ביקשו. מה למשל? שאלתי. אמרו: 'אולי מישהי שתמיד רצתה להיות רקדנית, ואנחנו נממן לה קורס כזה וגם נצלם איך עשינו את זה למענה'. הצעתי להן לעשות סרט על האופן שבו הן פגשו ניצולת שואה ולמדו ממנה על מה שהיא עברה ועל החיים שמאז, כלומר שהניצולה היא הגורם העוצמתי שלומדים ממנו, ולא הגורם החלש שעוזרים לו. זה כמובן לא התאים לנרטיב, והנערות חיפשו סיפור אחר".
הנוער בכלל רוצה לדעת מה קרה שם?
"אנחנו נתקלים בתלמידים שאומרים: 'עזבו אותנו, יש לנו את הבעיות שלנו', יש כאלה שאינם מחוברים וצריך מאוד להתאמץ כדי ליצור אצלם חיבור. לעורר סקרנות זאת השליחות שלנו. אבל זה לא פשוט בכלל, פעמים רבות בית ספר מגיע בתחילת יום בחוסר עניין ובמהלך ההדרכה הדברים משתנים, והם יוצאים מכאן אחרת. מבחינתי תלמיד שלא יודע מי זה מנגלה אבל שואל - אז המצב טוב. תלמיד שלא יודע ולא שואל - שם הבעיה".
"תמונה וסיפור, זה הכל"
אילו מושגים הדור השלישי ידע והדור הרביעי לא?
"היו תלמידים שהגיעו לפה ושאלו את המדריכה בת ה־35 אם גם היא היתה בשואה. היו תלמידים שדיברו על 'גטו אושוויץ', שחשבו שהשואה הסתיימה ב־1984, שפולין זה בגרמניה ושמספר היהודים שנרצחו בשואה הוא 6,000" - לא, זו לא שגיאת כתיב.
ואכן, סקר אמריקני שפורסם לציון יום השואה הבינלאומי ב"וושינגטון פוסט" מגלה כי שני שלישים מהמילניאלס האמריקנים אינם יודעים מה זה "אושוויץ", ו־22 אחוזים מהם לא שמעו על שואת יהודי אירופה.
נתונים צורמים אלה בקושי מתקרבים לנתונים שטלטלו את עולמו של הצלם ארז כגנוביץ', יוצר הפרויקט "Humans of the Holocaust". לאחר שסיים את התערוכה המצליחה שלו, "Humans of Tel Aviv", שהה בארה"ב, וסקר של ועדת התביעות שינה את תוכניותיו האמנותיות: "נחשפתי לנתונים שלפיהם 66% מהמילניאלס הצעירים הלא יהודים מעולם לא שמעו על אושוויץ, ו־50% מהם לא יכלו לציין שם של מחנה ריכוז אחד או של גטו.
"אני נכד לניצול שואה, ופתאום כל הנתונים התחברו לי. מצד אחד יש כאן בורות בנוגע למה שאנטישמיות יכולה לגרום וביחס למה שקרה בשואה, מצד שני יש כאן עלייה מטורפת בתקיפות האנטישמיות בארה"ב ובאירופה. שילוב מסוכן שאנשים לא מודעים אליו, ואם הם לא יודעים מה קרה בשואה, איך הם יוכלו להילחם באנטישמיות? הבנתי שאני חייב להגיע לדור הצעיר, וכדי להגיע אליהם צריך למצוא שיטה אחרת. איך אני גורם למישהו מלנסינגטון קנטקי, לצורך העניין, שאין שם קהילה יהודית גדולה ולא שמע על השואה, להתחבר לנושא? מניסיוני, תמונה מעניינת עם סיפור אישי גורמת לאנשים להתעניין, ואני רוצה לגרום למילניאלס להסתקרן".
"לגרום לאנשים לשאול"
התערוכה של ארז אופטימית וצבעונית. לא השחור־לבן המוכר, כאן הצילומים שנבחרו צבעוניים ומספרים סיפור על־השואה, סיפור שמעורר למחשבה על שאלות מוסריות: "זה מעבר לסיפור של מישהו שהגיע לאושוויץ שכולנו מכירים. למשל הסיפור של ניצול השואה דוגו לייטנר, שמדבר על חוש הומור ומצולם עם בלון בצורת טלאי צהוב. נדהמתי ממנו, זה משהו קודר שאתה נותן לו זווית אחרת" - דוגו, שעליו ארז מדבר, זה סבא שלי. את הבלון מהתמונה הבאנו לו ליום הולדת 88, לפני שנתיים. ביקשנו ממעצבת בלונים להפיח אוויר בטלאי צהוב, היא חיפשה ומצאה גם "פונט היטלר" כדי להשלים את האותנטיות. בחיי, ככה קוראים לגופן הזה בעולם. סבא היה מאושר.
אי אפשר לברוח מהשיוך המשפחתי ואני מתנצלת מראש אבל גם הדוגמה הבאה שארז שלף, שוב ללא ידיעתו, היתה דודה שלי מהצד השני: אווה קור־מוזס, תאומת מנגלה שהודיעה קבל עם ועולם שהיא סולחת לנאצים על מה שעוללו לה: "אווה (שנפטרה לפני חודשים אחדים; מ"ק) נתנה ראיון ל'באזפיד', שהגיע ל־150 מיליון איש ושבר את הרשת. היא הציתה שיח וגרמה לאנשים לדבר על השואה. אפשר להסכים או לא להסכים איתה, אבל אי אפשר להתווכח עם זה ש־150 מיליון איש לפחות התעניינו בשואה. כל הדיון שהתפתח הוא המטרה שלי, לגרום לאנשים לשאול שאלות. אם אתה מביא סיפור מעניין ותמונה מעניינת, אתה מצליח לגרום לאנשים לשאול שאלות, וזאת מטרתי בפרויקט".
מעדיפה להבליט את המסרים של הסובלנות. אביגיל קנטרוביץ' // צילום: גדעון מרקוביץ
בין התמונות שארז מציג בולטת תמונת אישה מוסלמית תכולת עין שמישירה מבט מיסתורי למצלמה. ארז מספר על לילה ג'בארין, ניצולת שואה שהתאסלמה וגרה באום אל־פחם. לא ברור אם מחנה הריכוז שבו נולדה היה באוסטריה או ביוגוסלביה, וגם ביד ושם אין רישום מדויק, אך כאשר הגיעה לארץ פגשה את מוחמד והתאסלמה.
"ניסו להרוג אותה לפני שמונים שנה כי היא יהודייה, היום יש כאלה שהיו רוצים להרוג אותה כי היא מוסלמית. כאשר מביטים בתמונה של לילה, השיח הוא על כך שיהיו תמיד אנשים שרוצים להרוג אותך בגלל שאתה שונה, בגלל שאתה מיעוט. המסר של לילה הוא שכולם יכולים לחיות יחד. לא חייבים להיות יהודים כדי להתחבר לשואה".
ויש גם דור שני: בת של ניצולת שואה דנה גור־זאב, תושבת רעננה, שלקחה את תמונות קרובי המשפחה ויצרה בובות ריאליסטיות בדמותם של קרובי המשפחה שנספו בשואה. התמונה שלה איתן מצמררת. "מטרת התערוכה היא להגיע לקהל הרחב, לבתי ספר ציבוריים, לכנסיות, למסגדים, לקמפוסים. בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים שהשואה תעלה למודעות עלינו להגיע אל אותם 66 אחוזים שלא שמעו על אושוויץ. יש אתר, יש אינסטגרם, במקביל לסיבובים בעולם הכל כבר ברשת".
ארז נחוש להפיץ את זיכרון השואה כדי לוודא שלא תחזור שוב, כדי להזהיר אנשים ממה שעלול לקרות אם לא נדכא את האנטישמיות בשלבים הראשונים שלה. כרגע ארז נודד כדי להציג את התערוכה, כמה סמלי, בבית הכנסת שבו אירע הפיגוע בפיטסבורג
