מפעל הרוע
בגיל 14 נודע להרטמוט טופף שמשפחתו ניהלה חברה שבנתה משרפות • אף שלא היו נאצים אידיאולוגים, הם ידעו למה משמשות המשרפות - ואף ניסו לייעל אותן • טופף הפך את בניין החברה למרכז הנצחה: "אני רוצה שהגרמנים יתעמתו עם השאלות, זו המשימה שלי, ירשתי אותה עם השם"
הרטמוט טופף שמע את המונח "מחנה ריכוז" לראשונה כשהיה בן 6 או 7. "שכן שלנו היה שומר בשדה תעופה צבאי", הוא נזכר, ושטף דיבורו אינו מסגיר רגשות כלשהם. "כשהוא בא לבקר אותנו, היו לו הרבה סיפורים. פעם הוא סיפר איזו בדיחה מטופשת - שבבית ספר עושים הכְתבה ומכניסים את המשפט Hermann Görring ißt die Butter. בגרמנית אפשר להבין את המשפט הזה כ'הרמן גרינג אוכל חמאה', אבל גם כ'הרמן גרינג הוא שמן'. השכן מיהר להבהיר שאסור לספר את הבדיחה הזאת לזרים, כי אז עלולים להגיע למחנה ריכוז.
"שאלתי אותו מה זה מחנה ריכוז, והוא הסביר שמדובר במחנה עם שבויים ואסירים, שלכולם יש בגדים מיוחדים, מספרים וסמלים צבעוניים, שמאפשרים לדעת אם הם רוסים או פושעים או יהודים. כך שמעתי לראשונה את המושג הזה".
טופף: "ביקרתי באושוויץ לראשונה ב־1994, ולפני שנתיים חזרתי לשם עם נציגי הקהילה היהודית. אני מתכוון לנסוע לשם שוב. המקום הזה חשוב"
באותם ימים, כשהרטמוט וחבריו היו אוספים גלויות עם צילומים של גיבורי הצבא הגרמני, שלחמו בחזיתות הרבות למען הרייך השלישי, הוא לא יכול היה להעלות בדמיונו את הקשר הנורא שהתקיים בין משפחתו למערך הדיכוי וההשמדה של המשטר הנאצי. "טופף ובניו" - החברה שייסד אבא של סבו - היא זו שייצרה את המשרפות במחנות הריכוז וההשמדה, ובראשם מחנה אושוויץ־בירקנאו. "טופף ובניו" היתה גם החברה שהתקינה את מערכות האוורור בתאי הגזים במחנות ההשמדה.
לאורך כל מלחמת העולם השנייה פעלו ראשיה ומהנדסיה לייעל ולשדרג את המשרפות שבנו עבור הנאצים, עד כדי כך שאפילו בכירי האס.אס נאלצו לעצור את פרץ ה"יצירתיות". איש מבני משפחת טופף, שניהלו את החברה והרוויחו מעסקיה עם הנאצים, לא הועמד לדין לאחר המלחמה. אחד משני האחים שעמדו בראשה התאבד, אף שהמכתב שהשאיר אחריו לא לימד על תחושת אשמה כלשהי, אלא על רצון לברוח מ"רדיפה לא הוגנת". האח השני מצא מקלט מהסובייטים במערב גרמניה, שם הקים את החברה מחדש, אך ללא הצלחה עסקית ממשית.
"כילד הייתי גאה בכך שאני בן למשפחת טופף", מספר ל"שישבת" הרטמוט טופף (86), נכדו של אחד האחים שניהלו את החברה, יוליוס. "חשבתי לעצמי, 'יש לנו חברה מוּכרת ברחבי העולם, עד סין, שבונה מבשלות בירה ומכולות לאוניות'. הייתי גאה שקוראים לי טופף, גאה וטיפש.
"רק אחרי המלחמה, הייתי אולי בן 14, התוודעתי בפעם הראשונה למשרפות במחנות הריכוז ביומני החדשות בקולנוע, ה'ווכנשאו' (סיכום השבוע). בצילומים מהמשרפות ראו בבירור את סמל החברה, שהכרתי היטב אף שמעולם לא ביקרתי במפעלים או במשרדים.
"כשראיתי את הסרטים הללו ממחנות הריכוז, כבר לא היה לי את מי לשאול. חייתי אז במזרח ברלין, בני המשפחה התרחקו זה מזה. אבא שלי לא היה עוד בין החיים. בגיל 16 ברחתי ממזרח גרמניה. רק מאוחר יותר התחלתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלי".
סיפורה של חברת "טופף ובניו" הוא סיפור של שיתוף פעולה מזוויע בנורמליות שלו. המעורבים בייצור המשרפות לא היו ברובם נאצים מושבעים, חדורי אמונה אידיאולוגית בצורך להשמיד את היהודים. הם פשוט זיהו הזדמנות עסקית, שיכלה לקדם אותם מבחינה מקצועית ולהגדיל את הכנסותיהם.
בעלי החברה, מנהליה, המהנדסים והטכנאים שלה שיתפו פעולה עם הנאצים מרצונם, בידיעה מוחלטת על הנעשה במחנות. למרות זאת, הם לא גילו שום עכבות מוסריות, אלא המשיכו בעבודתם ותכננו ללא הרף משרפות יעילות יותר, שיוכלו להגביר את ה"תפוקה", ובכך "לייעל" את השמדת היהודים, בעיקר בשלבים האחרונים של המלחמה.
"החברה העניקה פתרון לבעיה הראשית של האס.אס: מה לעשות בעשרות אלפי גופות הנרצחים", אומרת ההיסטוריונית אנגרט שילה, המנהלת כיום את מרכז התיעוד והחינוך במה שהיה המשרדים הראשיים של החברה. "בקיץ 1942 זו היתה בעיה עצומה עבור הנאצים. כדי להיפטר מהגופות פיתחו את התנורים המתקדמים של 'טופף ובניו', שהופעלו בחסכנות, עם כמה שפחות חומרי תבערה, כי אלה היו דרושים למאמץ המלחמתי.
"נוסף על כך, בעזרת טכניקות האוורור לתאי הגזים התת־קרקעיים שהחברה פיתחה, הצליחו אנשי האס.אס להגדיל את מספר האנשים שנרצחו, משום שכך היה אפשר לאוורר את תאי הגזים, להוציא במהירות את הגופות לשריפה ולהכניס לתאים את קבוצת הנרצחים הבאה".
כשהנאצים החלו לפרק את אושוויץ־בירקנאו, לנוכח התקדמותו של הצבא האדום, הציעו מהנדסי "טופף ובניו" להקים "מכלול השמדה" גדול יותר במחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. גם בחקירותיהם של בכירי מחלקת המשרפות בחברה בידי הסובייטים, לאחר המלחמה, הם לא הביעו חרטה על מעשיהם.
חתמו על חוזה עם השטן
חברת "טופף" הוקמה ב־1878, בעיצומו של עידן המהפכה התעשייתית בגרמניה, בעיר הציורית ארפורט - היום בירת מדינת המחוז תורינגיה, שאחרי מלחמת העולם השנייה היתה בשטח מזרח גרמניה הקומוניסטית.
מייסד השושלת התעשייתית, יוהאנס טופף, נולד למשפחה שהחזיקה את אחת ממבשלות הבירה הגדולות בעיר. משמעות השם טופף בגרמנית, אגב, היא סיר. יוהאנס ניסה תחילה להקים מבשלת בירה משלו, אך נכשל. הוא ואשתו וחמשת ילדיהם נאלצו לחיות תקופה מסוימת בתנאי עוני קשים.
יוהאנס הצליח לשכנע בעל מבשלת בירה אחר, שמכשיר שייצר ישפר את איכות הבירה שלו - ואכן, הבירה הפכה להצלחה גדולה. אבל לאחר שהשותפות העסקית כשלה, הקים יוהאנס חברה משלו לייצור תנורים לבישול בירה, שהתבססו על שימוש חסכני בפחם. גם החברה הזאת לא הצליחה במיוחד.
שניים מבניו של יוהאנס, לודוויג ויוליוס, הצטרפו לעסק ושינו את מרכז העיסוק שלה למערכות חימום, נוסף על מכשור לבישול בירה. מאוחר יותר הצטרפו שני הבנים האחרים, ויחדיו הרחיבו האחים את פעילות החברה.
האחים לודוויג וארנסט וולפגנג טופף. הראשון התאבד, השני המשיך כאיש עסקים
יוהאנס, שסבל מבעיות נפשיות, הלך לעולמו ב־1891, בגיל 75, שנתיים אחרי שהמשפחה חנכה אתר חדש של המפעל, לא הרחק מתחנת הרכבת הראשית של ארפורט. המפעל נותר שם עד לחיסול פעילותה של החברה לאחר איחודה מחדש של גרמניה.
שניים מהאחים, אלברט וגוסטב, הלכו לעולמם זמן קצר לאחר אביהם. לודוויג ויוליוס, סבו של הרטמוט, נותרו בראש החברה. יוליוס פרש מהחברה מסיבות בריאותיות בתחילת 1904 והקדיש את זמנו לגינון ולעבודה במסגרת הנהלת מועצת ארפורט. היו לו תשעה ילדים; אחד מהם היה אלברט, אביו של הרטמוט.
לודוויג, שנותר המנהל היחיד של החברה, התחתן עם בחורה שהיתה צעירה ממנו ב־19 שנים, אלזה, שהביאה לעולם שלושה ילדים: יוהאנה, ויקטור קרל לודוויג (שנשא מאוחר יותר את השם לודוויג בלבד), וארנסט וולפגנג. מפעל המכונות של "טופף ובניו" הפך את האב לאחד מאנשי העסקים העשירים ביותר בארפורט, חבר באגודת התעשיינים המחוזית וסגן נשיא לשכת הסחר של העיר.
החברה העסיקה מאות עובדים והפכה למובילה בתחום הציוד למבשלות בירה. למרות עושרו, הקפיד לודוויג שילדיו יקבלו חינוך נוקשה: הוא שלח אותם לגור עם משפחות עובדים ולביקורים בבתי חולים. לעצמו ולמשפחה הקים בית קיץ מפואר בתוך הפארק הסמוך למפעל. בעתיד הפארק הזה ימלא תפקיד חשוב בהתגייסותו של הרטמוט לחשיפת פשעי המשפחה.
תקופת השגשוג של העסק המשפחתי הסתיימה כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בפברואר 1914 התאבד לודוויג טופף בגיל 51. התקשורת המקומית ייחסה את המעשה ל"התמוטטות עצבים". המוות הפתאומי של האב הותיר צלקות קשות אצל שני בניו, שהיו אז רק בני 5 ו־3, ועמדו כל חייהם בצילו ובצל הצלחתו העסקית.
השליטה בחברה עברה לידי האלמנה אלזה, שייצבה אותה. שני הבנים נשלחו לפנימיות. מלחמת העולם הראשונה העניקה לחברה הזדמנויות עסקיות חדשות באמצעות הרחבת פעילות לייצור רכבים צבאיים ונשק, בעיקר רימונים. עם תום המלחמה עברה החברה לייצור תנורי ליגניט (פחם חוּם), ארובות, ומאוחר יותר מערכות אוורור. אבל פס ייצור מבטיח תפס תאוצה ב"טופף ובניו": ייצור תנורים לשריפת גופות.
שריפת גופות היא נוהג נפוץ בחלקים מסוימים של העולם, אך באירופה הנוצרית נחשבה לאופנה חדשה החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, לנוכח המחסור בשטחי קבורה. תנועה חברתית שנקראה "שורפי הגופות" הוקמה בגרמניה ונאבקה - בעיקר נגד הכנסייה - על שימוש בשיטות קבורה מודרניות. כדי להפוך את עקרונות התנועה למקובלים גובשו כללים אתיים לשריפת גופות, שנועדו לוודא שהגופה אכן נטולת חיים ושהמוות נגרם מסיבות טבעיות ולשמור על גוף המת. הקונגרס האירופי לשריפת גופות, שהתכנס בדרזדן ב־1876, קבע שכל גופה צריכה להישרף בנפרד, במשרפות שלא יעלו ריחות, ושהאפר של כל גופה ייאסף בלי שיבוא במגע עם אפר של גופות אחרות.
משרפה מתוצרת חברת "טופף ובניו" במחנה בוכנוואלד. שרדה בשלמותה ושימשה ראיה חותכת לפשעים אחרי המלחמה
שנתיים לאחר מכן פיתחה חברה גרמנית, "סימנס־שניידר", משרפה שבה הגופה לא באה כלל במגע עם האש, אלא הפכה לאפר באמצעות החום הגבוה והגזים שנוצרו בה. ב־1934, תחת המשטר הנאצי, אומץ חוק שריפת הגופות, שהפך את הפרקטיקה לחוקית בכל רחבי גרמניה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה עלייה גדולה מאוד בביקוש לשריפת גופות. ב־1930 היו 50 אלף משרפות ב־103 מרכזי שריפת גופות ברחבי גרמניה, לעומת 630 בלבד בתחילת המאה. שתי חברות הפכו למובילות בתחום בניית המשרפות: "קורי", שישבה בברלין, ו"טופף ובניו" בארפורט. שתיהן מצאו מאוחר יותר את דרכן לתעשיית המוות הנאצית.
"טופף ובניו" הפכו לבעלי מוניטין בינלאומיים בתחום. בצמרת המחלקה למשרפות עמד המהנדס קורט פריפר, שימלא מאוחר יותר תפקיד מרכזי בטוויית הקשרים עם האס.אס. פריפר שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה, בעיקר בחזית המערבית, שם הופעלו לראשונה גזים כאמצעי לחימה. החוויות שעבר שם השפיעו, כנראה, על תפיסת עולמו ועל יחסו לחיי אדם ולרצח המונים. בעזרתם של פריפר ועמיתיו הפכה "טופף ובניו" למובילה בחידושים בתחום המשרפות. ב־1927 הציגה את המשרפה הראשונה שפועלת על גז, וב־1933 את המשרפה החשמלית הראשונה.
האחים לודוויג וארנסט וולפגנג היו שונים מאוד זה מזה באופיים, אך קרובים מאוד. הבכור, לודוויג, סבל מבעיות נפשיות, לא הצליח בלימודיו ולא התחתן. הוא נכשל בכל מה שניסה לעשות - לימודי הנדסה מכנית ועבודה במכרות פחם ובבנק.
האח הצעיר, ארנסט וולפגנג, השלים לימודי בגרות וקולג' לעסקים והיה הראשון שהצטרף לשורות החברה ב־1929. לודוויג נכנס לחברה שנתיים לאחר מכן ופעל לקדם את פעילות החברה בייצור המשרפות לגופות עם פריפר. זו היתה התקופה של המשבר הכלכלי העולמי, שחייבה קיצוצים ופיטורים.
בסוף 1932, זמן קצר לפני שאדולף היטלר נבחר לקנצלר גרמניה, החליטה אלזה טופף, בעצה אחת עם מועצת המנהלים של החברה, לפטר את בניה. האחים טענו שפיטוריהם היו חלק מניסיון של המפלגה הנאצית להשתלט על החברה באמצעות המהנדס הבכיר של החברה ד"ר אדמונד שפינדלר, שהיה חבר המפלגה. שפינדלר ואנשיו בחברה טענו בפני לשכת התעשייה המחוזית והבנק שהחברה לא מסוגלת עוד לכסות את חובותיה בגלל ניהול כושל, וביקשו להכריז עליה כעל פושטת רגל. שפינדלר הוסיף ששני האחים מתרועעים עם יהודים.
קארן בארטלט: "המניע של האחים היה אופורטוניזם טהור"
האחים החליטו לצאת למאבק, שהוליך אותם לשיתוף הפעולה עם הנאצים. באפריל 1933 הם הצטרפו כחברים למפלגת השלטון החדשה. פריפר ועובדים בכירים נוספים הלכו בעקבותיהם. כך השיגו האחים שימוע במועצת הנושים של החברה, ופיטוריהם בוטלו. הם סילקו את חברי מועצת המנהלים, ובקיץ 1933 זכו בשליטה מוחלטת על החברה, בלי שיהיו מודעים עדיין למחיר של החוזה עם השטן שעליו חתמו.
אף שלא היו נאצים אדוקים, מסמכים רשמיים של החברה מעידים על כך שהאחים קיבלו השראה עסקית מהאווירה שיצר המשטר. "אנחנו לא צריכים לחשב את העלויות אלא פשוט להאמין, וכשאנחנו מאמינים אנחנו משיגים", כתב לודוויג הצעיר באחד המסמכים, "הדוגמה הפוליטית של הפיהרר מוכיחה זאת. הוא החל את דרכו עם מעט מאוד אנשים. אמרו שהוא משוגע, אבל הוא הצליח".
האחים טופף הצליחו להגדיל מחדש את רווחיה של החברה באמצעות עסקאות עם המשטר. זה היה אופורטוניזם טהור: לא נמצאו ראיות לכך שהם פיתחו קרבה רעיונית לנאציזם, ולא ידוע על גילויי אנטישמיות מצידם. העסקים שלהם התרחבו גם לתחום הייצור הצבאי, כחלק מההכנות של המשטר למלחמה.
לאחר פרוץ המלחמה העסיקה החברה 1,500 עובדים, כ־600 מהם עובדי כפייה מבריה"מ, מצרפת, מצ'כוסלובקיה, מפולין, מהולנד, מקרואטיה, חיילים שבויי מלחמה ואזרחים. עובדי הכפייה גרו במתחם בשטח המפעל, שנודע כ"מחנה האסירים". המשכורות שקיבלו עובדי הכפייה תמורת 56 שעות עבודה שבועיות הוחזרו לקופת החברה כתשלום עבור אוכל, שיכון ושירותים נוספים.
המהנדס הפליל את עצמו
מחנה הריכוז בוכנוואלד הוקם בקיץ 1937 על גבעה שהשקיפה מצד אחד לארפורט ומצד שני לעיר ויימאר. זה היה אחד ממחנות הריכוז הגדולים ביותר על אדמת גרמניה. תחילה הובאו אליו אסירים פוליטיים, ומאוחר יותר שבויי מלחמה, יהודים, צוענים, פולנים, לצד פושעים והומוסקסואלים. כל האסירים הועסקו כעובדי כפייה במפעלי נשק סמוכים.
התנאים הקשים במחנה וההוצאות להורג הביאו לכך שיותר מחמישית מהאסירים ששהו במחנה עד סוף המלחמה, כ־57 אלף איש מתוך 280 אלף, מצאו בו את מותם. קצב התמותה הגבוה הורגש כבר בחודשים הראשונים לפעילותו, ויצר עומס כבד מאוד על משרפות הגופות העירוניות שבסביבה - מה גם שהעברת גופות האסירים אליהם חשפה לעיני כל את המתרחש במחנה.
בארטלט: "ככל שהמלחמה התקדמה, כך עובדי החברה התחרו ביניהם בדגמים מחרידים יותר להגברת הרצח. // צילום: אלדד בק
לבקשת מפקדי האס.אס בבוכנוואלד, תכנן קרל פריפר במאי 1939 משרפת גופות ניידת, שהוצבה מחוץ למחנה. פריפר כינה את המוצר "תא שריפה". באוקטובר אותה שנה, חודש לאחר פרוץ המלחמה, בוצע הניסוי הראשון במשרפה הניידת מחוץ לשער הכניסה לבוכנוואלד. לאחר הניסוי הועברה המשרפה לרשות המחנה.
פריפר חש תמידית שעבודתו אינה מוערכת כראוי על ידי בעלי "טופף ובניו", ושהוא לא מקבל את התמורה הראויה למאמציו. האחים טופף אכן סברו שאי אפשר לסמוך עליו, ולכן אין לתת לו לנהל משא ומתן על עסקאות לבדו. הם מינו אדם אחר, פריץ זאנדר, לעמוד בראש המחלקה למשרפות בחברה. בין זאנדר לפריפר נוצרה יריבות קשה מאוד, שמצאה את ביטוייה במלחמה שניהלו על ייעול המשרפות למחנות הריכוז וההשמדה.
לנוכח חוסר היכולת שלו להתקדם בשורות החברה, פריפר השקיע את כל מרצו בפיתוח, בעיצוב ובשכלול משרפות וביצירת קשר הדוק עם אנשי האס.אס. למרות חוסר האמון כלפי פריפר, השותף העיקרי שלו לעסקים עם האס.אס היה לודוויג טופף הצעיר.
מהר מאוד התברר לאס.אס שגם המשרפה הניידת בבוכנוואלד לא עומדת בלחץ הגופות המצטברות. הם ביקשו מ"טופף ובניו" לתכנן משרפה קבועה בתוך המחנה. בד בבד, נוצר ביקוש למשרפות גם במחנות ריכוז אחרים. אס.אס גרופנפיהרר אוסוואלד פוהל, האחראי למחלקות האדמיניסטרציה, הכלכלה והנדל"ן במפקדת ניהול מחנות הריכוז של האס.אס, יצר קשר עם "טופף ובניו".
כדי להגדיל את יעילות המשרפות המציא קרל פריפר "משרפות כפולות", כלומר עם שני תאי שריפה, שמחוברים למקור אש אחד. מאוחר יותר שכלל את המצאתו לשלושה תאי שריפה, שנקראו בחברה "מודל אושוויץ".
המכשירים החדישים הביאו את אנשי "טופף ובניו" להיפרד במהירות מכל כבלים מוסריים, מאחר שהיה ברור שפעולתן של המשרפות בו בזמן אינה מאפשרת עוד להפריד בין האפר של הגופות. בניגוד ל"משרפות האזרחיות", המשרפות במחנה העלו עשן וריח. על פי עדויות של אסירים, אנשי האס.אס בבוכנוואלד גם הכניסו למשרפות אסירים חיים.
המשרפות הקבועות שנבנו בתוך בוכנוואלד היו היחידות ששרדו בשלמותן את המלחמה, והיו ראיה חותכת למעורבותה של החברה בתעשיית הרצח הנאצית.
בעדותו בפני תובעים רוסים לאחר המלחמה סיפר פריפר כי ניהל את המשא ומתן לבניית המשרפות עם הנהלת המחנה בשמו של לודוויג טופף, וכי מאוחר יותר הגיע נציג אס.אס למשרדי החברה כדי לדבר ישירות עם לודוויג. במפגש הזה, שבו נכח גם פריפר עצמו, סוכם שהחברה תייצר משרפות למחנות ריכוז אחרים.
פריפר הפליל את עצמו בעדויות שלו, מרוב גאווה על "מוצריו". הוא ידע היטב למה הם משמשים, ולא חדל לרגע מלחשוב על שיפורם ועל שדרוגם. הוא אף ניהל רישום מדויק של כל המכירות לאס.אס, מאחר שקיבל בונוס על כל אחת מהן. הרישומים הללו נמצאים כיום בארכיון של מדינת תורינגיה בוויימאר.
משרפת הגופות הראשונה של "טופף ובניו" הותקנה באושוויץ באוגוסט 1940, זמן קצר לאחר הקמת המחנה, ונועדה לשריפת גופות של אסירים לא יהודים. בינואר 1941 התלוננו אנשי האס.אס במחנה בפני "טופף" על כשלי תפעול של המשרפה, בשל "השימוש הגבוה" בה. "חיוני להתחיל בעבודה על הרחבת המערכת. אין לעכב את התחלת העבודה מכל סיבה שהיא", נאמר בתכתובת עם החברה.
הפלישה לבריה"מ ביוני 1941 והגעת שבויי המלחמה הרוסים הראשונים הובילו לצורך בהרחבת מערכת המשרפות. תחילת הריגתם של היהודים באזורי הכיבוש במזרח אירופה גרמה לשינוי בסדר העדיפויות של אנשי האס.אס: אסירי מלחמה נשמרו לעבודת כפייה, עד למותם, והיהודים נשלחו ברובם להשמדה במחנה בירקנאו, שהוקם ליד אושוויץ.
כרזת פרסומת עם הלוגו של חברת "טופף ובניו", תחילת שנות ה־30
"תנורים שיעבדו יום ולילה"
בספטמבר 1941, שלושה חודשים אחרי הפלישה הגרמנית לבריה"מ, קיבל לודוויג טופף, שהיה בן 38, צו גיוס לצבא הגרמני. כל מאמצי המשפחה להשיג לו פטור מגיוס, בטענה שהוא חיוני למאמץ המלחמתי שביצעה החברה בשם הרייך, עלו בתוהו. רבים היו הסיכויים שיישלח לחזית המזרחית.
מישהו מ"טופף ובניו", כנראה קורט פריפר, צלצל למנהל מחלקת הבנייה במחנה הריכוז אושוויץ, קרל בישוף, והציע לו את שירותי החברה. בישוף מיהר לשלוח למפקדה הצבאית בוויימאר מכתב שבו הודיע כי בעקבות הצפי להגעתם של 120 אלף שבויי מלחמה רוסים לאושוויץ, יש צורך דחוף בבניית מערכת משרפות במחנה. הוא ציין במכתב שהתקנת המערכת לא תהיה אפשרית בלי לודוויג טופף, ולכן ביקש את שחרורו משירות צבאי. המפקדה הצבאית התעלמה מהמכתב.
אבל פריפר לא אמר נואש. ב־21 בנובמבר 1941, אחרי ביקור במפקדת האס.אס בברלין, הוא שיגר מכתב למנהל מחלקת הבנייה באושוויץ, שבו הוא מייחס ללודוויג את המצאת "תאי השריפה המשולשים". "לודוויג מעוניין לבקר בעצמו באושוויץ, אך לשם כך יש לשחררו מחובותיו הצבאיות", כתב. "אני מציע לשלוח מברק נוסף לצבא, כדי להבטיח את הצלחת הפרויקט".
בעקבות המכתב הזה קיבל לודוויג חופשה מהשירות הצבאי, ולא שב עוד לשורות הצבא.
כשהתחילה ההשמדה ההמונית של היהודים בבירקנאו, עדיין לא היה במקום מערך שיאפשר להיפטר מהגופות. אנשי האס.אס במחנה העבירו אותן לקברים המוניים, שגרמו לזיהום של המים והקרקע באזור. מפקדי המחנה החליטו לשרוף את הגופות בבורות ענקיים, אבל מהר מאוד הגיעו למסקנה שהתנאי לביצוע הרצח ההמוני הוא בניית משרפות ענק, שיעבדו יומם ולילה.
עובדי "טופף ובניו" החלו בתכנון ובבנייה של ארבעה מכלולים ענקיים של משרפות. ברלין דרשה שהעבודה תואץ ותסתיים בתחילת 1943. בדצמבר 1941 שלח פריפר להנהלת המפעל בקשה לבונוס על כך שהצליח לייעל את המשרפות עוד יותר: משלושה תאים מחוברים - לשמונה. במכתבו טרח לציין כי הקדיש מזמנו החופשי בבית להמצאת הייעול הזה.
לפי דו"חות ועדת החקירה הסובייטית לפשעים שבוצעו באושוויץ־בירקנאו, היו במחנה ההשמדה המורחב 52 תאי משרפות "עוצמתיים" של "טופף ובניו". תאי הגזים נבנו באותם מבנים שבהם היו המשרפות, כדי "לייעל" את תהליך ההשמדה.
במשרדי "טופף ובניו", שם ידעו היטב מה מתרחש במחנה ההשמדה, התלוצצו לנוכח הדרישות הגוברות של האס.אס. אחרי המלחמה סיפרו עובדים במפעל כי התלוצצו ביניהם: "יש עוד את מי לשרוף באושוויץ?", אם כי בתכתובות פנימיות הם נזהרו שלא להתייחס לקורבנות באופן ישיר, אלא לדבר על "אובייקטים לשריפה".
"בדקו את יעילות האוורור"
בפברואר 1943 התבקשה החברה לתכנן מערכות אוורור לתאי הגזים, כדי שיהיה אפשר לפנות במהירות את גופות הנרצחים ולהכניס את הבאים בתור בלי שירגישו בדבר. פריפר הודה בחקירתו אחרי המלחמה, שידע בדיוק לאיזה צורך נדרשו מערכות האוורור.
"ראש מחלקת הבנייה במחנה, בישוף, יידע אותי שאסירים נרצחים בחדרי גז, שבהם נעשה שימוש באדי ציאניד", סיפר, "לבקשתו, יצרתי קשר עם חברות גרמניות שונות כדי לרכוש מכשירים שיבדקו את רמת הגזים הרעילים בתאים".
ההיסטוריונית אנגרט שילה אומרת כי האחים טופף ידעו היטב איזה שימוש נעשה במוצרים שלהם. "הם נסחפו לתוך שיתוף הפעולה הזה צעד אחר צעד. זה התחיל בבוכנוואלד, עם המשרפות הניידות הראשונות, שנעשו בהן ניסיונות לשריפת גופות של אסירים. אנשי החברה ראו במו עיניהם את מצב הגופות, ראו איך המחנה מאורגן וראו את הסבל של האסירים.
"באושוויץ־בירקנאו המערכות 'שודרגו'. אנחנו יודעים מעדויות של ניצולים מהזונדרקומנדו (היהודים שעסקו בפינוי גופות הנרצחים; א"ב), שקורט פריפר עמד עם אנשי האס.אס לפני המשרפות, ראה את שריפת הגופות ונתן המלצות איך להאיץ את התהליך.
"מהנדס אחר, קרל שולצה, המתין כמה ימים באושוויץ־בירקנאו לטרנספורט של אנשים, שנרצחו בתאי הגזים, כדי לבדוק את היעילות של מערכת האוורור לפני העברתה לידי האס.אס.
"ככל שאנחנו יודעים, שני האחים לא ביקרו בעצמם באושוויץ־בירקנאו, אבל קיבלו דו"חות על העבודות שם. אנחנו יודעים בוודאות מעדויות, שלודוויג טופף קיבל דו"חות. ארנסט וולפגנג טופף ישב בשולחן לידו, ובאופן ודאי ידע מה המהנדסים והטכנאים של החברה חוו במחנות".
ועדיין, האחים לא היו נאצים מושבעים.
"לא היו להם מניעים אידיאולוגיים לשיתוף הפעולה עם האס.אס. הם היו נאצים כמו רבים אחרים בגרמניה, שהתאימו את עצמם לנסיבות החדשות, והם נכנעו ללחצים מאחר שחששו שיאבדו את המפעל. אבל מהמסמכים שבידינו, אין שום ראיות לנקיפות מצפון".
"מרתק לראות איך האחים טופף הגיעו למקום שאליו הגיעו", אומרת הסופרת והעיתונאית הבריטית קארן בארטלט, שפרסמה לאחרונה את הספר "אדריכלי המוות" על משפחת טופף. "הם החלו את דרכם בשריפת גופות בדרך שכיבדה מאוד את המתים. זו היתה גם דרך טובה ואופנתית להרוויח כסף.
"ואז הם החלו להידרדר, צעד אחר צעד, במסלול של שיתוף הפעולה עם האס.אס והפשעים שלהם. בכל שלב הם מצאו הצדקה הגיונית, בעיניהם, להמשיך הלאה בשיתוף הפעולה הזה. הם יצרו לעצמם שם של מומחים בתחום של שריפת גופות אזרחית.
"כשהוקם מחנה הריכוז בבוכנוואלד, הם התבקשו לספק שירותים בתחום הזה לנוכח המספר הגדל של אסירים שמתו. הם ידעו שהם חוצים קו ערכי שאסור לחצות, כי הפתרון הטכני שסיפקו היה שונה לחלוטין מהמוצרים הקודמים שלהם, שבהם היתה הקפדה על קדושת המתים".
והמניע היה אופורטוניזם טהור?
"לחלוטין. אין ספק שהיו נאצים בחברה, אבל אני לא חושבת ששני האחים היו נאצים אדוקים. הם איבדו בתחילת שנות ה־30 את השליטה על החברה למפלגה הנאצית, ונאבקו להשיג אותה מחדש. אחד הדברים שיכלו לעזור להם במאבק הזה היה להצטרף למפלגה הנאצית, והם אכן עשו זאת ב־1933, לאחר מינויו של היטלר כקנצלר.
"שני האחים היו ידועים כנערי שעשועים, היו להם הרבה חברים יהודים והם לא הפגינו שום רגש אנטישמי. אבל לצורך השגת מטרותיהם הם הפכו לחברי מפלגה, והשתמשו בזה כדי להגן על עצמם ולהעשיר את עצמם.
"בה בעת, אין שום ראיה שלמישהו בחברה היתה בעיה מצפונית כלשהי עם העבודה שעשו, או עם העובדה שעובדים העלו ביוזמתם פתרונות טכניים 'יצירתיים' לרצח אנשים בתאי הגזים ולשינוע הגופות למשרפות. ברור שהם היו מודעים לחלוטין לכך שהם מעורבים ברצח המוני של מיליוני אנשים, ואף אחד לא הסתייג מזה.
"פריפר וחלק מבוני המשרפות היו חייבים להעביר חודשים באושוויץ כדי לוודא שהמשרפות עבדו כראוי, לבצע ניסויים ובחינות, לפתור בעיות טכניות, והם שלחו על כך דו"חות מלאים למשרדי החברה. כך שלא מדובר בביורוקרטים, שיכלו אחר כך לייצר ריחוק בינם לבין הפשעים שהחברה שלהם ביצעה. הם היו מעורבים בצורה האינטימית ביותר וידעו על ההשלכות של מעשיהם.
"עבורי, החלק הנורא ביותר של הסיפור היה לגלות שהם כל הזמן באו עם רעיונות ייעול. הבנתי מוקדם למדי, שהמניעים של האנשים הללו היו הקנאה, היריבויות, השאיפות האישיות, הרצון הטבעי להשתפר, שזה דבר שכולנו מתמודדים איתו בעבודה.
אבל כל זה התרחש בנסיבות נוראות של רצח אנשים.
"ככל שהמלחמה התקדמה, כך הם התחרו ביניהם עם דגמים מחרידים יותר להרג אנשים ולהגברת הרצח ההמוני. בסוף המלחמה הם הכינו דגמים שהיו כל כך שאפתניים, שהאס.אס לא היה יכול ליישם. הם פיתחו אובססיה לעניין, גם כשהמלחמה התקרבה לימיה האחרונים. יותר מאנשי האס.אס בעצמם".
זאת "הבנאליות של הרוע", שחנה ארנדט דיברה עליה?
"אחד הדברים שניסיתי לברר הוא מה היו הצידוקים שהם מצאו לעצמם לתוצאות הדברים שעשו. קראתי את רישומי החקירות שהרוסים עשו להם לאחר המלחמה, שאינם בהכרח אמינים. שם הם מסבירים שמילאו אחר פקודות, ושחששו לחייהם אם לא ישתפו פעולה. זה נראה לי כמו הסברים חלולים. לא ממש מצאתי מה היה ההיגיון שלהם לביצוע הפשעים הנוראים הללו".
"לא צריך מניע מפלצתי"
סיפורה של "טופף ובניו" היה שוקע במצולות השכחה לולא החליט הרטמוט טופף לפעול להפיכת בניין המשרדים הראשי של החברה בעיר ארפורט לאתר הנצחה פדגוגי, שבו מתואר תהליך הפיכתה של חברה מסחרית מלב ליבה של החברה הגרמנית לשותפה מובילה בביצוע רצח עם. הרטמוט עבד בבגרותו כעיתונאי פרילנסר בתחנות רדיו במערב ברלין וכמומחה לתיאטרון בובות - נושא שהתעניין בו מאז ילדותו.
"הפארק שהוקם סמוך למשרדי החברה הולאם על ידי המשטר הקומוניסטי", הוא מספר, "לאחר נפילת חומת ברלין קרובי משפחה שלי ניסו לקבל פיצויים על הווילה שהיתה בפארק, שבה גר לודוויג טופף. בקשת הפיצויים עוררה זעם ציבורי בארפורט, ונדחתה.
"הודעתי לרשויות שאנחנו רוצים להגיע להסדר על הרכוש, ושאיש מהמשפחה לא יקבל כסף מהחזרת הרכוש. הרכוש אמור להיות שייך לארגוני קורבנות הנאצים ולמטרות חינוך. אבל הנציגים המקומיים לא רצו אז לשמוע על היוזמה שלי, או על ההיסטוריה. הרי במזרח גרמניה הגרסה הרשמית היתה שכל הנאצים גרו במערב, ושתושבי המזרח כלל לא ידעו דבר על פשעי הנאצים. התארגַנו, אנשים מהכנסייה, ממפלגת 'הירוקים' וגם כמה קומוניסטים לשעבר - ואמרנו שאנחנו חייבים לסמן את האתר של מפעלי החברה כדי שאנשים יבינו שכאן, מתוככי החברה, אנשים עבדו עם מכונת הרצח הנאצית".
חבר הבונדסטאג הצעיר מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית, קרסטן שניידר, שבא ממזרח גרמניה, דיבר על היוזמה הזאת בבית הנבחרים. הוא סיפר שכתלמיד, נשלח לעבוד במפעל של "טופף ובניו", שהולאם והפך לרכוש העם. איש לא הסביר לו מה קרה שם; הוא הבין זאת בעצמו רק במהלך ביקור בבוכנוואלד, כשראה את המשרפות עם שם החברה, וסייע להרטמוט לגייס כספים למחקר מקיף על ההיסטוריה של החברה. המידע הזה אפשר להקים תערוכה נודדת, וב־2011 סייע להקמת מרכז חינוכי במשרדי החברה בארפורט.
"הצלחנו לשמר את המבנה ששימש לאדמיניסטרציה של החברה", מספר הרטמוט, שמרצה בבתי ספר ומשתתף בכנסים ובאירועים, "המבנה היה אמור להיהרס. זה לא מקום שמוקדש לקורבנות, אלא לפושעים, שאנחנו רוצים להזכיר את מעשיהם. אני לא מסכים לתפיסה הכוללנית של אשמה גרמנית, אבל יש אשמה גרמנית. אשמה גדולה. ולכן אנחנו עושים את העבודה הזאת".
בכניסה אל מרכז התיעוד והחינוך ניצבות כמה אנדרטאות. אחת מהן מעוצבת בצורת מסילות רכבת שעליהן חקוקים המרחקים למחנות הריכוז וההשמדה שבהם הותקנו המשרפות של החברה. מהקומה העליונה של בניין המשרדים הראשי, שם עבדו מתכנני המשרפות, אפשר לראות מרחוק עד היום את מחנה הריכוז בוכנוואלד, שמילא תפקיד מכריע בהתקשרות בין "טופף ובניו" לאס.אס.
"אנשים רבים באים הנה עם השאלה מדוע האחים טופף שיתפו פעולה עם האס.אס", מספרת אנגרט שילה, מנהלת מרכז התיעוד, "בראש ובראשונה חושבים על הכסף, כמובן. שהם רצו להרוויח מזה. אחר כך חושבים על כך שהם היו חייבים לשתף פעולה, ועל כך ששיתוף הפעולה היה אחרי שהם השתכנעו רעיונית.
"שלוש ההשערות הללו אינן נכונות. עבור קורט פריפר הכסף היה חשוב. אבל עבור החברה בכללותה, הרווחים ממכירת המשרפות לאס.אס היו בקושי שני אחוזים מכלל מחזור העסקים השנתי. החברה לא היתה תלויה כלכלית במשרפות. אבל פשע מפלצתי לא מצריך מניעים מפלצתיים. זו המסקנה שלי לאחר ההתעסקות הארוכה בנושא".
"האחים לא סבלו זה את זה"
"כשראיתי את הסרטים התיעודיים על המשרפות, בגיל 14, שאלתי את עצמי אם ייתכן שאלה היו בני המשפחה שלי", אומר הרטמוט טופף, "אבל לא יכולתי לקבל מידע מאיש. בכל מקרה, הפרטים על שיתוף הפעולה עם האס.אס לא היו ידועים בתקופת המלחמה לרוב בני המשפחה. זה היה ידוע לעובדים במפעל, וכמובן גם לקורבנות ולארגונים שייצגו אותם, אבל במשפחה לא דיברו על זה. היום אני יודע הרבה על כך, אבל אז לא".
לאחר המלחמה נעצר אביו של הרטמוט, אלברט, בידי הרוסים, מאחר שהיה חבר במפלגה הנאצית. הוא נשלח למחנה מעצר, ושם מת. "אבא שלי היה הצעיר מבין הילדים במשפחתו", אומר הרטמוט, "הוא לא שירת במנגנון הצבאי של הנאצים, אלא במחלקת הרווחה, באיסוף תרומות לחיילים בחזית ולמשפחותיהם. הוא היה אדם נאיבי, ומן הסתם גם נאצי מאמין. מעולם לא ראיתי אותו במדים".
לאחר שנמלט ממזרח ברלין הקומוניסטית למערב ברלין, עבר הרטמוט להאנובר, שם היה מתלמד בחברת סימנס והפך לעובד של החברה. מאוחר יותר שב למערב ברלין והתחיל לעבוד כעיתונאי ולפתח בזמנו החופשי את התעניינותו בעולם תיאטרון הבובות. בעזרתם של קרובים שנשארו בארפורט הוא פעל להשיג מידע על המשפחה ועל החברה.
"אספתי את כל מה שיכולתי בעצמי", הוא אומר, "קרובי המשפחה שנותרו בארפורט היו נתונים למעקב של הרשויות הקומוניסטיות מכיוון שהיו בקשר איתי. זה היה סבוך".
ביקורו הראשון באושוויץ היה ב־1994, כשציינו 50 שנה לחיסול מחנה הצוענים במחנה ההשמדה. "הביקור שם הותיר בי רושם מחריד. הממדים של המקום הזה לא ייאמנו. הרושם הזה העמיק עוד יותר בביקור האחרון שלי שם, לפני שנתיים. הגעתי עם משלחת שלמה מארפורט, ובה ראש ממשלת מדינת המחוז תורינגיה ונציגי הקהילה היהודית המקומית. סיירנו במחנה במשך שלוש־ארבע שעות, בגשם כבד. לכולנו היו אחר כך רגליים קפואות ורטובות. זה מחריד לראות את הגודל של המקום הזה. אני מתכוון לנסוע לשם שוב, המקום הזה חשוב".
שאלת את עצמך למה בני הדודים של אביך עשו את מה שעשו? האם זה לא היה מתוך שכנוע אידיאולוגי?
"הם היו חלק מהשוק. הנאצים היו זקוקים בדחיפות למוצרים הללו, וחוץ מהם, היתה עוד חברה שייצרה משרפות. אם טופף לא היו עושים זאת, החברה השנייה היתה מקבלת את ההזמנות.
"בתנאים ששררו אז, האס.אס היו שותפים עסקיים 'נורמליים'. ואולי האחים גם חשבו שכל הסיפור הנאצי ייגמר בתוך כמה שנים. היו גם יהודים רבים שחשבו כך.
"אלא שזה לא נגמר, והם מצאו את עצמם לכודים ברשת, ולא העזו לצאת החוצה. היתה להם הזדמנות אחת לצאת מהעניין, כשפריפר רצה העלאת שכר, וגם תוספת מיוחדת על מאמציו ועל עבודתו. הוא איים להתפטר. הם היו יכולים לתת לו ללכת ולכתוב לאס.אס: 'מצטערים, אבל איננו יכולים להמשיך לבנות משרפות, כי המהנדס הטוב ביותר שלנו עזב'. אבל הם לא עשו זאת. הם מצאו פשרה שאפשרה להשאיר אותו.
"הם לא שיתפו אחרים בדעות ובעמדות שלהם. בסוף המלחמה הם לא יכלו לסבול זה את זה, ולא רצו לדבר עוד על העניין הזה בחברה".
מחנה אושוויץ, 1944
חשבת פעם לשנות את שם המשפחה?
"לא, אף פעם. אני מתמודד עם זה. קוראים לי טופף. היו לי קרובי משפחה שעשו עסקים עם הנאצים, ובכך הפכו את עצמם לאשמים. הם לא המציאו את השואה, אבל הם סייעו לשואה, וזה ברור לי. מעבר לכך, אני משתף את כל הידוע לי, ואני רוצה שהחברה הגרמנית כיום תתעמת עם השאלה: מה יכול להתרחש בלב חברה מתורבתת? זו המשימה שלי. ירשתי אותה עם השם.
"יש לנו גם היסטוריה מחרידה, ואנחנו צריכים עוד לעבוד על נושאים רבים כל כך, כולל מה שקורה היום עם הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני. הפשעים והזוועות בוצעו על ידי גרמנים ובשם הגרמנים, עם משתפי פעולה, וזה חלק גדול מההיסטוריה הגרמנית. אני לא יכול לעצום את עיניי מול הדבר הזה ולומר, זה לא קשור אלי. מצד שני, התפיסה הפשטנית שלפיה כל הגרמנים נטו לרצוח יהודים היא שטות בעיניי. כשאני רואה איך פורשים שטיחים אדומים לפני אנשים שמביעים את הדעות הללו, אני מעדיף את חנה ארנדט, שהתייחסה לנושא באופן יותר מאובחן, או פילוסופים גרמנים אחרים, שהפרידו בין הדברים.
"מנגד, באים היום אנשים מטופשים, כמו אותו מורה להיסטוריה מראשי מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה', ביורן הקה, שאמר שאנדרטת השואה היא אנדרטת בושה. כולם ירדו עליו. ואני אומר, הוא צודק: זאת אנדרטה של בושה גרמנית. הבושה היא כאן, ואנחנו מתמודדים איתה, עם ההיסטוריה שלנו, עם האשמה במשפחות שלנו. זו משימה קשה עם עבודה רבה, אבל אני לוקח אותה עלי. היא מעניקה לי תחושת שחרור, ואני שמח שאני פוגש אנשים שמתעניינים בכך ורוצים לשמוע על כך״.
"רצו להמשיך את המסורת"
בסוף מלחמת העולם לא ננקטו על ידי בעלות הברית צעדים משמעותיים נגד מנהלי "טופף ובניו". הצבא האמריקני, ששחרר את בוכנוואלד וגילה את המשרפות שם, ערך במאי 1945 ביקורת במשרדי החברה, אבל לא קרה דבר בעקבותיה.
"האמריקנים אפילו הודיעו מראש ללודוויג על הכוונה לעצור אותו, והיה לו זמן להתאבד", אומרת אנגרט שילה, "הוא השאיר אחריו מכתב בכייני, מלא רחמים עצמיים. קורט פריפר גם נעצר, אבל שוחרר. האמריקנים כנראה נטו לקבל את הגרסה של ארנסט וולפגנג, שלפיה מדובר היה בתנורים רגילים, שנעשה בהם שימוש לרעה, ושבחברה לא ידעו דבר על כך.
"גם הסובייטים לקחו את הזמן עד שעשו מהלך. הם כבר ידעו מאז שחרור אושוויץ על התפקיד שמילאה 'טופף ובניו' בהשמדה, היתה ועדת חקירה שבדקה את העניין. אבל מייד אחרי המלחמה הם אפשרו לחברה להמשיך לייצר, ואפילו עשו איתה עסקים".
רק במאי 1946 עצרו הסובייטים ארבעה מעובדי החברה, ובהם פריפר. שילה מתקשה להסביר מדוע בוצעו המעצרים במועד הזה. מנהל מחלקת המשרפות, זאנדר, מת בבית חולים צבאי במזרח גרמניה. קורט פריפר ושני האחרים נידונו במוסקבה ל־25 שנות מאסר כל אחד ונשלחו לגולאגים. פריפר מת באחד מהם ב־1951, בגיל 61.
שני העובדים האחרים שוחררו על ידי בריה"מ ב־1955, עם אחרוני השבויים הגרמנים, ושבו לגרמניה. חברת "טופף ובניו" הולאמה על ידי הסובייטים, ואחרי נפילת חומת ברלין פשטה את הרגל.
ארנסט וולפגנג עבר את כל החקירות נגדו ולא הועמד למשפט. בתחילת שנות ה־50, לאחר שהאמריקנים סגרו את החקירה נגדו, הוא הקים מחדש את החברה במערב גרמניה תחת השם "א. טופף ובניו מ־1878".
"הוא ביקש להמשיך את המסורת המשפחתית והמשיך לייצר תנורים ומשרפות לזבל", אומרת אנגרט שילה, "רק לאחר נפילת חומת ברלין, כשבני משפחה ביקשו לקבל מחדש את רכוש החברה, התעוררה מחאה. באותו זמן הרטמוט טופף התייחס לעניין בפומבי, לראשונה. הוא היה היחיד מבני המשפחה שאמר שאי אפשר להעלות על הדעת שמישהו ממשפחת טופף יקבל כסף עבור החברה הזו, ושאם מישהו צריך לקבל כספים - זה מפעל להנצחת הקורבנות, באמצעות בניית אתר פדגוגי.
"התערוכה הניידת על 'טופף ובניו', 'בוני המשרפות', שכוללת מסמכים, צילומים ושרטוטים, כבר הוצגה באירופה. אנחנו מאוד מעוניינים להציגה גם בישראל, אבל עד כה לא מצאנו מקום שירצה להציג אותה. יש אנשים שסבורים שהיא עלולה לפגוע ברגשות של ניצולי שואה. אנחנו כמובן מכבדים רגשות אלה. עם זאת, הניסיון שלנו מביקורים של ניצולים במרכז התיעוד שלנו מראה שחשוב להם להתמודד עם השאלה איך פשע אנושי נורא כזה היה בכלל אפשרי״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו