ירושלמים לא אוהבים סקי. התעטפות בכפפות היא לא מאורע אקזוטי שמצטיידים בשבילו בחנויות מטיילים, אלא הלוק הרגיל לבית הכנסת, ומספיק קר לנו בדרך למכולת. ירושלמית ספציפית החתומה על מילים אלו הצטערה צער עמוק כשהזמינו אותה בטעות, באופן מצער, לחופשת סקי באיטליה למטרות יחסי ציבור. אני שונאת קור. יש לי קואורדינציה של היפופוטם. תיאום עין־יד של לטאה קטועת ראש. בזומבה עפים לי המרפקים לכל עבר. מה לי ולספורט אלפיני? אני לא יודעת לשחות!
אבל כבר תקופה שאני מחפשת הזדמנות לזמן איכות עם הבן שלי, סנדוויץ' מתוק שחוגג בר מצווה באביב ונדמה שהכתף שלו מתרחקת ממני בכל פעם שאני מושיטה יד ללטף. אנחנו זקוקים לזמן דיאדי. בלי עוד אחים, בלי משימות. תשעה חודשים סחבתי בבטן, תשעה חודשים הנקתי, שנתיים קמתי בלילה. שבוע אחד של אמא־ילד, טרום גיל ההתבגרות. עבורו.
איור: בת-אל בן חורין
***
לעצור את החיים בשביל "חופשת סקי" זה הכי גבעת־שמואלי. גבעת שמואל, תנו לי רגע, היא מעוז בורגנות סרוגה: דירוג סוציו־אקונומי ומדד פלצנות גבוהים. מה שפעם אמרו על רמת אביב גימל? רק בדתיים. כמובן יש תושבים ענווים ושפלי רוח בגבעת שמואל. גם בקיסריה. אבל בגבעת שמואל - ידיים פרושות בייאוש לצדדים - ילדים מפסידים בית ספר למשך שבוע בשביל סקי. בירושלים אתה חייב סבתות משני הצדדים שמתות באותו יום כדי להיעדר ככה מהלימודים.
כמה התנצלתי בפני המחנך של הבן שלי. כמה ניסיתי למעט בפוזה. המתבגר מצידו לא חסך מאחיו חומרי דלק לקנאה: אני נוסע ואתם לא, חרץ לשון. ביום הרביעי למסע שלנו, מוכה אשמה וייסורי מצפון מול אחיו, הוא שיגע אותי לחפש מתנות בשבילם. את בגדי הסקי שאלתי מחברים. הם נתנו לי טיפ של מקצוענים: תסתכלי קדימה ולא אל הרגליים. כמו בחיים. שיננתי: מבט קדימה, לא אל הרגליים. כמובן יצאתי מהבית שלהם ודרכתי על מתנה שהשאיר כלב על המדרכה.
בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור אם יש שלג בירושלים. בפסגות הרי הדולומיטים בצפון איטליה יש שלג בשפע, ועליו מפוזרים כמו במלחיית ענק המוני משוגעים שחותרים על החומר הלבן למען שום מטרה. הקרקע מתעתעת תחת רגליהם, הם שוברים עצמות וקורעים גידים, ולא מתקדמים לשום מקום! מגיעים לקרקעית ועולים שוב ברכבל.
החלטתי לתת סיכוי לספורט המיותר הזה, ולו בשביל הילד. למרגלות ההר הלבן קיבלנו ציוד. מה ציוד? קורות בטון נחמדות לנשיאה בדמות מגלשיים. נעלי סקי - תפקידן לחסום את זרימת הדם כדי שלא תרגיש קור - נעימות כמו להכניס את הרגל לערדלי ברזל יצוק. וקסדות. שאותן חובשים באופן חינני מעל כובע צמר וחם־צוואר ומתחת למשקפי הגלישה, ונראים כמו קיקלופ עם גולגולת של קקטוס.
היינו חבורת עיתונאים, איש ללא ניסיון בסקי. לא אשכח את תהלוכת המצורעים והצולעים שלנו מהחנות להשכרת ציוד ועד הרכבל. משל העיוורים של ברויגל. מדדים, מייללים, משתרכים, נושאים על הכתפיים קורות ענק, כמו אותו האיש בשעתו.
נטאלי, מדריכה דקת מותן, קיבלה את פנינו. גולשת מילדות. בעשר הדקות הראשונות, כשרק מגלש אחד מחובר לרגליי, נפלתי 20 פעם. שלג נראה כמו ענן צמר גפן פלומתי? הוא כואב כמו כל מדרכת אספלט ברמת גן. אני לא יודעת אם נטאלי עצבנה אותי בגלל המותניים הצרים או כי יש לה קואורדינציה. הגעתי למסקנה שזה אבוד כשהיא הרכיבה לי את המגלש השני, ורגל ימין עשתה ככל יכולתה להתרחק מרגל שמאל (זה לא מה שקורה במפלגת כחול לבן?). דמיינו אותי מתפצלת לשניים, לא מצליחה לעצור. סקי זה משפיל. אחרי חמש דקות התנסות אני מרימה ידיים סופית. לא על נטאלי, כי אלימות אינה דרכי.
האדם לא נועד למתוח את גבולות הגוף. זה רומאי, מסוכן ומיותר. אני טיפוס לוחם, לא מתייאשת בקלות, יודעת להניף דגלי מאבק, אבל גוף? למה לי לשנות את הבריאה? יש לי יותר מדי אחריות על הכתפיים. תנועה קטנה לא במקום - והלך עלי. עברתי מספיק סיכונים בחיים, 17 שנים הייתי מתנחלת. גם העם היהודי עבר די. מספיק נדדנו. כל שיהודי צריך זו אדמה יציבה. לא מתחת למים, לא בקפיצה ממטוס, לא על קרקע חלקלקה.
אני צועדת אל בית הקפה, משננת מול הגויות החטובות שטסות מולי: סקי זה לא יהודי, ועוברת לסקירת כל בתי הקפה שאליהם מגיע הרכבל. בזמן שהילד חוצב את ההר במגלשיו, אני חותכת את המסלול השחור (קפה), המסלול החום־לבן (שוקו וקצפת) והמסלול הירוק (תה). יום אחרי יום אני עולה אל ההר בלי ציוד ובלי המלחציים, מתיישבת בקפה ("תביאי לי את הרגיל שלי") וגולשת בספר חדש מהעמוד הראשון ועד האחרון. נרי מגיע אלי מדי פעם, מזיע. הגולשים מביטים בי בשחצנות. אישה בג'ינס ובנעלי התעמלות, מה את עושה פה בינינו. כשאני מדלגת אל השירותים קלת רגל ובלי ציוד, אני מחזירה להם בשחצנות אפיים.
***
בסוף נמצאה הצדקה לפחד שלי. נסענו לנסות את המזחלות, מקבילה פרימיטיבית לשקיות הניילון שעליהן גלשנו בילדות. חבשתי כובע ספיידרמן לא מביך בכלל והתיישבתי על מזחלת. הגיהינום נמצא בצפון איטליה והוא קפוא. 20 שניות אחרי שדהרנו במורד תלול מצאתי את עצמי עפה באוויר, עורכת גלגולי שלג בכל המדרון, כמנהג המקובלים, עד שהתנגשתי בגולשת אחרת, שעפה מהשביל. התרסקתי. האף נכנס לי למוח. מתברר שכולנו גלשנו במסלול שאינו מיועד למזחלות. יש ערימה של חבר'ה על השלג. וכולם מייבבים.
הפחד שלי מלא־להיות על אדמה יציבה כרוך בפציעה ישנה: לפני 16 שנים שברתי את עמוד השדרה בתאונת צניחה. הטראומה שלי דיברה גם כשניסיתי לצלול לפני שנתיים והגוף שלי זעק שזה לא בטוח, שצריך לעלות מעל לפני הים. אנחנו סך כל הפגיעות והפחדים.
עוברים לאתר גלישה סמוך, מרהיב מקודמיו. הלב מתרחב מהיופי. מהרכבל נפתחות גבעות קצפת עגולות, מפתיעות בדמיונן לגבעות מדבר. גולשים נעים עליהן כמו מרית על קצף ביצים, בעדנה, בתנועות קיפול. ילדים בני 4-3 מרחפים, משאירים קווים מצוירים על השלג. אני קצת מקנאה. אישה עולה ברגל במעלה ההר, למה לה לעשות דבר כזה. ופתאום אני היא. מעפילה בהר החיים.
מארגנים תפילת מנחה. מינוס 3 מעלות. יש פה תשעה יהודים, והילד שלי, שלושה חודשים לפני בר מצווה. שעת הדחק קוראים לזה בהלכה. הוא משלים מניין. התינוק הבלונדיני שלי משלים מניין. מה כיף בסקי, שאלתי את נרי. "זה כמו לצוף", הוא עונה. "הגוף ישר, ואתה מתקדם".
בטיסה חזרה אני נשענת עליו, גוף משיק לגוף. הכתף שלו לא מתרחקת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו