יום השואה המקומי והבינלאומי אפוף שקרים מוסכמים. אבל לפחות אפשר לברך על כך שהאירוע משמש מוקד עליה לרגל למדינת ישראל מצד מנהיגים בינלאומיים בולטים. כינוסים כאלה בישראל כרוכים, לצערנו, במוות. האחרון בסדר גודל כזה, שזימן למדינה נשיאים ומלכים, היה אירוע הלווייתו של הנשיא שמעון פרס ז"ל.
אם יש נושא אחד שחייב להיות מודגש ביום השנה ה־75 לשחרור אושוויץ זה המעגל המרושע שסוגר היום על ישראל בהיבט של המשפט הבינלאומי; בית הדין הפלילי בהאג שואף להפוך את מדינת ישראל לארגון פלילי, כך שראשיה יהפכו למבוקשים בעוון פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. משפטנים יהודים וישראלים גדולים עסקו במשך שנות ה־40 וה־50 בגיבוש התפיסה החלוצית של פשעים נגד האנושות בעקבות אושוויץ. והנה, המשפט הבינלאומי היום סובלני לרצח יהודים מטעם ארגוני טרור, ומנגד - קושר את ידיה של המדינה היהודית במלחמה נגד הטרור הערבי. ההיפוך הזה, מאושוויץ להאג, מצביע על כשל יסודי בגופים הבינלאומיים, שלא היו מסוגלים להעניק ביטחון למדינת ישראל, שהיא היורשת של אותם מיליוני יהודים שנרצחו על אדמת אירופה.
בין האורחים יש שניים רלוונטיים במיוחד. הראשון זהו הנשיא ולדימיר פוטין; אוהבים אותו או לא, הוא הנציג הבכיר של רוסיה הגדולה שמילאה תפקיד מרכזי בניצחון על גרמניה ובהצלת יהודים רבים. ביקורו של פוטין בא על חשבון נשיא פולין, משום שנוח לו להאשים את הפולנים ולהתעלם מהעובדה שקרוב למחצית הנרצחים בשואה נורו בעיירות שבשטחי בריה"מ. כלומר, גם יהודים רבים בבריה"מ נבגדו בחלקם על ידי שכניהם, לפחות כמו בפולין.
על יד פוטין צריך לציין דווקא את יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי. האויבת הגדולה של הנשיא טראמפ היא גם ידידת אמת של ישראל והעם היהודי, מורשת אביה. שמו היה תומס ד'אלסנדרו, קתולי ממוצא איטלקי, חבר קונגרס דמוקרטי ששבר שורות בכל הנוגע למדיניותו של הנשיא רוזוולט, שגם לא פעל להצלת יהודים וגם התנגד להקמת מדינה יהודית. אביה של פלוסי היה מחברי הקונגרס שתמכו בקבוצת ברגסון ודאגו להקים את המועצה לפליטי מלחמה שמיוחסת לה הצלת כ־200 אלף יהודים בשואה. מועצת הפליטים היא זו שפרסה את חסותה על ראול ולנברג. ד'אלסנדרו תמך לאורך כל הדרך בהקמת מדינה יהודית, גם נגד עמדת טרומן. חבל שבימים אלה המשולש של ננסי פלוסי, דונלד טראמפ וראש הממשלה נתניהו כל כך נפיץ.
בזכות אביה. ננסי פלוסי // צילום: רויטרס
הוויכוח שהדים לו בוודאי יישמעו בנאומי הנשיאים הוא לגבי הלקח של אושוויץ ולימוד השואה. אי אפשר לפטור כלאחר יד את הלקח ה"אוניברסלי" שהשואה יכולה להתרחש בכל מקום; הנה, משהו מזה התרחש בשכנותנו בסוריה משך שנים ארוכות, והקהילה הבינלאומית עמדה מנגד - משום שאין למדינות כוח הרצון וההתגייסות לעשות מה שנדרש. אבל הלקח הספציפי של העם היהודי נשאר בעינו.
המדינה היהודית היא המדינה היחידה שמאיימת עליה סכנת הכחדה. היא המדינה היחידה שתנועות אידיאולוגיות הוציאו עליה חוזה. נשאר להמתין ולראות אם יהיה בדוברים מי שישבור שורות כמו אביה של פלוסי, ויגיד את זה, גם אם דבריו לא יערבו לאוזני קברניטי המדיניות והמוסר.