מה בתעמולה: נשים, רבותיי, נשים!

תשדירי התעמולה הרשמיים אולי עדיין לא כאן, אבל מכונת שטיפת המוח של המפלגות והמועמדים כבר שוצפת. יריית הפתיחה הגיעה אלינו דקה אחרי סגירת הרשימות בדמות טקס בדיקת צמדי כרומוזום X, כלומר ספירת ראשים של נשים ברשימות.

זה קורה בכל מערכת בחירות: קמה מפלגה, פעם מימין ופעם משאל, שמתפארת בכך שהיא שיאנית האסטרוגנים, ומכאן שיש חובה נשית - אם לא כלל אנושית - להצביע דווקא לה. הפעם היתה זו איילת שקד, שמשום מה הפיצה שני ציוצים זהים בתוך דקה, ובהם פירטה את שמות הנשים שהוצבו בחזית רשימת ימינה והכריזה כי רשימתה היא "הכי נשית בכנסת".

רשימה הכי נשית בכנסת:
איילת שקד, עידית סילמן, שרה בק, שירלי פינטו, אורית סטרוק, שולי מועלם. 50 אחוז נשים.

— איילת שקד ayelet shaked (@Ayelet__Shaked)January 15, 2020

יש לומר להגנתה, שריבוי הנשים במפלגתה עומד בסתירה לסטריאוטיפ שהשמאל אוהב להדביק למפלגות ימין־דתי; אחרי הכל, רשימה כל כך נשית אינה יכולה להיות מוקד הדתה שובניסטי ומיזוגני. מעבר לכך, איפה הרשימה הזאת ואיפה מפלגת הטסטוסטרון האולטרה גבר־גבר של כחול לבן, שהקוקפיט שלה סירב לאזן את תת־הייצוג הנשי - ועוד לא הזכרנו את הבעיטות הפומביות שמקבלות נשים חזקות במפלגות השמאל, ד"ש מציפי לבניוביוש סתיו שפיר.

אבל מצד שני, חגיגות ריבוי הנשים של ימינה מעוררת תהייה נוגה על המניעים שהביאו לירידתה של איילת שקד עצמה מהמקום הראשון - למקום השלישי - בתוך פחות מחצי שנה. אולי בכל זאת קשה לחברים שם לראות אישה בתפקיד מנהיגה? ובכלל, כשהיא היתה יו"ר בפועל, האם היא היתה הדמות הדומיננטית ברשימה?

תת־הייצוג הנשי בבית הנבחריםהוא בעיה שחשוב לפעול לתיקונה, אך התרברבות במספר נשים משמאל ומימין מלמדת עד כמה ספירת הכרומוזומים משמשת לצורכי תעמולה בלבד. עוד לא נולד הימני שיצביע למרצ רק בגלל שתמר זנדברג היא אישה, ושמאלן מצוי יעדיף לשים את ידו באש מאשר לקרוא לציבור להצביע עבור מירי רגב מטעמים פמיניסטיים. אם זה הקריטריון להצבעה, למה לא לשקול את מפלגתה של לריסה טרימבובלר־עמיר, הכוללת גם 50 אחוז נשים בעשירייה הראשונה וגם אישה בראש ברשימה?

###

ועוד משהו: הבשורה המעודדת ביותר עד כה בסיבוב הנוכחי נוגעת דווקא להחלטתו המבורכת של אדם אחד שלא לנהל מסע תעמולה: יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט העליון ניל הנדל. לעומת קודמו, השופט מלצר, הנדל משתדל לנהל את התהליך באופן שקט וענייני, ודומה שהוא עושה הכל כדי שלא להתבלט.

אם ימשיך בקצב הזה, ייאלץ השופט הנדל להתמודד עם העובדה ששמו לא יופיע בכותרות העיתונים או בפתח המהדורה, ומרבית האזרחים כלל לא יידעו מי עמד בראש ועדת הבחירות המרכזית. מצד שני, אולי סוף־סוף יראה ציבור מאבדי האמון בבית המשפט העליון שאכן יש שופטים בירושלים, והם אפילו נוהגים כמי שראויים למשרתם הרמה.