כבר סיפרתי פה פעם או פעמיים על הדוד שלי, שהיה אחד האנשים החכמים ביותר שזכיתי לפגוש. במקום שבו הוא כיהן כרב העריצו אותו כמו מלך, אבל כשהיינו ילדים אהבתי במיוחד לשמוע את העברית שלו, שהיתה משונה ולפעמים גם מצחיקה.
כל הסיפור הוא שמאז שהוא עבר לארץ רחוקה, נכנסה העברית להקפאה עמוקה, סירבה להתעדכן, ועד סוף המאה ה־20 הוא המשיך להשתמש באוצר המילים הירושלמי של שנות ה־40.
באחד הביקורים שלו בארץ הוא ניסה לתקן תקלה בקו הטלפון וצלצל לבזק. אשת השירות נתנה לו מספר ואמרה לו להקיש בסוף סולמית. דוד שלי הכיר היטב את המבטא של המרוקאים הזקנים בירושלים ולכן ביקש מהטלפנית לתת לו ישר את המספר של אותה שולמית. אם שולמית יודעת איך מסדרים את זה, נפנה לשולמית. למה להקיש?
אשת השירות התעקשה שהיא מדברת על סולמית ושהוא לא מבין. הדוד התעקש שהוא מבין טוב מאוד, ושזה קצת חצוף להגיד מילים כאלה לאדם במעלתו.
גם בפעם האלף שהוא סיפר את זה, הצחוק כמעט פירק אותו, והוא היה חייב לקחת לגימה מהתה, להירגע ולשאול אם עדיין יש חגיגות ל"ג בעומר ב"צדיק שמעון", כך הוא קרא לשכונת שייח' ג'ראח, שם היה נהוג לחגוג את ל"ג בעומר מסביב לקבר שמעון הצדיק.
הדוד שלי היה מספר בגעגוע על הרוכלים הערבים שניצלו את ההפנינג של ל"ג בעומר כדי לעשות קצת עסקים. ילדי העיר העתיקה לא ראו מגרש משחקים בעיניים שלהם, וממתקים היו לכל היותר שמועה לא מבוססת.
ל"ג בעומר היה הלונה פארק בגרוש וחצי של ילדי ירושלים. ישמעאלי אחד (כך דוד שלי קרא להם) הציע לעלות על קרוסלה מוזרה שהוא בנה מארגזי ירקות ומחלקים של אופניים ישנים. לידו עמד רוכל, שקלה קטניות ירוקות מעל מדורה וצעק "חאמלה מלאנה!". ובחצי גרוש יכולת לעשות סיבוב על חמור, לפגוש מגדת עתידות ולזלול חאמלה מלאנה מתוך גביע של נייר עיתון, שנאמר "ואתה נותן להם את אוכלם בעיתון".
והיה גם, נו... כאן היה הדוד שלי טופח על המצח שלו, צוחק על עצם העובדה שהוא בכלל זוכר את זה ואומר: "ישמעאלי אחד היה מוכר קרח אדום ומתוק שנותנים אותו על קרש קטן", וזה הרס אותי. הייתי צעיר מאוד, ממש ילד, כשהבנתי שלדוד שלי החכם כל כך אין מילה לקרטיב. או ארטיק. והיום, כשהוא אדם חשוב ומבוסס, הוא מתגעגע לפינוק החד־שנתי של ילדותו, אבל באין לו אוצר מילים אחר הוא קורא לזה "קרח אדום ומתוק שנותנים אותו על קרש קטן".
איור: נדב מצ'טה
למה אני נזכר בדוד שלי ובעברית שיצאה מהמקפיא? כי היה דבר אחד משותף לכל ההתבטאויות האיומות שנטחנו כאן בזמן האחרון. כולם לא מבינים מה רוצים מהם.
מה בסך הכל אמרתי? הם משתוממים. מה פה לא בסדר?
והם לא מבינים, כי הם חיים בבועה שבתוכה זה דווקא נחשב לגמרי בסדר. בבועה של הרב יוסף אפשר וסביר לדבר כך על רוסים ובכלל. בבועה של הרב רפי אתה לא יכול לשוחח על הומואים בלי שהמילים "נורמלי" ו"בריא" יקפצו לך בתוך הפה. ובבועה של הסופר חיים באר אפשר להגיד על הציונות הדתית פחות או יותר כל דבר, כולל שימוש נדיב במונחים אונקולוגיים.
זה נכון שכולנו בצרה הזאת. אומרים שכולנו כבר חיים בבועות. האינטרנט והרשתות החברתיות, שהיו אמורות להפיל מחיצות וליצור אינסוף דרכים לתקשורת, עשו בסופו של דבר בדיוק את ההפך. זה הלוגריתם או איזה שד אחר, אבל אין מחלוקת שמעגלי החברים והפיד למינהו הולכים ונעשים הומוגניים.
אנשים שמנהלים את כל ההתכתבות הרעיונית שלהם בפייסבוק ובטוויטר לא משכללים את יכולת הדיון שלהם, אלא להפך - מאבדים את עצם היכולת לנהל מחלוקת.
אני מכיר יותר מדי דוגמאות על אנשים שנחסמו או "אונפרנדו", אחרי שהעזו לא־להתלהב שלוש פעמים ברציפות מאיזה כותב פוסטים, ואפילו, ירחם ה', לחלוק על דעתו.
אנשים הולכים ומקיפים את עצמם בקולות דומים. מכירים רק אנשים שמצביעים כמונו, משוחחים רק עם מי שחושב כמונו וצופה באותן סדרות. כל בועה מטפחת לעצמה גם שפה ואוצר מילים די אופייני, ועם הזמן כל המשתתפים מתרגלים אליו ולא קולטים כל כך שזאת כבר מזמן לא בועה. לבועה יש דפנות דקיקים. זאת הקפאה עמוקה. רק שבמקרה של הדוד שלי ז"ל, ההקפאה הזאת חילצה ממנו דיבורים משעשעים למדי, ואילו מה שקורה כאן כבר לא מצחיק אף אחד.
אומר לעצמו הרב יוסף: למה בכלל יש מפלגה אנטי־דתית? למה שמישהו יפתח סלידה מדבר מתוק כל כך, חכם ויפה ומתוקן כמו הדת היהודית? והוא לא מעלה בדעתו שאפשר שהתשובה לשאלה הזאת קרובה אליו מאוד־מאוד. מאוד! אולי ממש מול המראה.
אז הוא בונה סיפור שלם על מיליון איש שעזבו מולדת וחיים ועשו את כל הדרך למזרח התיכון, ולמה? רק כדי לשנוא דתיים. והוא כועס עליהם, ולא פחות הוא כועס על המנוולים שעוד עזרו להם לבוא, ולהתגייר ולהשתלב. וכל מי שסביב הרב רגיל כל כך לסגנון, שבאמת לא ברור להם למה העולם מגיב כך. מה כבר אמרנו?
אומר לעצמו שר החינוך, הרי אני הרב רפי. אני הטייס שהוא גם רב, וגם הכי חבר של כולם וכולם אוהבים אותי. והקהילה שלי היא יחידה מובחרת. הכי חזק בציונות והכי חזק ביהדות.
וביחידות מובחרות, מה לעשות, לא מקבלים את כולם. ככה זה בטיס. ככה זה בישיבה. כאלה אנחנו. הכי־הכי. אבל אף אחד לא ירגיש שמתנשאים עליו, כי אנחנו יודעים להחליק הכל בחיוך ובצ'פחה.
ומרוב שהם הכי־הכי, ומרוב גיבושונים, וסינונים ופיצולים וגם צ'פחות, הם כבר מזמן לא שוחחו שיחת אמת עם מישהו שהוא לא בדיוק מאותו הכפר. הם לא דוברים אותה השפה, ולא, הם לא מבינים מה כל כך בלתי נסבל בדיבור על נורמליות וטבעיות. מה כבר אמרנו?
אומר לעצמו... רגע, מה באמת ולאלף עזאזל אומר לעצמו הסופר חיים באר? נשגב מבינתי. הרי האיש חכם ועמוק וחושב לפני שהוא מדבר, ולא היה סולח למישהו שהיה בוחר דווקא במונחים סרטניים כדי לתאר ציבור שלם. אבל כבר שנים שהוא פוגש בעיקר אומרי אמן וחולקי "לייק". כן, גם הוא עמוק במקפיא. שם, בין האפונה והשניצלים שפג תוקפם, מקובל להשוות את הישראלי שומר המצוות לכל מה שאפל ונורא בתולדות הזוועה האנושית.
המשחק מוכר. אם אתה תגיד "איראן", אני אשווה ואעלה "גרמניה", וניצחתי. ופתאום אחרי שנים בקרירות הנעימה הזאת, מתברר שיש אנשים שלא מוכנים לבלוע את המילים המורעלות. ונורא מכל, מתברר שדווקא הם מהווים כרגע את רוב קהל הקוראים שיכול היה לאהוב וגם להבין לעומק את יצירתו של חיים באר, והם ממש לא מוכנים לשמוע אותו אומר, "מה בסך הכל אמרתי?"