דוד ביטן מונה לשר. איש חביב ומוכשר, ששון ושמחה. אמנם הקשר שלו לחקלאות קצת לא ברור, אולי אוהב לאכול ירקות, אבל במכירת החיסול של התיקים - הכל הולך, שיהיה בכיף.
אלא מה, הבנאדם חשוד ב־12 מקרי שוחד. טוב, מטרטרים נאמני הכס, הרי הוא טרם הועמד למשפט וחזקת החפות עומדת לו. חזקת החפות משאירה בנאדם מחוץ לשערי הכלא, אבל לא מכניסה אותו בשערי הממשלה. למנות לתפקיד שר אדם שיש חשד שהשתמש במשרתו באופן סדרתי כדי לעשות לביתו ולחשבון הבנק שלו, וייתכן שיעשה זאת שוב בתפקידו החדש, זה עניין שלא עובר לי בגרון. מסרב להיבלע.
בכל יום נשבר שיא חדש. בעיניי, ראש הממשלה ממנה חשוד בקבלת שלמונים כדי לנרמל את המצב שבו אנשי ציבור עם כתבי חשדות לא רק ממשיכים בכהונתם, אלא אפילו משודרגים בזמן שהם ממתינים למשפט, ושוחד הוא לא עבירה, זה גידול שפיר. לא מתים מזה.
בעיניי, שחיתות שלטונית מתחילה במינויים לא ראויים של אנשים לא ראויים. לצערי, אין על זה עונשים ולא מוגשים כתבי אישום, אבל לי אין ספק שתקופת מלכותו של נתניהו מתאפיינת בערימות של מינויים של נאמנים למיניהם, שהתאמתם לתפקידים שהם מקבלים יותר מקלושה, והתוצאות בהתאם.
אגב, לא רק ביבי אשם בזה. גם התקשורת שאני עובד בה. השר ביטן, וגם אחרים שיש נגדם חשדות וכתבי אישום, ממשיכים להיות מרואיינים כאילו כלום. נשים בצד אנשי ציבור שנשפטו והורשעו וריצו עונש. ערכית, אני גם נגד חזרתם להיות פרשנים ומרואיינים, אם כי בסביבה שלי זאת עמדה קיצונית שלא ניתנת להגנה, אז אני מוותר. אבל חשודים - אין תוכנית אקטואליה שאני פותח ולא שומע אותם מתראיינים. לא על החשדות נגדם, אלא בענייני היום. כך מלבינה התקשורת את חטאיהם עוד לפני שעמדו בפני שופט. כך התקשורת שותפה לפשעיהם, לכאורה.
לפני כמה שבועות יצא ראש הממשלה בדרישה לחקור את החוקרים. ואני אומר - ללכת עם העיקרון הזה עוד כמה צעדים קדימה. לכלוא את הכולאים! למה שלא כל העבריינים ישוחררו, וכל עובדי שירות בתי הסוהר ייכנסו לתאים שהכירו רק מבחוץ? מה האפליה הזאת? עם כינון הכנסת הבאה יתוקן החוק, כך שיהיה אפשר לבוא חשבון עם כל מי שחקר ותפס והעמיד לדין וכלא אנשים שפעם נקראו עבריינים, ועתה יכהנו כנגידים ושרים ומנכ"לים ושופטים.
איור: שירה קורח
חתימה
הלכתי השבוע למחזר משכנתא. הוציאו לי ערימת ניירות לחתימה. חתמתי 35 פעמים בראשי תיבות ושבע פעמים חתימה מלאה. איזו טרחה. חסכתי 200 שקלים לחודש. לא בטוח ששווה את זה. הלכתי השבוע גם לפתוח חשבון עסקי בבנק. ביקשו שאחתום על עשרות טפסים, אמרו שייקח לא פחות משעה. הסתובבתי והלכתי. אפתח עסק פעם אחרת.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לחתום. הייתי נער והמצאתי איזה קשקוש שיהיה לי קל לזכור. שכחתי אותו מייד אחרי החתימה. זאת היתה, אגב, חתימה על כרטיס אדי. את הכרטיס לא שכחתי והוא איתי תמיד, למקרה שאתם צריכים משהו. החתימה שלי השתנתה במשך השנים אינסוף פעמים, ואף אחד לא שאל "מה זה השרבוט הזה? פעם שרבטת אחרת". מעולם לא חזר לי צ'ק, שום חוזה לא הופר, השמיים נותרו במקומם. חתימה זה סתם, זה שריד לעולם ישן שאיננו עוד, כמו פרימוס, מגהץ אדים, דמוקרטיה.
בעידן הזה של זהות דיגיטלית, מי צריך את החתימות האלה? למה הבנקים ממשיכים להתיש את הלקוחות בעשרות חתימות על מסמכים שאיש לא יקרא, איש לא ישווה את החתימה, לאיש לא יהיה אכפת? למה לא מחליפים את כל הטרחה הזאת בהודעת ווטסאפ אחת, שבסופה כפתור "אישור", פלוס הזדהות בטביעת אצבע או בתווי פנים, כמקובל היום בשלל יישומונים בנקאיים ברמת האבטחה הכי גבוהה? זה מתיש את כולם - את החותמים, את המחתימים, אפילו נשיא איראן לשעבר חתאמי הביע מורת רוחאני.
יאללה, שחררו. כנסו פגישה גדולה, עם המון מסמכים, חתמו על כולם, גם בראשי תיבות וגם בחתימות מסולסלות, ושחררו אותנו מהקשקושים חסרי הפשר האלה, שאמורים לייצג משהו שהוא אנחנו.
אגב, את טראמפ אני מחייב להמשיך לחתום, זאת חתימה של איש שיודע מיהו ומה תפקידו בעולם. כל השאר - נא ללחוץ על הכפתור עם האצבע המורה. תודה.
מגבות
במלון יש מגבות גדולות כאלה, שעירות כאלה, לבנות כאלה, מגבות של מלון. אין פלא שהן ממשיכות להיות אחד הפריטים הכי נגנבים במלונות. איכשהו, בבית המגבות הן תמיד מגבות של בית. מנוסות מדי, תשושות. אי אפשר להזיז אותן מהתֶקֶן שהן תופסות, אבל אין בהן את התחושה הזאת שהמגבת של המלון נותנת - אני פה כדי לנגב. יסודי. ברוחב לב. לא תצא ממני לח. לא תנגב מקום אחד ותחשוף מקום אחר. יש מקום לכולך. זה רגע מיוחד של שנינו.
כבר איזה זמן אני מרגיש מרמור כשאני מתנגב במגבות הישנות. יום אחד בשלה ההחלטה והלכתי לחפש אהבה חדשה באינטרנט. כתבתי בגוגל מגבות, והגיע מבצע של חברת מגבות מקומית הידועה בשלל מגבותיה. גללתי את הפיד. היו מלא מגבות. לא דיברו אל עורי. לא בצבען ולא במרקמן ולא בדוגמאותיהן ולא בגודלן.
כמעט נואשתי, והחלטתי להשלים עם המגבות שקנינו כשעברנו לגור יחד לפני עשר שנים, והנה ראיתי את הסנה הבוער של המגבות - "למכירה עודפי מגבות ממלון, עם פגמים קלים". ומדובר במלון באירופה, יבשת שיודעת משהו על ניגוב, ופגמים קלים אני מנגב בקלות.
המחיר היה מגוחך. מזכיר מחיר של מגבת מטבח בשוק. קניתי. קיוויתי. הפסקתי להתקלח, שמרתי את עצמי בשבילה. ואחרי יומיים היא באה, בזרועות של גבר אחר, השליח, שהעביר לי את החבילה באופן די סתמי, לא כמוסר אוצר.
פתחתי את החבילה. ממנה נשפכו - כמו עננים לבנים, צמריריים, ענקיים, עם סמל של מלון אלמוני - מגבות של הביוקר של היוקר. משהו שיש לטראמפ.
ירדה שלווה על הבית. לפתע כולם מרגישים כבני אצולה, מרגישים במסע עולמי, מרגישים אורחים בבית הארחה רשמי של משהו. מסתובבים במגבות הענקיות האלה כרוכות סביב הגוף במבט של קליאופטרה בארמונה. יש תחושה שאפילו שיש פגמים קלים, שיחקנו אותה בחיים.
ויש רק שאלה אם לתת לאורחים כי יבואו וכי ירצו לייבש בשרם במגבת שכזאת, ויעלה חשד בליבם שגנבנו המגבת ממלון, ולא יועילו הכחשותינו, שיחמירו את המצב, ועוד ייצא שגנבים גמורים יראו בנו בעלי ברית, חלילה. הוחלט שהמגבות החדשות רק לבני הבית, והישנות לאורחים כי יבואו במהרה בימינו, והממש ישנות נגזרו והפכו לסמרטוטים לאבק ולמלאכות הבית. ואמרו הרהיטים - וואו, איזה סמרטוטים חדשים מהממים הגיעו אלינו. כבר היינו חייבים משהו חדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו