בין שתי מכות מנע

מדינת ישראל עשתה כל מאמץ להרחיק את עצמה מחיסולו של קאסם סולימאני. זאת היתה החלטה מושכלת. החיסול היה עניין אמריקני, וכך גם הנקמה האיראנית. ישראל אמנם לא ניסתה אפילו להסתיר את שביעות רצונה מהחיסול, אבל לא היתה לה שום כוונה להכניס עצמה לקו האש.

ספק אם המדיניות הזאת תחזיק מעמד לאורך זמן. מתישהו, אולי בקרוב מאוד, ישראל תמצא את עצמה שוב ראש בראש מול כוח קודס ושלוחיו. לא מדובר במידע מודיעיני או בנבואה. זה מה שקורה באינטנסיביות גבוהה בשנים האחרונות, ואין סיבה שזה ישתנה.

בשבועות האחרונים הכריזה ישראל מעל כל במה אפשרית שהיא מעלה את האש מול מאמצי ההתבססות של איראן בסוריה, שהוביל סולימאני. הרעיון היה למרר לאיראנים את החיים, על בסיס יומיומי. לא לשבש ולעכב את התוכניות שלהם כמו בעבר, אלא לגרום להם לוותר עליהן כליל.

ספק אם היה למדיניות הזאת סיכוי מלכתחילה. האיראנים אויב עקשן, עם אסטרטגיה וזמן. הוצאת סולימאני מהמשוואה מסבכת להם את החיים, אבל לא משנה את התוכניות. הם ימשיכו באותה הדרך. ואז מה?

עד עכשיו לקחה ישראל סיכון מחושב כשפעלה נגד איראן. בדרך כלל זה נעשה בהנחה סבירה שלא תהיה תגובה, וגם אם כן - היא תהיה מדודה. וכך גם היה. לרוב האיראנים לא הגיבו, או שפעלו במשורה, תוך שנשמרו שלא לשבור את הכלים.

הדיון שעוד לא נערך

בספטמבר הנחת היסוד הזאת השתנתה. הפלת המל"ט האמריקני ובעיקר תקיפת שדות הנפט בסעודיה גרמו לישראל להבין שאיראן עלולה להשתגע גם מולה. הפעילות ההתקפית במב"מ (מערכה בין המלחמות) צומצמה מאוד. אם להישען על פרסומים זרים היא חודשה באחרונה, והכוונה כאמור היתה להגבירה משמעותית, אלא שאז חוסל סולימאני.

טועה מי שחושב שאיראן מיצתה את הנקמה שלה בירי הטילים בעיראק. היא יצאה בזה ידי חובה בשביל דעת הקהל הפנימית, אבל הרצון בנקמה אמיתית, כואבת, מהדהדת, קיים. ארה"ב אויב גדול מדי, ובעיקר מסוכן. סביר שבטהרן מבינים שמי שהרג את סולימאני עשוי להחליט מחר להרוג גם את חמינאי.

איסמעיל קאאני (בתמונה), מחליפו של סולימאני. נכנס לנעליים ענקיות // צילום: אי.פי.אי

גם ישראל היא אויב חזק, אבל הרבה פחות. היא עשויה לשמש מטרה נוחה לנקמה. הסיכוי קלוש שזה יקרה במישרין. בניגוד להערכה המוזרה שנשמעה השבוע בארה"ב, האיראנים לא יקומו מחר בבוקר וישגרו סתם כך טילים לחיפה. אבל הם עשויים להגביר משמעותית את הפעילות שלהם בסוריה, ובעיקר בלבנון. לתת פול־גז על פרויקט הדיוק לטילים, שעומד בלב הדאגה הקונבנציונלית של ישראל.

זה תרחיש סביר. הוא יעביר את הדילמה לישראל. אלוף (מיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן וכיום נשיא המכון למחקרי ביטחון לאומי, עומד על כך מפורשות בהערכתו לשנה הקרובה, שעודכנה לאחר חיסול סולימאני. 

לדברי ידלין, בהנחה שהמודיעין יידע להצביע על הנתונים המדויקים, תידרש ישראל להחליט מהו הקו האדום שלה. עם כמה טילים מדויקים בלבנון היא יודעת לחיות, ומאיזה מספר הסיכון הופך לבלתי נסבל. דיון כזה לא התקיים מעולם. ידלין משוכנע שכדאי היה שיתקיים כבר כעת, רצוי בשילוב ראשי האופוזיציה. זאת סוגיה שעשויה לעמוד על השולחן בכל רגע, אולי עוד ב־2020.

בהנחה שישראל לא תדע להעלים את הפרויקט הזה במטה קסם, היא תידרש לעסוק באפשרות של מתקפת מנע. חיזבאללה יינזק, אבל יגיב. הסבירות שתפרוץ מלחמה תהיה גבוהה. זה, בין היתר, מה שעומד מאחורי ההחלטה המושכלת של הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף פיקוד העורף תמיר ידעי להגביר את מוכנות הציבור למערכה הבאה. לא משום שמישהו יודע בוודאות שהיא תפרוץ, אלא משום שגדלו משמעותית הסיכויים שהיא תפרוץ והציבור רחוק מלהבין את משמעויותיה.

נסראללה מחפש שותף

סולימאני היה חריג ביכולותיו. חכם, כריזמטי, אמיץ, אסטרטג. יחד עם קרבתו למנהיג, קנאותו הדתית ויכולותיו הפוליטיות והצבאיות המרשימות, חרגה השפעתו בהרבה מתפקידו הרשמי. היו שזלזלו בכך, כולל בישראל. המיליונים בטקסי האשכבה היו התשובה.

בשיא תקופת חיסול מנהיגי הטרור של האינתיפאדה השנייה נהג לומר ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, שרוצחים יש הרבה, אסטרטגים של טרור יש מעט. סולימאני היה אסטרטג־על של טרור. יותר מכל אדם אחר בתקופה המודרנית, הוא אחראי לאיומים על מדינת ישראל (ועל העולם הסוני השפוי). הוא איתר באמנות את נקודת התורפה של ישראל - העורף - כיוון אליה את עיקר האש, והגה את הרעיון של להקיף את ישראל במיליציות חמושות בצבא של טילים, ואז בטילים מדויקים, ובהמשך בטילי שיוט ובכטב"מים. ליצור מאזן אימה שהפעלתו תקעקע את מעמדה האזורי של ישראל כנמר אסטרטגי בלתי מנוצח.

סולימאני חוסל לפני שהשלים את הפרויקט שלו. אלוף (מיל') עמוס גלעד, שעומד בראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, סבור שמה שהרג אותו היתה התכונה השלילית האחת שהיתה לו: שחצנות. הוא היה בטוח שהוא חסין. שאיש לא יעז להתעסק איתו. הוא הלך צעד אחד רחוק מדי, והתגרה בטראמפ.

חיזבאללה בלבנון // צילום: אי.אף.פי

סולימאני שינה את פני המזרח התיכון. לאיש אין ספק בכך. הוא שלט בארבע מדינות (או לפחות היה מעורב בניהולן): תימן, עיראק, סוריה ולבנון, ובחש בעוד כמה. הכל מתוך אותה אסטרטגיה של טבעת שיעית שתקיף את המדיניות הסוניות ואת ישראל. חיסולו לא גדע את פרויקט חייו. הוא יימשך, אבל כל המומחים מאוחדים בדעה שהחיים של האיראנים ושלוחיהם יהיו סבוכים בהרבה בלעדיו.

מחליפו, איסמעיל קאאני, נכנס לנעליים ענקיות. איש מודיעין בכיר, שנדרש השבוע לנושא, הקביל זאת לשחקן נוער בברצלונה שעולה להחליף בהרכב הראשון את מסי. סולימאני היה מסי. קאאני יצטרך לשפשף עוד הרבה סוליות כדי להתקרב אליו. זאת בשורה טובה לטובים: במערך הסבוך של גלגלי השיניים שמניעה איראן יחסר עכשיו השמן שהניע את הכל. זה לא אומר שמפעל חייו של סולימאני קרס. זה אומר שיידרשו הרבה יותר כוחות ואמצעים כדי להמשיכו.

גם כאשר חוסל ב־2008 עימאד מורנייה, מי שהיה רמטכ"ל חיזבאללה, היו שאמרו שאין אדם שאין לו תחליף. יותר מעשור עבר, ולמנוח עדיין אין תחליף. תפקידיו פוצלו ונמסרו לכמה אנשים. סולימאני החזיק בחלקם. הוא בעיקר היה היועץ הקרוב ואיש סודו של חסן נסראללה. מותו מותיר את מנהיג חיזבאללה לבד. בלי בן בריתו הקרוב מבית (מורנייה), ובלי בן בריתו הקרוב מחוץ (סולימאני). בשניהם הוא ראה אחים. על חיסול שניהם הוא נשבע לנקום. אחרי חיסול מורנייה גילה נסראללה שיקול דעת אסטרטגי, כשנמנע מלפתוח חזית ישירה מול ישראל. צריך לקוות ששיקול הדעת הזה ילווה אותו גם בעתיד. שבמאבק הפנימי שמתנהל בראשו בין היותו פטריוט לבנוני להיותו בן חסות איראני, הראשון יגבר. שהוא לא יצית את הבית רק כדי לרצות את פטרוניו בטהרן.

החיסול יחליש את המתונים

איראן עוד לא התאוששה מחיסול סולימאני. ייקח זמן עד שזה יקרה. גם הנקמה עוד חיה ובועטת. סביר שהאמריקנים ישלמו מחיר. החלום האיראני המוצהר הוא להשפיל את טראמפ, ועוד יותר מכך - לראות אותו מפסיד בבחירות לנשיאות. הם סבורים שהדרך לשם עוברת בארונות עטופים בדגל הלאום ובתוכם גופות של חיילים ואזרחים אמריקנים.

איראן תנסה לעשות את זה בטפטוף. לא במישרין. שהנקמה תורגש, אבל טביעות אצבעותיה לא. להטריף את האמריקנים, אבל לא לגרום להם להשתגע שוב. זאת מוטוריקה עדינה, שהאיראנים אמנים בה. הרשתות שלהם פרושות בחמש יבשות, מוכנות להפעלה. סביר שהן יופעלו, שוב, בעיראק. לא רק כי זה המקום שבו חוסל סולימאני. עיראק היא היום מערב פרוע, עם חוקים משלו, שאותם מכתיבה איראן.

אלא שלאיראנים יש לא מעט כאבי ראש אחרים. העיקרי שבהם הוא המצב הכלכלי הפנימי. המחאה ההמונית שפרצה שם בשלהי 2019 דוכאה באלימות, אבל לא שככה. שרידיה ניכרים עדיין ברשתות החברתיות. הם מנביטים שם חיים חדשים. המשטר מזהה את הפעילות הזאת, ומוטרד ממנה מאוד.

בשלהי פברואר יתקיימו הבחירות למג'לס, הפרלמנט. זה יהיה עימות משמעותי בין המחנה המתון שמובילים הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף, למחנה השמרני בהובלת חמינאי. העימות הבא יהיה הבחירות לנשיאות שיתקיימו ב־2021.

במאמר שפרסם השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי, מעריך רז צימט - מטובי החוקרים של איראן - כי המחנה השמרני יתחזק. בסקר שנערך במחוז טהרן הביעו רק 15 אחוזים מהנשאלים שביעות רצון ממצבם, ו־52 אחוזים סבורים שמצבם יורע בשנה הקרובה. 75 אחוזים הצדיקו את גל המחאה האחרון, שמאחוריו עמדו בעיקר אנשי המעמד הנמוך. 54 אחוזים סבורים כי גלי המחאה יימשכו גם בעתיד.

כל אלה ישחקו לטובת המחנה השמרני. הציבור אמנם לא שבע רצון גם ממנו (בהפגנות נשמעו קריאות מפורשות וחריגות נגד השלטון, ובגנות השקעותיו במזרח התיכון על חשבון העם האיראני), אבל הזעם כלפי הרפורמיסטים גדול יותר משום שהם לא עמדו בציפיות שתלו בהם. כרגיל באיראן, גם תהיה פסילה של מועמדים מתונים רבים. יחד עם אחוזי ההצבעה הנמוכים שצפויים, עשוי המחנה השמרני להשיג את רוב המושבים במג'לס.

חיסול סולימאני משתלב במגמה הזאת. הוא מגביר את הביקורת על רוחאני וזריף, שכשלו במדיניותם המפויסת מול וושינגטון. אלא שגם ניצחון שמרני, שיחזק את הקו הנצי באיראן, לא יפתור את בעיותיה. כל עוד הסנקציות האמריקניות משתקות את כלכלתה, המצב הפנימי בה רק יחריף.

איראן לא תוכל למשוך הרבה זמן בקיפאון הזה. היא תידרש לפעול. ספק אם תבחר לבזבז שנה בהמתנה לתוצאות הבחירות בארה"ב. לא בטוח גם שנסיגה אמריקנית מעיראק תסייע לה. זאת היתה התוכנית של סולימאני - לזנב באמריקנים ולגרום להם לדמם ולעזוב את עיראק, כדי לאפשר לו להשתלט עליה ולמסד דרכה את המסדרון היבשתי לסוריה ולבנון, ולים התיכון - אבל מהלך כזה עשוי גם להתהפך על איראן. גם העם העיראקי יצא בחודשים האחרונים לרחובות, במחאה על מצבו הכלכלי. ספק אם בטהרן רוצים להיות כתובת בלעדית לזעם הזה, שעלול גם להחיות מחדש את דאעש.

מצמצמים טווחים מהגרעין

כמוצא אפשרי לכל צרותיהם, מבית ומחוץ, עשויים האיראנים להסתער מחדש על פרויקט הגרעין. ניצנים ראשונים לכך כבר קיימים. לא רק בעצם ההודעה הפומבית השבוע על נסיגה מכל מחויבויותיהם להסכם הגרעין, אלא מההעשרה הגלויה של אורניום בכמות גדולה יותר מזאת שהותרה להם (600 קילו במקום 300).

בשלב הבא עשויים האיראנים לעבור להעשרה ברמת גבוהה יותר. מן הסתם הם גם יגבילו את גישתם של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אל מתקני הגרעין באיראן. זה עדיין לא יבשר שהם מסתערים על הפצצה, אבל הם בהחלט מתקדמים לקראתה.

ערב חתימת הסכם הגרעין היו האיראנים במרחק משוער של כחודשיים מהיכולת לפוצץ מתקן גרעיני. ההסכם הסיג אותם לפלוס־מינוס שנה מהיעד הזה. כעת הם מצמצמים שוב טווחים. הצנטריפוגות מסתובבות, החומר המועשר מצטבר, המערכת עובדת. צריך לקוות שאין דברים נוספים שנעשים במחשכים, ויקצרו עוד את דרכם אל הגרעין.

בישראל עוקבים אחרי התהליך הזה בדאגה. ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל דרור שלום, הצביע עליו כבר בראיון שהעניק למוסף הזה בערב ראש השנה האחרון. הוא אמר כי אחרי שנים של שקט יחסי, מחויב כעת המודיעין לשוב ולעסוק באינטנסיביות גם בתחום הזה.

בהנחה (מקווה) שהמודיעין יידע, תידרש ישראל להחליט כיצד לפעול. ידלין וגלעד סבורים שזה יחייב תיאום הדוק עם ארה"ב, והחלטה ברורה על קווים אדומים. מה עושים מדינית וכלכלית כדי שאיראן לא תגיע אליהם, ומה עושים צבאית (אם עושים) במידה שהיא חוצה אותם. עד עתה הפגינה ישראל נאמנות לדוקטרינת בגין, שלא לאפשר למדינת אויב להצטייד ביכולת גרעינית. מה שעמד למבחן ב־1981 בעיראק וב־2007 בסוריה, עשוי לעמוד למבחן ב־2020 באיראן.

כמו בסוגיית הטילים המדויקים של חיזבאללה, גם כאן לא מדובר בדיון תיאורטי. וכמו בלבנון, גם כאן הוא עשוי לעמוד לפתחנו בקרוב מאוד. ישראל נתונה בסבך פוליטי ומשפטי, ולציבור יש קשב נמוך מאוד לסוגיות שחורגות מענייני היומיום. כתמיד, הוא חושש ממלחמה, אבל לא ממש נכון לשלם את מחיריה. זה פער מסוכן, שצה"ל כבר עמד עליו כאמור, אבל צה"ל הוא לא הפתרון לכל בעיה. נדרש כאן מהלך רחב בהרבה, שניצניו אפילו לא נראים באופק.

ואחרי כל זה, צפירת הרגעה. מלחמה אינה גזירת גורל. כל ההערכות, מטעם מכוני המחקר וזאת הרשמית של צה"ל, גורסות שסיכוייה עדיין נמוכים. הם גדלו השנה, אבל סביר יותר שאם תפרוץ, יהיה זה כתוצאה ממיס־קלקולציה, ולא כחלק מתוכנית סדורה. הדבר האחרון שחיזבאללה רוצה הוא מלחמה שתחריב את לבנון, וגם איראן לא ממש מחפשת מערכה שתערער עוד את מצבה. אלא שבין הרצוי למצוי יש פער, שבו תידרש ישראל לתמרן באמנות כדי לחצות גם את 2020 כשידה על העליונה מבחינה אסטרטגית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו