חיסול קאסם סולימאני הוא מסוג האירועים הנדירים שמשנים מציאות וגורמים לכך שמה שהיה קודם לכן לא רלוונטי עוד. כעת נדרש לעשות הערכה מחודשת כמעט לגבי כל הנחת יסוד ומוסכמה.
זה היה, בפער עצום, החיסול המשמעותי שבוצע אי־פעם במזרח התיכון. חשוב בהרבה מחיסולם של אוסמה בן לאדן או אבו באכר אל־בגדדי. בן לאדן היה אולי מפורסם מסולימאני, אבל חיסולו היה בעיקר נקמה. כאשר נהרג, הוא עמד בראשו של ארגון בדעיכה, שעברו גדול בהרבה מההווה והעתיד שלו. גם בגדדי היה בעיקר סמל לארגון שעתידו היה בעברו.
סולימאני, לעומתם, היה כוכב עליון. הוא הרגיש כך, והוא התנהג כך. מעטים האנשים שהשפעתם על האזור שבו הם חיים היא כל כך דרמטית; מעטים עוד יותר אלה שעושים זאת כשהם אינם ראשי מדינות. סולימאני היה אחד מאלה: טביעת אצבעו הורגשה היטב בכל מקום שבו נגע.
סולימאני היה מוכשר מאוד, כריזמטי מאוד, מוכוון מטרה ונאמן לה באופן עיוור. הוא מילא את תפקידו - האחראי ליצוא המהפכה מחוץ לגבולות איראן - בהצלחה יתרה, הרבה מעבר למה שחלמו שולחיו. הוא היה שילוב של אסטרטג צבאי מצוין ופוליטיקאי ממולח, שהיטיב לנצל את נפתולי האזור (ובראשם את "האביב הערבי") כדי לבסס בו כוח והשפעה דרמטיים.
עוד באותו נושא
מתקפת רקטות על יעדים אמריקניים בבגדד
חיסול המאה: המסר מסיכול סולימאני כבר מהדהד בכל העולם
אפקט הסנקציות: "איראן הפסידה מיליארדי דולרים"
טראמפ: "סימנו 52 יעדים איראניים לתקיפה"
יחד עם עוצמתו מבית - פועל יוצא של קרבתו האישית למנהיג הרוחני חמינאי, שראה בו בן - הפך סולימאני לאחד האנשים החשובים באזור. חשוב בהרבה מרוב ראשי המדינות, שחלקם שיחרו לפתחו ורובם פחדו מפניו. הוא היה מעורב במינוי ממשלות בתימן, בעיראק ובלבנון, הציל את משטרו של הנשיא אסד והשפיע על המציאות היומיומית בכל מדינה, מתימן ואפגניסטן במזרח ועד לבנון ועזה במערב. טביעות אצבעו הורגשו גם הרבה מעבר לכך: בתשתיות טרור שהניח בחמש יבשות ואמורות לשמש את איראן ביום פקודה, שעשוי לבוא כעת.
נסראללה ואסד בהלם
גם מהזווית הישראלית סולימאני היה האויב מס' 1, ובפער עצום. הוא האחראי העיקרי להפיכתו של חיזבאללה לצבא גרילה עם יותר מ־100 אלף טילים ורקטות ויחידות עילית, למימון הג'יהאד האסלאמי (ובאופן חלקי גם חמאס) בעזה, ולרעיון ההתבססות האיראנית בסוריה שמטרתה להקים חזית פעילה נוספת מול ישראל.
בישראל השתעשעו לא פעם ברעיון לחסלו על פי פרסומים זרים. כשחוסל ב־2008 רמטכ"ל חיזבאללה, עימאד מורנייה, יכלה ישראל להרוג גם את סולימאני יחד עימו. על פי פרסומים זרים, מאחר שמדובר היה במבצע משותף ישראלי־אמריקני, לא אישר הבית הלבן לחסל גם את הבכיר האיראני, וחייו ניצלו. מאז הוא נצפה לא פעם בגזרת הצפון - לעיתים בלבנון, לעיתים בגולן הסורי - מסייר בשטח עם אנשיו, שהעריצו אותו ויראו ממנו.
סביר שסולימאני חשש שישראל עוקבת אחריו, אבל פחד לא היה מתכונותיו המאפיינות. "השאהיד החי" קרא לו חמינאי, על שום אומץ ליבו החריג ונכונותו להסתכן למען המטרה. למרות בכירותו, הוא הקפיד להגיע לשטח: לפגוש את האנשים, לראות בעיניים, להשפיע על המציאות. הוא היה פטרון, מממן וחונך לכל כך הרבה גורמים באזור, רובם שליליים, שסביר שרובם מרגישים כעת תחושת יתמות קשה. חסן נסראללה ראה בו אח קרוב, ועבור בשאר אסד הוא היה המלאך השומר; המציאות של שניהם תהיה כעת סבוכה בהרבה ללא נוכחותו הקרובה.
חיסול שומט לסתות. נסראללה // צילום: אי.פי.אי
אולם מעבר לחשיבותו (העצומה) של סולימאני, חיסולו דרמטי משום שהוא מבשר את שובה של ארה"ב להשפעה באזור. בחודשים האחרונים היתה דאגה רבה בצד השפוי של המזרח התיכון מהמדיניות האמריקנית: ההבלגה על הפלת המל"ט ועל תקיפת מכליות הנפט והמתקנים של חברת אראמקו הסעודית, יחד עם הנסיגה מהחבל הכורדי בסוריה והכוונה לסגת גם מעיראק, חיזקו את הציר השלילי בהובלת רוסיה ואיראן.
סולימאני, שזיהה זאת כחולשה, החליט לזנב באמריקנים. נוכחותם בעיראק הפריעה לתוכניותיו למסד מסדרון יבשתי רציף בין איראן - דרך עיראק וסוריה - ועד ללבנון ולים התיכון, ולכן בחר לפגוע בהם. באמצעות המיליציות השיעיות בעיראק, שאותן מימן ואימן, הוא שיגר לאחרונה שורה של פיגועים נגד בסיסים ומתקנים שבהם פעלו חיילים וקבלנים אמריקנים. הוא קיווה כי המהלכים האלה גם יסיטו את דעת הקהל הפנימית מהביקורת (שלוותה בהפגנות המוניות) על נוכחותה של איראן בעיראק, לעבר ארה"ב.
הזדמנות לחזור למו"מ
ההתגרות הזאת, ששיאה היה בהסתערות המתוזמנת בשבוע שעבר על שגרירות ארה"ב בבגדד, עלתה לסולימאני בחייו. הוא לא צפה זאת, וגם אף אחד אחר לא: אין גורם באזור, לרבות בישראל, שהלסת שלו לא נשמטה כששמע על חיסול סולימאני. זאת היתה לא רק חריגה מהסקאלה המוכרת של תגובות ותגובות־שכנגד באזור: במהלך הזה המציא הנשיא טראמפ סקאלה חדשה, שהשפעתה חורגת בהרבה מגבולות המזרח התיכון והמפרץ הפרסי.
התגובה האיראנית לחיסול היתה צפויה. הלם, ואז הבטחות לנקמה. צריך לקחת את האיראנים ברצינות: הם אויב מר, נחוש ובעל יכולות, וסביר שהם יחפשו לשלוח אמריקנים הביתה בארונות עטופים בדגלי הלאום גם כדי להשפיע על דעת הקהל האמריקנית בשנת בחירות. ממילא, כאמור, כך תכנן לעשות גם סולימאני.
אבל האיראנים הם לא מתאבדים. הם יבחרו לפגוע כך שיכאיבו, אבל לא יסתכנו בכך שארה"ב תשתגע שוב, בטח כאשר על הפרק משבר כלכלי חמור וביקורת פנימית קשה (בין השאר, על פועלו של סולימאני, שהמיליארדים שהוציא על הפרויקטים שהוביל באו על חשבון אזרחי איראן).
למעשה, זאת יכולה להיות הזדמנות. להחזיר את איראן למשא ומתן להסכם חדש וטוב יותר בסוגית הגרעין, להסכם בין־מעצמתי שירחיק אותה מסוריה, ולקצת יותר היגיון אצל שלל מנהיגים - מפיונגיאנג ועד אנקרה ומוסקבה - שטעו לחשוב שארה"ב מפחדת או איבדה עניין בלנהל את העולם.
במצב הדברים הזה טוב עושה ישראל כשהיא יושבת בצד. יש סבירות נמוכה שיהיה מי מבין פקודיו של סולימאני בסוריה או בעזה שינסה להגיב בדרך של שיגור רקטות, אבל בגדול - זה אירוע אמריקני, וטוב שכך. ישראל צריכה להמשיך לעסוק במלחמותיה ובאויביה, שאיבדו את השחקן הכי משמעותי שלהם. בהיבט הזה, ולא רק, העולם בלי סולימאני הוא מקום טוב בהרבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו