"אבא, אני אוהבת אותך".
גם אני אוהב אותך, נעמה.
"אבא, וגם אני אוהב אותך".
גם אני אוהב אותך, עודדי.
שמתי לב שהריטואל הזה חוזר על עצמו לאחרונה כמה פעמים ביום. אני הולך בבית, עסוק במטלה הורית כלשהי (או יותר סביר, מתחמק מאחת) - ואחד הילדים זורק לעברי הצהרת אהבה, לפי כל כללי הטקס. אם השני נמצא בסביבה, הוא יקפיד לא להישאר מאחור. בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחרי כמה זמן זה חלחל: הם לא באמת מבינים את משמעות ההצהרה הזאת.
הם שומעים אותנו אומרים להם את זה כל הזמן, מבינים פחות או יותר שעבורנו מדובר בדבר הכי חשוב בעולם, ומשחררים את זה לאוויר פעם בכמה זמן, כתשלום סמלי על כל מה שאנחנו עושים בשבילם. הם עשו משהו רע ומבקשים הקלה בעונש? "אבא, אני אוהב אותך". הם רוצים עוגייה שנייה? "אבא, אני אוהב אותך". סתם מנסים להיות חמודים כי יודעים שזה ישתלם להם בעתיד? "אבא, אני אוהב אותך מאוד".
השבוע דיברתי בטלפון עם אבא שלי. הוא היה במקום רועש, וגם ככה הוא לא שומע הכי טוב, כך שהשיחה התנהלה בצעקות ובעילגות כללית, שהוציאו אותי משלוותי. סיימתי את השיחה באיזו צעקה לא נעימה, וזרקתי את הנייד שלי על הספה (מסכנים הילדים של היום, הם לעולם לא יבינו את תחושת השחרור הנפלאה של טריקת טלפון אמיתית). עודד בן ה־3 עבר לידי בדיוק באותה שנייה: "אבא, אני אוהב אותך".
פתאום העוול הגדול התבהר: כל היום אנחנו מכרכרים סביב ילדינו, אומרים להם שאנחנו אוהבים אותם, שהם החיים שלנו, מוכרים להם את זה שהם הדבר הכי טוב בעולם, אבל את ההורים שלנו אנחנו לא סופרים. והם היו הפראיירים שלנו הרבה לפני שאנחנו נהיינו הפראיירים של הילדים.
היו להם חלומות, היתה להם דרך חדשה שהם תכננו לסלול לעצמם, סביר להניח שהם אפילו ראו את עצמם כצעירים מגניבים ועדכניים, בדיוק כמו שאנחנו ראינו את עצמנו לפני ששקענו תחת הר של כביסות וצעצועים חינוכיים. ואז אנחנו הגענו, והם נאבקו קצת, אבל בסוף נכנעו ושכחו מכל החלומות.
היום הם בני 70 ומשהו. סביר להניח שאף אחד לא מכרכר סביבם כל היום ואומר להם כמה הוא אוהב אותם. אז תעשו את זה אתם - תהפכו את הפירמידה ותגידו להורים שלכם כמה אתם אוהבים אותם. להבדיל מהילדים שלנו, הם מבינים את מלוא המשמעות של ההצהרה הזאת. אולי זה לא ישנה להם את החיים, אבל זה בהחלט יעשה להם את היום. אתם יודעים, הם זקנים והכל. ועם קצת מזל, הקארמה תבוא לשלם את חובה כשאתם תהיו באחד העשורים הפחות טובים של חייכם, ואחד הילדים שלכם יבין שגם אתם הייתם פעם צעירים מגניבים ומלאים בחלומות. בדיוק כמוהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו