ניסיון הטבח נגד יהודים חרדים בעיירה מונסי שבמדינת ניו יורק אירע בשבת שעברה. יום קודם לכן, בשישי, פרסם בעל הטור ב"ניו יורק טיימס" ברט סטיבנס מאמר ששם על השולחן בגלוי את סוגיית הגאוניות היהודית. הוא הציג את הנתונים לגבי ההישגיות ופריצות הדרך המדעיות והאינטלקטואליות של יהודים.
הנקודה היתה ברורה: ליהודים אשכנזים, קבע סטיבנס על פי מחקר אחד שנוי במחלוקת מ־2005, יש רמת האינטליגנציה (IQ) הגבוהה ביותר. אפשר להתווכח על זה. אפשר למצוא הסברים אחרים ותיאוריות אחרות. אני מעדיף את מה ששכן שלי באחד הבתים שגרתי בהם בעבר בירושלים הגדיר במחקריו כסביבה של למדנות, תרבות של לימוד. המסורת של ילדים יהודים שמתחילים ללמוד בגיל 6 או פחות בצורה מסודרת וממושמעת התחילה לפני כאלפיים שנה. דיברו פעם על סנדלר בירושלים שכל הפרופסורים, לפני עידן המחשב, היו הולכים אליו כדי לחדד סוגיות ועובדות וציטוטים בים הידע.
מה שמשמעותי בעיניי אינו הטור השנוי במחלוקת של סטיבנס אלא התגובות ההיסטריות נגדו, שהכריחו באמצעות מתקפת חֵמה טוויטרית את ה"ניו יורק טיימס" לפרסם תגובה מצטדקת לתוכן הטור שנתפס על ידיהם כגזעני; הושמטה ההפניה למחקר מ־2005 משום שאחד החוקרים נתפס כגזען.
לטעמי, המתקפה נגד סטיבנס מוכיחה את מה שהכותב טען בהתקפה הקודמת עליו, שבה כונה "פרעוש־מיטה". יש ביסוד ההיסטריה נגדו מרכיב אנטישמי. ולא רק זה, אלא שהמתקפה המתוזמרת מיובאת היישר מתרבות סתימת הפיות, שהפכה למקובלת במוסדות האקדמיה באמריקה. האנטישמיות היא בהחלט חלק בלתי נפרד מסביבת הטרור האינטלקטואלי והפוליטי בחלק גדול מהקמפוסים באמריקה.
מאמרו של סטיבנס מייצג קודם כל הבלטה של גאווה יהודית, אולי גילוי של כוח יהודי. הוא סבור שהיהודים באמריקה סוגדים לחולשה ונרתעים מכל גילוי של כוח, בייחוד אצל יהודים. יהודים היום חייבים להיות כפופים, להנמיך פרופיל, להיכנס למחתרת, כפי שכתבה בעקבות מתקפת חנוכה בעיירה מונסי פרופ' דברה ליפשטדט במאמר ב"אטלנטיק". ליפשטדט ציינה כי מכל גילויי האנטישמיות, שצברו תאוצה בחודשים האחרונים, התופעה המדכאת ביותר היא המאמץ של יהודים להסתיר את זהותם ולהעלים את נוכחותם - בעיקר באירופה. חוקרת השואה, שהתפרסמה במשפט שניהלה נגד מכחיש השואה דיוויד ארווינג, קובעת שיש חזרה לתופעת ה"מאראנוס" - היהודים שדבקים בזהותם בסתר, כאשר כלפי חוץ הם מסתירים את זהותם בכל דרך, כולל באמצעות דעות פוליטיות שיתאימו לסביבה הפרוגרסיבית־רדיקלית שבה רבים מהם חיים.
בישראל, עיתון "הארץ" מתווך את ההוויה הישראלית לעולם הגדול, והוא אימץ את ההתבטאויות המעוותות של כמה כוכבי תקשורת באמריקה, כי הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג באוקטובר 2018 נגרם באשמת הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו. בצד היותו מנוע שנאה נגד ישראל, "הארץ" עסוק בזריית חול בעיניים, בערפול ובטשטוש משברים קשים שבפניהם ניצבת ישראל. בשיא המהומות סביב הגדר בעזה, "הארץ" הוליך את הקוראים, באמצעות דיווחים מגמתיים והתמקדות במקרי מוות מסוימים, למסקנה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. כתב בכיר בעיתון פטר את הטענה הזאת באמירה המתנשאת: "אבל אנחנו עיתון סקסי". הוא עסוק בלוחמה פסיכולוגית נגד החברה הישראלית ובשיתוף פעולה עם גורמים שבהשקפת עולמם יש יסוד אנטישמי חזק - כמו הרשימה המשותפת או הקומוניסטים.
האנטישמיות היא מערכת אקלימית. כשחלים שינויים מסוימים ומצטברים כמה גורמים יחד, מקבלים איזה צונאמי פה וטורנדו שם; שריפות במקום אחד ותחלופה בין מזג אוויר של שבועיים קיץ ושבוע חורף במחזוריות לאורך חודשים ארוכים. אבל קודם כל, חייבים להתקיים תנאים בסיסיים של שלילת היהודים כקולקטיב.
פרופ' רוברט ויסטריך המנוח נטה לפרט ולקטלג אלף סוגי אנטישמיות, מימין רדיקלי ועד שמאל אנטי־ציוני. והוא צדק. אבל קיומו של משאב שנאה מהסוג האנטישמי הוא פשוט נתון. צריך כוח מסוג מסוים כדי להפעיל אותו. או כדי לגרום לו להתפרץ. כוח כזה הוא מעצמה שהאנטישמיות מוטמעת באידיאולוגיה שלה כמדינה; למשל, גרמניה הנאצית. למשל, ברית המועצות. והיום: איראן, אש"ף והרשות הפלשתינית, וכמה מדינות מוסלמיות חזקות.
האו"ם הפך מאז שנות ה־50 לפס ייצור של אנטישמיות. זו אנטישמיות מדינית בצורה של אנטי־ציונות או אנטי־ישראליות, תוך כדי עשיית שימוש בליבוי אנטישמיות כנשק אסטרטגי לצורך ערעור היציבות במדינות אויב. רונן ברגמן פרסם לפני כמה שנים סדרת כתבות על מלחמתו של הקג"ב בציונות; הוא הזכיר שם פעולות טרור מתחילת שנות ה־70, שהתרחשו על ידי יד מכוונת כדי לסכסך בין הקהילות של השחורים והיהודים.
הגורם הנוסף שעזר לשחרר את השד מהבקבוק הוא העידן הפופוליסטי של הנשיא טראמפ. טראמפ הוא מאוד פרו־ישראלי וגם אוהב יהודים; אבל הוא גם שבר את המוסכמות של החיים הציבוריים בארה"ב, ומדבר לעיתים בתוקפנות ובוולגריות; הוא גורם לאויביו הפוליטיים משמאל להזיע דם מרוב אדרנלין של שנאה. פחד, משטמה ואלימות ממלאים את האוויר. נוצרה אוירה של מתירנות אלימה. הקצב הרצחני של מעשי טבח המוניים, בבתי ספר ובמקומות ציבוריים, יצר סביבה שבה הוסרו הבלמים גם כלפי יהודים.
מה שצריך להדאיג אלו מעשי הטרור נגד יהודים. היו בתולדות ארה"ב תקופות שבהן האנטישמיות היתה הרבה יותר קשה מהיום, אבל לא היו רציחות ומעשי טבח. יכול להיות שבעבר הרחוק האנטישמיות פעלה במסגרת מוסדית, ובכך שוחרר הקיטור האנטישמי האלים. למשל, לפני כמאה שנה, אחרי המהפכה הבולשביקית, ובתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת, הרשויות האמריקניות גירשו מתחומי המדינה מאות ואולי אלפי אנרכיסטים, קומוניסטים וסוציאליסטים לגווניהם. בתוכם היה אחוז גבוה של יהודים, כשהדמות הבולטת היא המנהיגה האנרכיסטית אמה גולדמן. גם זו שיטה לפגוע ביהודים.
כך היה בתקופה המקארתיסטית, שבה נוהל ציד מכשפות נגד קומוניסטים, אבל בפועל זו היתה מתקפת טרור נגד יהודים בתחומי האמנויות, הקולנוע, התקשורת, האקדמיה והאליטה של הממשל. האלימות לא היתה פיזית. אבל כל איסר דנילוביץ' היה צריך להתחזות לקירק דאגלס.
באותה תקופה, סוף שנות ה־40 ושנות ה־50, השמאל והקומוניסטים היו תומכי ישראל, לפחות באופן חלקי. אבל מי שצפה בצילומים מהעצרת הגדולה שערך ברני סנדרס לפני כמה שבועות בדרום קליפורניה, היה יכול לצפות במטיפה המהפכנית הראשית של השמאל הרדיקלי באמריקה, לבושה בשמלה אדומה, AOC. אלכסנדריה אוקסיו קורטז. בתוך החזון המהפכני שלה, שבו האשימה את אמריקה שהיא אינה חברה "מתקדמת" אלא חברה פשיסטית, היא ציינה שני מקומות מחוץ לגבולות היבשת - פורטו ריקו (ארץ מולדתה) ו"פלשתיין". שם יש מערכת של אי־צדק ובעיות עמוקות של זכויות אדם.
אוקסיו קורטז לא הזכירה את ישראל בכלל. אבל זה מה שנקרא לחיצת כפתור. כולם בקהל הגדול הבינו. היא הזכירה כעמוד תווך של התנועה המהפכנית באמריקה את "התנועה לשחרור השחורים". האידיאולוגיה של התנועה המרכזית כל כך במפלגה הדמוקרטית של היום ספוגה באנטישמיות מהזן המרקסיסטי. היא קיבלה זאת בירושה מברית המועצות וגרורותיה האידיאולוגיות בעולם השלישי.
ברית המועצות לא קיימת, אבל איראן וגרורותיה האסלאמיסטיות, גופי האו"ם, כולל בית הדין בהאג, אש"ף, דרום אפריקה, צפון קוריאה, קובה וונצואלה - כל אלה ממשיכים להפיח אש של שנאת יהודים באמצעות מתקפה בלתי פוסקת של טרור ותעמולה אידיאולוגית נגד מדינת ישראל והציונות.
בעבר היה נדמה שיש אמצעים להילחם באנטישמיות, וזו רק שאלה של החלטה מלמעלה לנקוט את הצעדים המתאימים. בתקופת המלחמה הקרה, כשהיריב היה ברית המועצות, המליץ אסטרטג שמרני מסוגו של סטפן פוסוני לפעול במטרה לחסל את האנטישמיות מבית. זאת משום שהיא משמשת נשק מדיני־אסטרטגי נגד ארה"ב. משום מה, דווקא היום, קשה אפילו לחשוב מאיפה להתחיל.
סמארטפונים לוהטים
רשמים מההפגנה השבועית, שמרמזים גם על טרור הטלפונים החכמים ששוטף את נבחרי הציבור
בלי לבקש אישור מהמשטרה ומכתבי הצבע של ההפגנות, אני אומר שהיו שם כ־1,500 איש. השבוע, ביום שני, זה היה בכיכר הבימה. מקום מצוחצח וקצת משונה להפגנה נגד התנהלות מערכת המשפט. משהו השתנה, ולא לטובה, בהשוואה לשתי ההפגנות החזקות שקדמו לה, קודם בכיכר גורן בפתח תקווה ואחר כך בכיכר מוזיאון תל אביב. דווקא מאמצי התקשורת לגמד את ההפגנה במוזיאון ולהכפיש את הנואמים ובעיקר את המפגינים עצמם, מלמדים כמה אפקטיבית היא היתה, ואפילו מרוממת.
מנהלי הבמה לא היו טובים עם הצעקות וקיטוע הנאומים בקריאות קצובות: "בושה! בושה! בושה!". מתופפים. כמה סיסמאות בקהל שהיו בוטות מדי. ואחרי הכל, הפגנה שממוקדת כמעט אך ורק בהתקפה על בג"ץ. זה נראה מוגזם.
ובכל זאת, הקול נשמע. המיוחד בהפגנות הוא שצומח כאן משהו חדש. זו לא תנועת מחאה רגילה. הנואמים הם אנשים שרק תמול־שלשום הגיעו לגיל די מבוגר בלי שהזיזו עין ממסכים ומקלדות. ועכשיו, משהו מוציא אותם מהבית ומזעיק אותם אל הבריקדות הפוליטיות.
מכמה בחינות, מי שמגיע לו מקום בסיכומי השנה החגיגיים זה ד"ר גדי טאוב. החזקתי מעמד דרך כמה נואמים, ולמעשה נואמות, כולל דניאלה וייס, רק כדי לשמוע את טאוב בערב הקר. הוא מדבר פשוט והגיוני. נאמר לי שהוא נהפך לכוכב הנערץ של המחאה. "אנחנו לא נגד מערכת המשפט, כמו שמציגים אותנו", הוא אמר. "לא באנו להרוס את בית המשפט, אלא לתקן". הוא עומד על כך שההפגנות נועדו בין השאר לתת גב ולחזק פוליטיקאים, כמו אמיר אוחנה.
צריך להיות עיוור כדי לא לראות שכל עלילות הטלפונים הניידים שמוחרמים מכל עבר, כאשר אף אחד לא יודע מה ישריץ כל סמארטפון - בין שזה של ניר חפץ, ארי הרו או יונתן אוריך ועופר גולן, וכמובן הטלפונים של אפי נוה. אי אפשר להשוות בין כל הטלפונים שמספקים ארוחות חמות למערכת האכיפה וכתביהם. אבל האפקט הוא של טרור בקרב נבחרי הציבור, שרובם מרגישים שמחזיקים אותם במקומות הנמוכים.
גדי טאוב מסמל על רקע האווירה הזאת את האינטלקטואל שקפץ מהקופסה. מישהו שתקע סיכה בבלון הסינרגיה המנופח בהבל ורעות רוח.
רק לא סייגון
למרות הצהרת הנטישה, ארה"ב מגדילה את כוחותיה במזה"ת. אבל זה לאו דווקא מאותת על מלחמה קרובה
נכון שהאמריקנים נטשו את המזרח התיכון? אז המצב כרגע הוא שבעיראק מוצבים 5,000 חיילים, ובכלל במזה"ת יש לאמריקנים 60 אלף חיילים. מאז חודש מאי השנה חיזקה ארה"ב את כוחותיה באזור בכ־14 אלף לוחמים. כמה מאות חיילים שהוזזו מעמדות סמוך לגבול טורקיה בסוריה, מתברר שזה היה צעד שולי לגמרי בכל המהומה הסורית־עיראקית.
מלחמה בעצימות גבוהה יכולה לפגוע בסיכויי טראמפ בבחירות. טראמפ וקים ג'ונג און // צילום: אי.פי
עכשיו, בעקבות הסתערות ההמון המוסת על השגרירות האמריקנית בבגדד, הוטסו לעיראק במיידי 750 לוחמים מתוך החטיבה לפריסה מהירה שכוללת 4,000 לוחמים. לפי דברי שר ההגנה מארק אספר, שאר לוחמי החטיבה בכוננות להטסה גם הם בתקופה הקרובה, כלומר עוד כ־3,000 לוחמים. כך שלפי הסימנים המוסכמים להגברת המתיחות והחשש להתפרצות מלחמה נוספת, זה נראה כאילו הסיכון עולה.
אבל טראמפ לא רוצה עוד מלחמה; בטח לא בעיראק. סיכויו לנצח בבחירות בסוף השנה גבוהים, ורק מלחמה בעצימות גבוהה יכולה לפגוע בסיכויו. אפשר להעריך שהוא לא רוצה שזיכרונות ההשתלטות על השגרירות בטהרן ב־1979 והטבח בשגרירות האמריקנית בבנגזי ב־2012, יחזרו. הטראומה הגדולה היא פינוי השגרירות בסייגון ב־1975 כשההליקופטר ההוא המריא בפעם האחרונה מגג השגרירות הנצורה.
התגבור האמריקני מאותת שהאמריקנים לא הולכים לשום מקום, אין פינוי של השגרירות בבגדד, ומלחמת ההתגרויות ההדדיות עם איראן תימשך כסדרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו