לא מזמן יצאנו עם הילדים לגינת המשחקים, ונבהלתי קצת. אחד הקטנים התחיל להתרברב באיזה ביצוע טריוויאלי של טיפוס על סולם, או משהו, ועד כאן הכל היה בגדר ה"חמוד". כולנו מכירים ואוהבים את הרגעים הדביקים האלה, שבהם זאטוטים קוראים דרור לחיידק הבמה שלהם ומתחילים לבצע איזה תרגיל, ובאותה עת גם לדווח עליו כמו כתבי ספורט נרגשים.
אין לי מושג מאיפה הם לומדים את זה, הרי כתבי ספורט לא באמת מסוגלים לעשות סלטה באוויר ואקרובטים אמיתיים מעדיפים לשתוק. ילדים, בכל אופן, אוהבים לעשות גם את זה וגם את זה. העניין הוא שלפתע, לקראת מהלך שמבחינה אובייקטיבית היה מורכב בערך כמו "עכשיו אני אזרוק כדור כך שהוא יפגע ברצפה!", הילד אמר "קבלו את נינג'ה ישראל!" - ואז כאב פתאומי דקר אותי. כולנו הבנו שהמשפחה בצרות.
אנשים מחקים את מה שהם רואים על המסך. ילדים מחקים גם את מה שהם עצמם לא ראו, אבל מישהו סיפר להם עליו. כך היה תמיד, ואין באמת טעם לנסות להתנגד לזה. הילד לא ראה אפילו שבריר תמונה מתוך תחרויות הנינג'ה, אבל מה זה משנה. אצלו בראש כל מגלשה לפעוטות, כל שילוב של שני כיסאות ומזרן, כל אפשרות ליפול לאמבטיה - הם מסלול אתגרי בדרך המיוזעת, דאוּבת השרירים, אל תהילת הנינג'ה.
מהרגע שבו המילה הארורה צצה לראשונה בחלל החדר, אין ברירה אלא לעבור ולבדוק שאין בבית יותר מדי דברים שנראים כמו מקפצות, ושכל הנברשות מחוברות חזק לתקרה. נכון, תחרויות הנינג'ה חינוכיות הרבה יותר משאר הריאליטיז. תוכניות הבישול לא הצליחו ללמד צופה אחד להכין פיצה־פיתה סבירה, אבל הפכו את עם ישראל לחבורת מבקרי מסעדות נרגנים. "האח הגדול" הפך את המילה "סלב" לעלבון ממשי, וכל מי שביקר במסיבת חנוכה בגן מבין מה עוללו עונות של "כוכב נולד" ליכולת של ישראלי לקחת שיר פשוט ולשיר אותו פשוט, או לפחות להתאפק מלבצע בו אלף מעשים מגונים. מצד שני, מהרגע שהעיניים של הילדים רק מחפשות איך לטפס על התקרה, אתה מבין שאנחנו בצרות.
איור: נדב מצ'טה
הייתי נער די צעיר כשהטרנד הארור של סרטי ה"קונג פו" כבש את מסכי הקולנוע הישראליים. טוב, אפילו לא אמרו "טרנד" באותם ימים. דיברו על "גל", "אופנה", "צעקה אחרונה" ואפילו, ירחם ה', "בון טון". יום אחד צצו דמויות חדשות ולגמרי לא אמריקניות על לוחות המודעות בעיר ודחקו משם את הקאובויים, המרגלים והצ'ארמרים הנצחיים של הוליווד.
לא כולנו טרחנו להגיע לקולנוע כדי לראות במו עינינו איך לוחמים מלוכסני עיניים עם כל מיני פיסות בד על הראש מפרקים ביסודיות - תוך כדי שאגות ויללות - את אויביהם, וגם סתם בחורים אומללים - ודומים להפליא זה לזה - שנקרו בדרכם. לא כולנו הרחקנו לכת עד כדי פוסטר של ברוס לי מעל המיטה, אבל אני לא מכיר אחד שהצליח לקבל פטור מוחלט מהעניין.
בן דוד שלי, למשל, נהג לחזור מהסרטים האלה נרגש עד כדי צורך דחוף להפגין עלי כל תרגיל שהופיע על המסך. הוא שלח עקבים מדויקים לסנטר שלי. מכות גרזן סיבוביות לעומק הסרעפת. הקפיד לקרוא לכל מהלך בשמו האקזוטי והמרשים, ואפילו לא שאל אם כבר הספקתי לעכל את הקוסקוס המופלא של אמא שלו לפני שהוא המחיש בפניי את ההבדל שבין ברך לבטן בנוסח הקראטה הקלאסי לבין אותה ברך עצמה כשהיא באה מבתי המדרש של הקונג פו. מה להגיד? התרשמתי עמוקות.
בנקודה הזאת רוב תמימי הלב נוטים לצקצק ולהאשים את המסכים, ואת הדור הזה, ואני האחרון שאהרוס למצקצק את צקצוקיו. אבל בכל שנה סביב חנוכה, כשכולם מדברים על גבורה אבל תוקעים פחמימות בשמן עמוק, אני נזכר בימים שבהם למדתי בישיבה בגבעת שמואל. לא היה אפשר להביא אלינו אמנים, כי לא היו אמנים דתיים באותם ימים. והמסר, הו המסר! אבל יום אחד, לקראת חנוכה, החליטה הישיבה להביא לנו גיבור יהודי אמיתי. הוא היה ניצול שואה. הוא היה אלוף העולם בהיאבקות כלשהי. הוא נהג לעלות לזירה ומגן דוד חגיגי מפאר את מכנסוניו הזערוריים, ולהכות ללא רחם בעיקר ביריבים ממוצא גרמני, שהאמינו בתמימותם שיהודים זה משהו שהולך עם ספרים עבים, ומשקפיים עבים לא פחות.
קראו לו רפאל הלפרין, ובשלהי הקריירה שלו הוא אכן גילה גם את הספרים וגם את המשקפיים. אבל עדיין הופיע מול קהלים שהתעניינו - וסיפר על עלילותיו המופלאות. אני זוכר אותו עומד על הבמה המאולתרת בחדר האוכל של הישיבה ומסביר לנו על העוצמה השקטה של הכוח הפנימי. הרוחני. הוא דיבר על ריכוז. על נשימה. על אמונה פנימית שיכולה לשבור קירות, אבל אנחנו הלכנו ואיבדנו ריכוז. הבטיחו לנו אלוף עולם שיודע לשבור בלוקים, ובסוף זה ייגמר בעוד דבר תורה?!
לזכותו של הלפרין ייאמר, שהוא היה מסוג הצדיקים שיודעים את נפש בהמתם. הוא קלט את רוח הקהל ולא התכוון לאכזב כל כך הרבה בני נוער. לפתע הוא הפסיק לאכול את הראש על נשימות ועל ריכוז, וסימן בידו לכיוונו של י' פרטוש, מנהל התפעול האגדי של הישיבה שלנו. פרטוש נכנס מייד לפעולה, דחף פנימה מריצה והתחיל להעביר לבמה כמויות מרשימות של מרצפות, בלוקים, קרשים ושאר תופינים שחיכו אצלו במחסן.
כולנו עברנו לשבת בקצה הקדמי של הכיסאות. מתח עצום ירד על חדר האוכל, ואיתו שתי שאלות: האם הלפרין יצליח לשבור הכל? ולא פחות מכך, האם לראשונה בתולדות הישיבה יסכים פרטוש שמישהו ישבור לו בלטה בלי לתת את הדין?
עד כמה שאני זוכר, הלפרין שחרר איזה כפתור בחולצה ולא יותר. הוא מתח מעט את הידיים, בחן את איכות חומרי הבניין והתחיל לבקש, כמו מול דוכן פיצוחים, שיסדרו לו שלושה כאלה וארבעה מאלה. לרגע הזה כולנו חיכינו, והלפרין ידע את זה היטב. הלפרין בעט. הלפרין הנחית. ביד פתוחה, באגרוף קמוץ וברגל נטויה, הוא ניפץ לרסיסים את כל מה שעלה על הבמה. מגדלים של בלוקים התפוררו לאבק תחת מהלומותיו, מקלות מטאטא נשברו כקיסמים על בית החזה שלו, ולשמחתנו לא היה קץ, מה גם שפרטוש צהל ומחא כפיים כמו כל אחד אחר שהיה שם באותו חדר אוכל.
כבר למחרת התרחש משהו מוזר בחצר שלנו. בהפסקה הגדולה אף אחד לא רץ לתפוס מגרש ושום כדור לא נזרק לכיוון הסלים. עניין אחד כבש את כולנו, ובכל פינה התגודדו קבוצות קטנות סביב כל מיני גיבורים לרגע, ודבילים לנצח, שניסו לשבור בלוקים כמו שראינו אך אתמול. אין לי מושג מאיפה הגיעו כל כך הרבה בלטות ומקלות מטאטא לשטח הישיבה, אבל כך זה נמשך עד סוף אותה שנה.
אני לא חושב שראיתי אי פעם כל כך הרבה ילדים בתחבושות ובגבסים באותו בית ספר, ועד היום, כשאני שומע את צליל הזכוכית המתנפצת בפרסומות של אופטיקה הלפרין, כאב עז ופתאומי מתפשט במורדות ידי הימנית. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו