זה היה עוד ערב שגרתי במיון יולדות בבית החולים. בעלים ונשים ישבו על הספה המרכזית והמתינו לתורם. לפתע נכנסה אישה גדולת מימדים על כיסא גלגלים, וקראה:
"הצילו!".
מיילדת שעל תג חולצתה התנוסס השם "סימה" ניגשה אליה.
"מה שמך?"
"2019", השיבה.
אם סימה הופתעה, הדבר לא ניכר על פניה.
"מה תדירות הצירים שלך?"
"אחת לעשר דקות".
עיניה של המיילדת הצטמצמו.
"הילדה במנח ראש?"
עיניה של 2019 נצצו:
"כן".
"אז מה הבעיה?", תמהה סימה.
"תהיתי אם אפשר... לעכב?", שאלה בהיסוס.
המיילדת נשפה לאיטה אוויר, שאפה אותו החוצה, ואז שאלה:
"היית בקורס הכנה ללידה?"
"כן", ענתה 2019 והתכווצה.
"אז את ודאי יודעת שברגע שהתהליך מתחיל אי אפשר לעצור אותו'", נימה של גערה השתרבבה לקולה.
"יודעת, יודעת", אמרה בקושי, "אבל..."
"כן?"
"אני בכל זאת מבקשת דחייה".
על אף שרכות יתרה לא הייתה בין תכונותיה הבולטות של סימה, היא החליטה לזרום עם העניין:
"ומתי כן מסתדר לך?"
"שבע שנים בערך..?", אמרה-שאלה 2019.
קמטי כעס עלו בפניה של המיילדת:
"את לא רוצה להיות כבר אמא?"
"מאוד. רציתי את זה כל חיי! מצד אחד, אני רוצה לתת לה את החיים הכי טובים שאפשר...", פתחה ואמרה, ואז היססה בטרם תמשיך.
"ומצד שני?"
"ומצד שני... איך יהיו לה חיים טובים? תראי מה קרה בתקופה האחרונה: טילים מעזה, מלחמות בסוריה ובתימן, הדיקטטורה והימין מרימים ראש באירופה כאילו לא הייתה מלחמת העולם השנייה, משאבי כדור הארץ מתדלדלים בגלל מוצרי צריכה שנזרקים לאחר יד, אדם לאדם זאב, מדינות קורסות או על סף מלחמת אזרחים... איך אני יכולה להביא אותה לעולם כזה?".
"מניסיוני, הדברים מסתדרים עם הזמן", ניסתה סימה לעודד אותה.
"מסתדרים? דברים רק הולכים ונעשים גרועים! יש מי ששותים אקונומיקה במקום חיסונים, אנשים שהתמכרו לכדורי הרגעה חזקים והופכים למסוממים, ומנגד כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם תרופות בגלל תאוות בצע. מיעוטים נשלחים למחנות ריכוז ומתים בדרכים לא דרכים, יושבים על הגבול ומבקשים מקלט. אם סבתא שלי, המאה העשרים, הייתה חיה, היא הייתה מתה. כל זה קרה במשמרת שלי, ואני חייבת לתקן את זה ולתת לה", הצביעה על בטנה, "סיכוי לחיים טובים".
"ילדים נולדים לכל מציאות ובכל מצב", השיבה סימה, "אין זמן אידיאלי להיוולד בו".
"אבל אולי אם אחכה עוד קצת... אומרים שלכל דבר הזמן שלו. וזה עדיין לא הזמן שלי ללדת, אני מרגישה את זה".
סימה גיחכה:
"אומרים הרבה דברים, גם אומרים שהזמן הוא פסיכולוג טוב ומנתח פנים גרוע".
2019 התעצבנה:
"את לא מבינה אותי!".
"אבל מה את יכולה לעשות? זו דרכו של עולם".
"אבל השמרנות והשנאה שמרימות ראש, כיליון המשאבים...".
"כש-2020 תגיע, את לא תתמודדי עם האתגרים האלה לבד. בהרבה ארצות זו שנת בחירות. אולי היא אפילו תביא טרנסג'נדרית שחורה לבית הלבן", צחקה סימה. "נלך?", הוסיפה, ורוך בלתי צפוי השתרבב לנימת קולה.
2019 שאפה אוויר מלוא ריאותיה.
"נלך".
יואב איתמר // צילום: טל צ'יקורל
יואב איתמר (1980), יליד חיפה, הוא משורר, מחזאי, עורך, מתרגם ומורה לכתיבה. חי בבאר שבע עם אשתו ובנו. ספרו הראשון, "חוד הלב" (2012) ראה אור בהוצאת "קשה לשירה". ספר שיריו השני, "חיכוך בעור", עומד לראות אור בהוצאת "עיתון 77".
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
