סוד הנראות: מי מספר את סיפורכם?

מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו שמספר את הסיפור שלכם בנוכחותכם? סיפור שאתם רגילים לספר על עצמכם? "סיפור מכונן", שבעזרתו אתם מעצבים את תפיסתכם העצמית? את חוויתכם הקיומית? סיפור שמסתובב לכם בראש כבר שנים רבות ללא שינוי ומענה? כיצד הסיפור שלכם נשמע כאשר אתם שומעים אותו "מבחוץ", בקולו של האחר, ולא "מבפנים" בקול הפנימי שלכם?

להבנתי, זהו הרגע לו אנו נחשפים בפסוק הפתיחה של פרשתנו: "ויגש אליו יהודה". יהודה מתחיל לפרוש לפני יוסף את סיפור חייו שלו עצמו.

לאדמו"רים החסידיים, וביניהם ה"מאור עיניים" (ר' מנחם נחום מטשרנובל, 1797–1730) וה"מי השילוח" (ר' מרדכי יסף ליינר מאישביצא, 1854–1800) יש הסברים רבים לפסוק הפתיחה. בראש ובראשונה, הבנת המילה "אליו" – מדוע הפסוק אינו אומר "ויגש יהודה אל יוסף"? בדומה לאופן שבו אלוקים מתגלה לאברהם היושב בפתח האוהל "וירא אליו ה' באלוני ממרא". גם שם נשאלת השאלה, מדוע הפסוק אינו אומר "וירא ה' אל אברהם באלוני ממרא"? בשני המקומות הללו אנו עדים לרגע של התגלות, בו שמו של מקבל הבשורה נעלם, והוא מופיע בכינוי "אליו".

לשיטת המסבירים, ניתן לראות את "אליו" כהזמנה להכנס פנימה, לאמיתות האישיות שלנו. לחדור אל מעבר למסכות הרבות שאנו מתעטרים בהן יום יום. חשיפת ה"אליו". לא התארים שלנו, לא המקצועות שבעזרתם אנחנו מתפרנסים ובשמם תובעים את מקומינו בעולם. אלא, כהגדרת הרב קוק (רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, 1935–1865), "האני העצמי הפנימי". מי אנחנו באמת כאשר אין איש מתבונן בנו, כאשר אין לנו צורך להוכיח את עצמנו למול אף אדם או אפילו אף אמונה, תיאולוגיה או תפיסת עולם? התכנסות פנימה ללא הפחד מפני מה שיתגלה בפנינו.

בסיפור חייו של יוסף, הרגע הזה של "ויגש אליו יהודה" הוא הרגע שבו משהו בתוכו נסדק ונפתח כאחד. החוויה בה יהודה ניגש "אליו" ומספר לו את סיפור חייו, מולידה תגובה כל כך אנושית מצד אדם המתפקד ומוכר כמשנה למלך. כל המסכות מתנפצות ויוסף פורץ בבכי הנשמע בכל בית פרעה ומצרים. הוא דורש "הוציאו כל איש מעלי" ונותר בלבד שלו: "ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו". הוא חוזר להיות "יוסף", אפילו לא "איש", ויתר השבטים כבר אינם "מרגלים" או "אנשים" כפי שתוארו בפרשה הקודמת, אלא חוזרים להיות "אחים".

עוצמה רבה טמונה בכך שאדם אחר עומד מולנו ומשקף עבורנו את האמת שאיתה אנחנו חיים בשקט ולעיתים בהיחבא. אדם אשר משמש כראי לאמת שלעיתים אפילו אנחנו בעצמנו לא הרשנו לה לצוף על פני הקרקע. סיפור המעוצב בתת מודע שלנו או בזכרון הקולקיבי שלנו – בין כפרטים ובין כמרכיבים בתוך סאגה משפחתית או לאומית. אולי אפילו סיפור שמעצב אותנו אך אנו פוחדים מן העוצמה שלו בניתוב חיינו, ולא רוצים להודות שזהו הסיפור שלנו.

"ויגש אליו יהודה" – זה הרגע בו אנחנו לא יכולים להתחבא יותר. הסיפור שלנו, העומד ברשות הרבים גלוי לעין כל, ובראש ובראשונה גלוי לעינינו. הוא תובע מאיתנו עשייה שטרם נדרשנו לה. הנראות הזו על ידי האחר פותחת עבורנו את פתחי הנשמה שלנו – העיניים שלנו המשמשות כחלונות לנשמתנו על פי הקבלה. כאשר אנחנו 'נראים' אנחנו גם הופכים להיות 'רואים'. זהו הרגע בו דיבורו של האחר פורץ את חלונות נשמתנו, ומוליד פרץ דמעות החוצה, של ימים, שנים ועשורים. דמעות אשר משמשות עבורנו מעין מקווה טהרה לנשמה.

ה"מאור עיניים" מלמד אותנו "כי התורה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן אלא מה הוראת דרך יש כאן". השבת הזו, הפרשה הזו, מבקשות מאיתנו כיחידים, כמשפחה, כעדה, כעם וכמדינה, לגשת אחד אל השני, לשקף זו לזו את האמיתות שאיתן אנחנו חיים ולספר ברבים את סיפורינו המכוננים אחת של השנייה.

השבת אנחנו נקראים לבכות ולהתגלות יחד כאחים ואחיות, ולשאול "העוד אבי חי?" / העוד החזון שלנו חי? ומתוך הנראות והראייה לצאת לעשייה חדשה.

שבת שלום.

הרב ד"ר ר' מימי פייגלסון היא משפיעה רוחנית בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ומרצה בכירה בחסידות ובתלמוד.