מת טוביה אושרי מראשי "כנופיית הכרם"

טוביה אושרי, ממנהיגי כנופיית הכרם, הלך הלילה לעולמו בגיל 82. שמו של אושרי ז"ל עלה לכותרות לאחר הרצח הכפול במפעל הבשר "בר בקר" שהיה בבעלותו. אושרי וחברו לכנופיית הכרם, רחמים אהרוני, המכונה "גומדי", רצחו את העבריינים עמוס אוריון ועזר כהן ולאחר מכן ביתרו את גופותיהם במפעל הבשר.

אושרי ז"ל נולד וגדל בכרם התימנים, ולאחר שהוכה על ידי הרב בתלמוד התורה שבו הוא למד בתל אביב, הוא עזב את הלימודים. בגיל 13 החל את דרכו העבריינית כשנתפס גונב כסף - ונשלח לקיבוץ. הרומן עם הקיבוץ נמשך שנתיים ולאחריו חזר לכור מחצבתו, כרם התימנים, והחל לעבוד במסגרייה, שם למד את ה"מקצוע" - פריצת הכספות.

בצבא שירת אושרי בחטיבת גולני ולאחר שחרורו עבד במסגרייה והכיר את "גומדי". השניים הקימו את כנופיית הכרם, שעסקה בעיקר במעשי שוד של מלטשות יהלומים ופריצה, וכתוצאה מכך התעשרו השניים, רכשו עסקים והגיעו ללב הבוהמה הישראלית כאשר אחד מחבריהם הטובים היה גם השר המנוח רחבעם זאבי ז"ל.

משה אהרוני (במרכז). שותפו של אושרי לרצח הכפול // צילום: משה שי

בשנת 1977 כיכבו אושרי ואהרוני ברשימת ה-11, שכללה את שמותיהם של אנשי הפשע המאורגן בישראל והודלפה לכתב עיתון "הארץ", אבי ולנטין, שערך באותם ימים סדרת כתבות על הפשע המאורגן. בכל אותן שנים, ניסתה המשטרה לקשור את השניים למעשים פליליים, אך ללא הצלחה, ולרוב הם שוחררו מיד לאחר מעצרם.

בתחילת שנת 1980 עשו השניים את הטעות הראשונה שלהם כאשר ביצעו את הרצח המזעזע במפעל "בר בקר" ולאחריו קברו את גופותיהם המבותרות של אוריון וכהן באזור החולות סמוך למתקן חברת החשמל באשדוד. על השניים נגזרו מאסרי עולם, למרות שקו ההגנה במשפט היה כי אושרי פעל מתוך הגנה עצמית משום שאוריון וכהן התכוונו לחסלו לאחר שניסו לסחוט אותו.

טוביה אושרי בכרם התימנים // צילום: רוני שיצר

אושרי ז"ל שוחרר מהכלא בשנת 2000, לאחר שנקצב עונשו ומאז הוא פתח כמה חנויות בשוק הכרמל, אך בינתיים נותר בחוסר כל והעניק ראיונות לכלי התקשורת על החיים הקשים לאחר הכלא.

"האתמול שלי נוגס במחר שלי", אמר בראיון לעיתון מעריב. "לא נותנים לאסירים משוחררים במדינה שלנו להשתקם. ידעתי שאף אחד לא יעסיק אותי ודאגתי לעצמי. עד היום, כשאני עובר ברחוב, יש אנשים שמסתכלים עלי בחשש ועוברים מדרכה כאילו אני רוצח סדרתי. לא ישבתי בכלא לפני שהרגתי את אוריון ואת כהן ובטח שלא פשעתי מאז שהשתחררתי, אבל הסטיגמה לא תרפה לעולם. חשבתי שכאשר אשתחרר הכל יחזור לקדמותו, והתאכזבתי. אחרי 20 שנה הכל שונה. המוזיקה אחרת, הדינמיקה אחרת, אפילו הצבעים ברחובות שונים. למרות שעבר יותר מעשור, אני מרגיש שלא הצלחתי להתאקלם. כאילו חייתי 300 שנה. אולי זה מספיק לי".