כדי להבין את המשמעות העמוקה של הבחירות הפנימיות שנערכו אתמול בליכוד, צריך להעתיק את המבט מעט שמאלה, לדיון הפובליציסטי המתעורר סביב רשימות השמאל. במוקד הדיון: מי יתפרק, מי יתאחד, מי ירוץ עם מי ומי בראש. אין חולק שעבור המפלגות שמשמאל לכחול לבן - מרצ והתנועה הירוקה במחנה הדמוקרטי, העבודה־גשר - מדובר בהחלטות גורליות; הן אכן מינים בסכנת הכחדה.
הדיון שם אפוא הכרחי, אבל תוצריו בכל זאת מפתיעים. מעצבי הדעה, ובהם עיתונאים בכירים, משיאים עצות ביחס להרכבים ולמתכונות ההתמודדות ה"נחוצות": מי צריך לעמוד בראש, מי עובר איתנו לשלב הבא, מי ייאלץ לפנות את מקומו ואת מי צריך להביא מבחוץ. הכל שופע נימוקים, אבל הדברים בכל זאת נקבעים בפסקנות, לא אחת בטון תובעני, כמעט מאיים.
התקשורת הפכה לוועדה המסדרת
התקשורת מתפקדת כוועדה המסדרת של רשימות השמאל, ואין זה מפתיע. אפשר להטיח את הכינוי "שופרים" בחלק מעיתונאי הימין. אבל היסטוריית ההתניידות של אושיות תקשורת לפוליטיקה (בחלקם הלוך ושוב), וסגנון האינטראקציות ברשתות החברתיות, מעידים על היחסים הסימביוטיים בין קבוצת עיתונאים מסוימת לבין מעין זרוע־ביצועית שלה בפוליטיקה - ומכאן הנימה הבוסית. פריחת טורי ה"מה צריך לעשות" היא שיטה ליצירת פומביות מחייבת לעצות ידידותיות שלא מומלץ לסרב להן, כי "ההיסטוריה לא תסלח" למי שלא יפעל בהתאם לתכתיבים שפורטו במדור הדעות.
כיאה לפאניקה המוסרית האופנתית, כולם שם נחלצים להגן על הדמוקרטיה, איך לא. רק שבכל שיח החירום הלאומי הזה נשכחים כמובן חברי מפלגות השמאל, שלהצבעותיהם - היכן שמתקיימות בחירות פומביות - אין הרבה משמעות. מה זה משנה מי ייבחר לעמוד בראש או במקום ריאלי, כשבסוף תימצא נוסחה להלחמת רשימות, להצנחת גלגלי הצלה ולהשלכה הצידה של החוליות החלשות. ממילא השיח הזה אינו פונה לציבור הרחב ואינו עוסק בשכנוע של חברי מפלגות שמאל, אלא מנסח את הציפיות מראשי המפלגות ומעמיד דרישות ברורות ביחס לצעדיהם הבאים. זו תרבות פוליטית המתנהלת מעל ראשם של מי שנהוג היה לכנות פעם "החברים". זה מודפס בעיתון, אבל זה שיח פנימי; הסתודדות פומבית. הדברים החשובים צריכים להיחתך על הדרך איפשהו בין דרוקר להורוביץ, או בין אברמוביץ' לברק; חלילה לא בין סניפי אופקים והרצליה לבנייני האומה.
וביקום אחר, נידח ונלעג, התחרו אתמול שני מועמדים באופן פומבי ופתוח על קולותיהם של רבבות חברי מפלגה. מכאן והלאה הם יהיו עסוקים במה שבשמאל אוהבים לפטור בזלזול כ"לרצות את הבייס". זאת אומרת, לממש התחייבויות שניתנו לציבור שבחר בהם, כלומר לעם.
מה יהיה באמת הסוף עם העם; עם הפופולוס האספסופי הזה, שמתעקש להתערב בתהליכי קביעת מנהיגיו; שדורש שדברים ייחתכו בסניפים ולא במערכות העיתונים; שהדיאלוג עם נבחריו יתנהל בכנסים ולא בקבוצות מיקוד; ושזהות נציגיו תיקבע בידיו בקלפי, ולא תהונדס במצגות של יועץ אסטרטגי. טוב שלפחות בצד השני של מפת הגושים לא מתכופפים בפני הנחשול הפופוליסטי, ומבינים טוב־טוב ש"זה נשמע נורא יפה ש'הציבור יחליט', 'העם יחליט', אבל אנחנו צריכים להגן על הדמוקרטיה". אני משאיר לכם לבדוק מי אמר למי.
בסיס תמיכה רחב
ולמרות הכל, הציבור החליט אתמול, וזה לא רק נשמע יפה; זו הדמוקרטיה בגילומה המפואר והמעתיר ביותר. וזה לא משנה כרגע מי משני המועמדים ניצח, ואם המנצח יוביל את מפלגתו לשלטון או לאופוזיציה. שניהם יכולים לדעת שבזכות התמודדותם יש להם "בייס", כלומר בסיס תמיכה דמוקרטי רחב, שלעמיתיהם במפלגות המתחרות לעולם לא יהיה; בטח לא ברובד העמוק והמלא של המושג. והחשוב מכל: כל אחד מהאנשים שהטריחו את עצמם לקלפי אתמול, הציל אתמול במו ידיו את הדמוקרטיה הישראלית יותר מכל מגיניה ושומרי סיפה גם יחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו